הבלוג של אורי הייטנר

על פי הקלישאה הפוליטית הנדושה, רק ממשלות ימין יכולות לחתום על הסכמי שלום ורק ממשלות שמאל יכולות לצאת למלחמה. הסיבה לכך, היא שבשני המקרים האופוזיציה תתייצב אוטומטית לצד הממשלה, בעוד ההתנגדות הפנימית בקרב תומכי השלטון תהיה מינורית.

במבצע "צוק איתן" אנו עדים לתופעה מעניינת. ממשלת הליכוד בראשות נתניהו מובילה מבצע צבאי, ובעוד הוא נהנה מתמיכת האופוזיציה והשמאל (כוונתי כמובן לשמאל הציוני, להבדיל מהשמאל הרדיקלי שאינו אופוזיציה לממשלה אלא למדינה, ותמיכתו באויב היא אוטומטית), ודווקא מחנהו תוקף אותו ללא הרף.

הסיבה לכך היא האסטרטגיה של נתניהו – מלחמת אין ברירה. בשלוש הקדנציות שלו, מגלה נתניהו זהירות רבה בהפעלת כוח, והוא מבכר תמיד מהלכים מדיניים והסברתיים. הוא מפעיל את צה"ל רק במצבים של אין ברירה. פשע המלחמה הברברי של חמאס, ירי הטילים המכוון לעבר אוכלוסיה אזרחית נמשך ונמשך, גבר והתעצם, וישראל הכילה את הירי, הבליגה לאורך זמן, הציעה הפסקות אש, הבהירה ששקט יענה בשקט, אך הירי הוסלם. רק במצב בו ברור בעליל שאין ברירה, נשלח צה"ל למערכה.

כעבור שבוע, בטרם החרפת המבצע ובטרם הושלמו היעדים, הוביל נתניהו את הקבינט להחלטה על הפסקת האש. חרף העובדה שחמאס לא קיבל את הפסקת האש, צה"ל נצר את האש במשך שש שעות וחצי של ירי טילים חד צדדי ללא תגובה. רק אז, כששוב היה ברור שאין ברירה, הורה הדרג המדיני לצה"ל לחדש את האש. המהלך הקרקעי הממוקד בהשמדת מנהרות התופת יצא לפועל רק אחרי ניסיון המגה פיגוע בסופה, שהבהיר באופן חד משמעי מה הסכנה הצפונה במנהרות, שאין אפשרות לטפל בהן מהאוויר בלבד.

לאסטרטגיה של "אין ברירה" יש חסרונות ויתרונות. החיסרון הוא אובדן היוזמה וההפתעה ומתן היכולת לאויב לקבוע את העיתוי לעימות במועד שנוח לו. היתרון הוא הלגיטימיות הבינלאומית והציבורית למבצע. בניגוד לאגדות "הבידוד המדיני", כביכול, כל מנהיגי העולם החופשי ומזכ"ל האו"ם מגבים את פעולת ישראל. דוגמה לכך היא דבריו של מזכיר המדינה האמריקאי קרי: "איני יכול לגנות בצורה תקיפה מספיק את פעולות החמאס, שירה בחוצפתו טילים, אל מול הצעה להפסקת אש שישראל ומצרים חברו בה יחד... לישראל יש הזכות להגן על עצמה". תועלת נוספת היא הלכידות הישראלית. חווינו מלחמות תחת הפגנות ענק בכיכרות נגד הממשלה, ואנו יודעים לאיזה נזק חמור הן גרמו. במבצע הזה, אלה שהפגינו בעבר, תומכים במדיניות הממשלה ובפעולות צה"ל. לעומת זאת, הביקורת הציבורית נגד המתינות והקריאות המדרבנות לפעולה תקיפה יותר, אינן מזיקות, אלא אף מעניקות רוח גבית להנהגה (למעט שערוריית הביקורת של שרים בממשלה).

ההישג המדיני הבולט ביותר של המערכה, הוא שיתוף הפעולה עם מצרים. א-סיסי מתגלה כאנטיתזה למובארק, האיש שהפך את השלום בין ישראל למצרים לאות מתה. בעוד התקשורת המודרכת של מובארק הייתה מוקד של הסתה אנטישמית ואנטי ישראלית בלתי פוסקת, התקשורת המודרכת של א-סיסי תומכת במבצע ותוקפת את חמאס. בעוד מובארק נרתם תמיד להציל את חמאס, א-סיסי רקם עם ישראל, מאחורי גבו של חמאס, הסכם הפסקת אש הדוחה את כל תביעות חמאס. סביר להניח שא-סיסי, כמו נתניהו, ידעו עד כמה קלושים הסיכויים שחמאס יענה להצעה, וכך ישראל הרוויחה זמן למכה קשה וחזקה הרבה יותר, בגיבוי מדיני וציבורי מלאים. 

* "ישראל היום"