* בדיעבד, החלטת הקבינט על
הפסקת אש טרם הזמן, עשויה להתברר כהחלטה נכונה, שנתנה לנו לגיטימציה בינלאומית וציבורית
להחרפת המבצע.
* ההיסטוריה של הפסקות האש עם הפלשתינאים,
היא חלוקה בין הצדדים: הפסקה ישראלית ואש פלשתינאית. אין חדש תחת השמש.
* אף מערכה אינה מסתיימת בתוצאות "מושלמות", ויש מי שיתנגדו
תמיד לכל הפסקת אש, כי תמיד ניתן יהיה להצביע על יעדים שלא הושגו. אולם הפסקת האש
עליה החליט הקבינט הייתה בלתי סבירה. על ישראל להמשיך ולהכות בחמאס, להשמיד את רוב
מערך הטילים, לאתר ולפוצץ את המנהרות ולא פחות חשוב – להגיע למנהיגי חמאס והג'יהאד
ולפגוע בהם אישית.
* אין כל סיבה להתפלא על החלטת נתניהו להפסיק את האש. התנהלותו
הביטחונית של נתניהו, לאורך שלוש הקדנציות שלו, מתאפיינת במתינות וזהירות בהפעלת
הכוח, אולי יותר מכל ראש ממשלה אחר. יש לכך צדדים חיוביים ושליליים. הצד החיובי,
הוא שטוב לדעת שראש הממשלה אינו מתלהם, פועל בשיקול דעת ואורך רוח, אינו פזיז
בסיכון חיי אדם. מצד שני, מאחר והמצב הבסיסי של המזה"ת הוא חוסר הנכונות של
הערבים להשלים עם קיומה של ישראל ומלחמה מתמדת שלהם נגדנו, המתכון לשקט בגבולות
הוא יצירת הרתעה. המכה שספג חיזבאללה במלחמת לבנון השניה, למשל, יצרה הרתעה שהביאה
לשמונה שנות שקט כמעט מלא. לעומת זאת, הפסקת האש המהירה בתום מבצע "עמוד
ענן", שחקה את ההרתעה, ויותר מכך – ההבלגה לנוכח טפטוף הטילים מאז ועד עתה.
שחיקת ההרתעה הביאה להכרח לצאת למבצע "צוק איתן" זמן קצר כל כך לאחר
"עמוד ענן".
חמאס ספג עד כה מכה קשה ב"צוק איתן", אך סירובה להפסיק את
האש מעיד שהמכה לא הייתה חזקה דיה כדי לשקם את ההרתעה ולהביא לשנים רבות של שקט
בגבול.
* לנוכח מתינותו וזהירותו של נתניהו לאורך שנים, כל כך מגוחכת הטענה
שנתניהו דוחף לפעולה נגד איראן. הוא השתמש באיום הצבאי כמנוף ללחץ מדיני – שתמיד
היה האופציה המועדפת עליו. הוא יחליט על פעולה צבאית רק במצב של חוסר ברירה.
* כששר החוץ של מדינת ישראל מציג בפומבי מדיניות המנוגדת למדיניותה של
ממשלת ישראל, ובעיצומה של מלחמה הוא מציג יעדי מלחמה השונים מיעדי המלחמה של
הממשלה, הוא מועל בתפקידו ומחבל במאמץ המלחמתי.
ליברמן נושא את דגל ה"משילות", אך יוצר אנרכיה, בעיצומה של
מלחמה.
קיסינג'ר אמר פעם, שאין לישראל מדיניות חוץ אלא רק מדיניות פנים.
כפרפרזה על דבריו, ניתן לומר שלישראל אין שר חוץ אלא רק שר "ישראל
ביתנו".
* נתניהו אינו יכול לפטר את שר החוץ כי אז לא תהיה לו ממשלה, וקליעת
ישראל למשבר פוליטי כזה באמצע המערכה, היא חוסר אחריות. אולם פיטורי סגן השר החצוף
היו הכרחיים.
כמובן שהמשמעות של הפיטורין היא סמלית בלבד. סגנות השר של דנון הייתה
רק תואר. משרד הביטחון עם עציץ בתואר סגן ומשרד הביטחון ללא עציץ בתואר סגן, הוא
בדיוק אותו משרד הביטחון, בחיסכון של משכורת, משרד, רכב ומזכירה.
* הגיע הזמן לבטל את המוסד המיותר של סגני שרים.
* הנהגת חמאס הפכה את האוכלוסיה האזרחית בעזה למגן אנושי, אך האם
צה"ל עשה את הנדרש כדי לפגוע באותה הנהגה מרושעת וצינית? האם המערך התת קרקעי
חסין מפני פגיעה?
אם נכונות הידיעות שהנהגת חמאס מסתתרת מתחת לביה"ח
"שיפא", לא הייתה דרך להציף את קומת המסתור?
* בסופו של דבר, כאשר תהיה הפסקת האש, המבחן שלה יהיה התגובה הישראלית
על ההפרה הראשונה שלה. בהפסקות האש הקודמות, ישראל הכילה ירי ספורדי, שהלך והתעצם
עד שהביא ל"סבב" הבא. הפעם, הטיל הראשון שיירה, יחייב אותנו לחדש את
המבצע בכל העוצמה.
* טייסי חיל האוויר מזהים אזרחים ביעד טרור, מדווחים על כך למטה ומשימתם
מבוטלת. ראינו זאת בכל ערוצי הטלוויזיות. אין, לא היה ולא יהיה צבא המגביל את עצמו
כך. עובדה זו אינה מפריעה לתועמלן האנטי ישראלי הקיצוני גדעון לוי, לפרסם
ב"הארץ" פשקוויל הסתה נתעב נגד טייסי חיל האוויר, תחת הכותרת
"הרעים לטיס". גדעון לוי, מטורף משנאה לעמו ולמדינתו, הוא תומך עקבי
בטרור נגד ישראל ומתנגד עקבי להגנה על מדינת ישראל ואזרחיה. גדעון לוי, האיש
שהצדיק ללא הסתייגות את חטיפת הנערים, יוצא היום נגד המגינים על אזרחי ישראל
המצויים תחת מתקפת טילים. איש נקלה, המוציא שם רע להתבהמות.
* בבריטניה היה פעם גדעון לוי כזה. קראו לו ויליאם ג'ויס.
* באתר "הארץ", סמוך לפשקוויל ההסתה של גדעון לוי, שהציג את
טייסי חיל האוויר כמפלצות הרג, מופיע קישור לכתבה על תחקור שבויי הוורמאכט באנגליה וקבלת
הסבר לשאלה איך הפכו אותם למכונות רצח. מישהו חושב שזה "צירוף מקרים
אומלל"?
* מערכת "כיפת ברזל" היא הצלחה רבתי, ותרומתה למערכה היא
בעלת ערך אסטרטגי לא יסולא בפז. היא מונעת הרג ופציעות בקרב האוכלוסיה האזרחית,
היא מונעת נזק אדיר לרכוש, היא מונעת דמורליזציה בציבור הישראלי, היא מרכיב בחוסן
האזרחי שחשיבותו להצלחה במערכה רבה, היא מאפשרת אורך רוח לניהול מערכה בשיקול דעת
ובתבונה ללא לחץ לסיים מיד, היא מוציאה את האויב משלוותו ומונעת ממנו הישגים, היא
מעצימה את האפקטיביות של פעולת המגן שלנו
(כוונתי להגנה הטובה ביותר, כלומר להתקפה) לעומת הדפקטיביות של התוקפנות
הטרוריסטית של האויב, היא מעוררת גאווה בקרב אזרחי ישראל ומשפרת את המוראל הלאומי,
היא מבטאת את הישגיהם הכבירים של המדע והטכנולוגיה הישראליים, היא הופכת
לאמל"ח מבוקש בעולם, שצפוי להניב הכנסות משמעותיות וגבוהות למערכת הביטחון. היא
גם מונעת מרחץ דמים בצד הפלשתינאי, שכן פגיעה קשה בעורף הישראלי הייתה מחייבת
תגובה ישראלית דרזדנית.
כל השותפים ליצירת המערכת הזאת – המתכננים, המייצרים ומקבלי ההחלטות
בדרג המדיני והצבאי, ראויים לשבח. מקבלי ההחלטות בדרג המדיני, שקיבלו את ההחלטה
הנכונה לתקצב את המיזם היקר, ראויים להערכה. הדרג המדיני שהחליט ותקצב הוא שלושה
שרי הביטחון - שאול מופז, עמיר פרץ ואהוד ברק.
ההכרעה לבחור ב"כיפת ברזל", לאחר ההשקעה הגדולה שקדמה לה,
הייתה של עמיר פרץ. יש לפרץ סיבה טובה לגאווה על ההחלטה. עם זאת, אין אמת בנראטיב שהוא
מפיץ ומטפח, וכבר היה למיתוס מקובל, כאילו הוא עמד על דעתו והכריע בניגוד לכל
המערכת שהתנגדה. המיתוס המתקבע, הוא שהכל התנגדו למערכת הגנה מפני טילים, אך פרץ
כפה את דעתו. האמת היא, שההתנגדות העקרונית הייתה שולית, והמחלוקת האמתית הייתה
בין מצדדי יירוט באמצעות טיל מיירט ("שרביט קסמים", "כיפת
ברזל" ו"חץ") לבין יירוט באמצעות מערכת לייזר. הוויכוח היה נוקב
ורועש, אך הרוב הגדול של אנשי מערכת הביטחון צדדו במערכת הטילית, בעיקר בשל השקעת
העתק שכבר הושקעה בפיתוחה עוד טרם ההחלטה. המחלוקת בין המערכות היא מקצועית
ולגיטימית, והניסיון להלעיג על מצדדי מערכת הלייזר אינו מוצדק.
בדיעבד, היתרון של "כיפת ברזל" על מערכת הלייזר, הוא
ש"כיפת ברזל" שנבחרה הוכחה כהצלחה, ואילו מערכת הלייזר לא נבחרה, ולכן
גם לא הוכחה כהצלחה. יתכן שאילו נבחרה, הצלחתה הייתה נמוכה יותר, אך יתכן שצודקים
המצדדים בה, הטוענים שהיא הרמטית יותר, זולה לאין ערוך (2% עלות היירוט לעומת
"כיפת ברזל") ואמורה ליירט את הטילים כבר באזור השיגור, ללא הפגיעה
בפעילות האזרחית באזורי הפגיעה.
יש לציין, שמי שהתנגד לפיתוח הוא גבי אשכנזי, בשל הפגיעה בתקציב
צה"ל.
עמיר פרץ רשאי להתנאות בהישג וגם גיוסו ליצירת הון פוליטי לגיטימי ואף
מוצדק. מה שאינו לגיטימי, הוא הנראטיב השקרי והעצמת מקומו תוך גימוד השותפים
להחלטות ולביצוע, בחינת "אני ואפסי עוד".
* על אף ההצלחה הגדולה של "כיפת ברזל", חשוב מאוד שלא נתמכר
לה. הנחת העבודה שלנו חייב לקחת בחשבון, שהאויב ימצא מענה טכנולוגי עוקף
"כיפת ברזל", ולכן עלינו לחשוב כמה צעדים קדימה ולהיערך לסכנה הזאת.
* התומכת המרכזית בישראל במבצע "צוק איתן" היא מצרים. מצרים
של א-סיסי מצטיירת כניגוד לא רק למצרים של "האחים המוסלמים" אלא גם של
מובארק. מובארק ומורסי אצו רצו להציל את חמאס בתחילתו של כל עימות עם ישראל.
א-סיסי ומשטרו מתעבים את חמאס, רואים בו אויב, תומכים בפעולה הישראלית גם אם פה
ושם משלמים מס שפתיים לסולידריות ערבית. התקשורת המצרית, שבעידן מובארק הייתה בית
יוצר להסתה אנטישמית ואנטי ישראלית פרועה, מאשימה את חמאס ומגלה הבנה לפעולה
הישראלית.
* לעוינות של מצרים לשלטון חמאס עלולה להיות גם תוצאה שלילית
מבחינתנו, והיא ההימנעות מפתיחת המעברים בין הרצועה למצרים. האינטרס הישראלי הוא
פתיחת המעברים, על מנת לצמצם ככל הניתן את הקשר בין ישראל לרצועת עזה.
לטווח הארוך, הפתרון האידיאלי לבעיית עזה, הוא העברתה לשליטה מצרית.
* בן הברית העיקרי של חמאס הוא ארדואן. ארדואן האשים את ישראל בטרור
ובטבח האוכלוסיה הישראלית. הוא הבהיר שלא יחדש את היחסים עם ישראל. כזכור, חידוש
היחסים היו אמורים להיום התמורה התורכית להתנצלות של נתניהו על התוקפנות התורכית
נגד ישראל בפיגוע מרמרה.
* אובמה, פוטין, באן קי מון, מרקל, הולנד ומרבית מנהיגי העולם החופשי
מגבים את ישראל, ואת מימוש זכותה להגנה עצמית, יותר מבכל מקרה קודם בעבר. לתשומת
לבם של כל המספרים לנו על ה"בידוד המדיני" של ישראל.
* כותרת ב"ידיעות אחרונות" בשנת 1982. רפי איתן, יועץ ראש
הממשלה למלחמת בטרור: "צפויות עוד מאה שנות טרור".
כותרות העיתונים למחרת החתימה בבית הלבן על הסכם אוסלו. פרס:
"תמו מאה שנות טרור".
יגאל כרמון, נשיא ממר"י, במאמר ב"ידיעות
אחרונות" ב-20.9.93 ("היסודות הרעועים של הסכם אוסלו"), הזהיר שכתוצאה
מן ההסכם ישוגרו קטיושות לאשקלון.
שמעון פרס, בנאום בכנסת: "איימתם עלינו שיירו קטיושות באשקלון.
באשקלון!!! חחחחחח..."
נעמיד את הדברים במבחן הריאליזם המדיני.
* למי שעלול להתרשם שלא נכון מההערה הקודמת – כל מי שמכיר אותי, יודע
שמדובר באופטימיסט חשוך מרפא. איך מתיישבת ההערה עם האופטימיות? אין סתירה בין
אופטימיות לריאליזם. אני אופטימי מאוד, כי אני משוכנע שלמרות חוסר הנכונות של
הערבים להשלים עם קיומנו, ואף שאין בכוונתם להתייאש מהמלחמה נגדנו בעתיד הנראה
לעין, מדינת ישראל תפרח ותשגשג ותלך מחיל אל חיל, בכל התחומים.
בסוף הערבים יתייאשו, אבל זה כבר לא יקרה, כנראה, בקדנציה שלנו.
* ההתקפה האלימה על הפגנת ה"שמאל" הרדיקלי נגד המבצע, היא
חמורה ביותר. דמוקרטיה במלחמה היא דמוקרטיה, ועליה להכיל את מה שדמוקרטיה נדרשת להכיל
– גם עמדות מקוממות, המרתיחות את הדם. אנו נדרשים לסובלנות, גם כלפי עמדות בלתי
נסבלות. והעמדות של המפגינים הן באמת בלתי נסבלות. אך זהו מבחן לחוסנה של החברה
הישראלית. מתפרעי ה"ימין" שתקפו באלימות את ההפגנה, הם תמונת הראי של
מתפרעי ועידת ה"שלום" של "הארץ", שתקפו את השר בנט. הייתה זו
הפעם הראשונה ששר בממשלת ישראל הותקף, מאז 1995.
* ביטול ההופעה של ניל יאנג בישראל נובע מהמצב הביטחוני בלבד. זו
החלטה נכונה. אף שאני בעד שמירה מקסימלית על שגרה, מופע כזה, שעה שמשוגרים טילים
לעבר גוש דן (ואין ספק שחמאס היו משגרים ביתר שאת בשעת המופע) הוא סיכון מיותר.
כל יצירת קשר בין ביטול ההופעה, לבין ניסיונות החרם והדה-לגיטימציה
ברוחו של הטינופת האנטישמית רוג'ר ווטרס, מופרכת
לגמרי.
שי להב ביכה, במאמר ב-ynet, את ביטול הופעתו של
יאנג, שהוכיח לו "שאנחנו
חיים במקום אלים, אכזרי, לא נורמלי". בוקר טוב! 94 שנים חלפו מאז מאורעות 1920, עד שניל יאנג הבהיר לשי
להב, שהערבים רואים בנו נטע זר במזה"ת ואינם משלימים עם קיומנו. ונדמה לי
שללא רשותם, יצרנו כאן פנינה, שמדינות ערב אף אינן יודעות היכן להתחיל לקנא בה.
* לעולם לא היינו מקבלים אי העמדה לדין של מחבל רוצח ערבי, בטענת אי
כשירות נפשית. יש לקוות שמערכת המשפט לא תקבל את קו ההגנה הזה של החשוד המרכזי
ברצח מחמד אבו חדיר. מי שיכול לתכנן ולבצע רצח כזה, כשיר לעמוד לדין. הוא אחראי
למעשיו, מטורפים ככל שיהיו.
* בן כספית:
"אתם קונים עיתון כדי לקרוא את הפרשנות שלי". וכך הוא הסביר לי, במשפט פשוט
אחד, מדוע הפסקתי לקנות "מעריב".
* לאורך המונדיאל הבעתי לא אחת את עוינותי ותיעובי לגרמניה, לעם
הגרמני, לגרמניוּת. האם ניתן להסיק מכך שאני נגד היחסים בין ישראל לגרמניה?
ממש לא. אלה יחסים אסטרטגיים חשובים ביותר, המשרתים את האינטרסים של
מדינת ישראל (ולא פחות מכך של גרמניה, אבל זה לא ענייני). הסכם השילומים ולאחר מכן
היחסים הדיפלומטיים עם גרמניה, היו מגילויי המנהיגות המשמעותיים של ב"ג;
ביטוי לאומץ, ליכולת החלטה ולמעוף. יש לישראל עניין בהידוק היחסים עם גרמניה.
במדינאות, ראוי להציב את השכל מעל הרגש.
אהדה של נבחרת כדורגל אינה עניין לשכל אלא לרגש. רגשות התיעוב שלי
לגרמניה, הם חלק מזהותי.
יחסי הידידות בין ישראל לגרמניה מוגדרים "יחסים מיוחדים",
אבל לא "יחסים נורמליים". לעולם לא תהיה נורמליזציה ביחסים בין העם
היהודי לעם הגרמני.
* ביד הלשון
ממשלת ישראל החליטה על הפסקת אש, אך אין הפסקת אש. הצדדים טרם הגיעו
לעמק השווה. איפה הוא אותו עמק?
ובכן, באמת מדובר במקום גיאוגרפי, שאגב, שמו אינו עמק השווה, אלא עמק
שווה (ללא ה"א הידיעה). אנו מכירים את המקום מהמקרא: "וַיֵּצֵא מֶלֶךְ-סְדֹם לִקְרָאתוֹ,
אַחֲרֵי שׁוּבוֹ מֵהַכּוֹת אֶת כְּדָרְלָעֹמֶר וְאֶת הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ, אֶל-עֵמֶק
שָׁוֵה, הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ" (בראשית, יד, יז). מיקומו המדויק של העמק אינו ידוע, אך מרבית החוקרים ממקמים אותו בין
צפון ים המלח לירושלים.
חז"ל דרשו את שמו של המקום על פי המילה "שווה":
"ששם השוו כל האומות ואמרו לאברהם תהי מלך עלינו" (בראשית רבה).
מטבע הלשון "הגיעו לעמק השווה", מתאר הסכמה או פשרה אליה הגיעו
שני צדדים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
