בעשרים השנים בהן שירתתי במילואים, גויסתי
פעם אחת בלבד בצו 8 – למבצע "חומת מגן". בתשע השנים מאז השתחררתי, גויסו
חבריי ארבע פעמים בצו 8. כל חמשת צווי ה-8, באו אחרי הסכם אוסלו, כולם באו אחרי
הצעות ברק בפסגת קמפ דיוויד, ארבעה מהם אחרי ההתנתקות. מה קורה פה? הרי היו אלה
תהליכים שנועדו להביא שלום, שנשאו את בשורת השלום.
אין בדבריי אלה כדי להאשים את המנהיגים על
החלטותיהם. כולם עשו זאת מתוך אמונה שלמה שהם עושים את הטוב והנכון למדינת ישראל.
השלום הוא ערך נשגב והניסיון לתור אחרי השלום, לרדוף שלום לנסות לחולל אותו, הוא
ניסיון ראוי. והשגיאות הרות הגורל מתוך המרדף אחרי השלום, גם הן שגיאות לגיטימיות,
והרי גם במלחמה שוגים המנהיגים שגיאות לא מעטות. אין בדבריי אלה כדי להאשים את
המנהיגים על החלטותיהם, גם לא לבקר אותם, אלא רק לנסות לתאר את המציאות ולהבין
אותה, כדי שנפיק לקחים מן העבר, לבניית עתיד טוב יותר.
9 שנים חלפו מאז ההתנתקות. 11 שנים טרם
ההתנתקות, בהסכם אוסלו א', ישראל נסוגה מן העיר עזה והערים ברצועה. בהתנתקות,
ישראל השלימה את הנסיגה לקווי 49', עד גרגר החול האחרון, ועקרה את כל יישוביה, עד
היהודי האחרון. מרגע שישראל נסוגה מכל השטח, תם ונשלם "הכיבוש" כתירוץ
והצדקה, כביכול, לטרור נגדנו מרצועת עזה. מרגע זה, יכלו הפלשתינאים להפוך את רצועת
עזה לפנינת המזרח התיכון. כל העולם, ובראש ובראשונה ישראל, היו נכונים לסייע להם
בכל דרך, להשקיע כל הון, כדי לבנות חברה אזרחית, מערכות כלכלה מפותחות, בתי מלון,
בתי מסחר, מפעלי היי-טק, מערכות חינוך, תרבות, השכלה ומדע.
אילו זו הייתה תוצאת ההתנתקות – נסיגה דומה
מיהודה ושומרון הייתה רק שאלה של זמן, ובתמיכה של מרבית הציבור הישראלי. אך
הפלשתינאים, שליוו את הנסיגה באש, הפכו כל שטח שישראל נסוגה ממנו לבסיס לתוקפנות
נגדה ולפשע המלחמה המתמשך של ירי טילים בלתי פוסק על אזרחיה. את דחליל
"הכיבוש" החליף דחליל "המצור", כביכול. מין מצור מוזר שכזה; שעה
שבשיא מתקפות הטילים על אזרחי ישראל, ישראל המשיכה להעביר מידי יום מאות משאיות
אספקה לעזה, המשיכה לספק חשמל למחרטות לייצור טילים שהפציצו את תחנת הכוח שסיפקה
להם חשמל, המשיכה לספק מלט וחומרי בניה שמהם נבנו מנהרות התופת אל תוך יישובי
ישראל, שנועדו לחולל מגה פיגועים, מסעות רצח של מאות ואלפי ישראלים וחטיפת אזרחים
וילדים ישראלים אל תוך העיר עזה. עזה הפכה למבצר, שכל מטרתו אחת ויחידה - טרור
ומלחמה בישראל.
תאמרו – אבל זה חמאס, זה לא הרש"פ.
אבל כשישראל נסוגה שלטה ברצועת עזה הרש"פ והיא שהובילה את התוקפנות ואת ירי
הטילים, עוד בטרם חמאס השתלט על הרצועה. תאמרו – אבל הנסיגה מרצועת עזה נעשתה
באופן חד צדדי, לא בהסכם (כאילו רצונם העליון של הפלשתינאים הוא הסכם עם ישראל,
והם כל כך נעלבו מכך שלא נחתם אתם הסכם ולכן במקום לבנות את מדינתם הם העדיפו לשגר
טילים לעבר ישראל). אבל הנסיגה מערי יהודה ושומרון בהסכם אוסלו נעשתה בהסכם, שבו
הצד הפלשתינאי התחייב לשים קץ לטרור ולמאבק המזוין. בתמורה, ישראל החזירה
ליו"ש ולעזה את ערפאת ומחבליו שהיו בטוניס. הם חזרו, והקימו ישות טרוריסטית,
שהובילה את גלי הטרור הקשים והעקובים ביותר מדם בכל שנות הסכסוך; מעשי טרור בהם
נרצחו למעלה מאלף ישראלים.
השלום הוא משאת נפש, השלום הוא ערך נעלה,
השלום הוא חלום טהור, השלום הוא מחוז חפץ. אבל בחיים הריאליים, כדי להגיע לשלום יש
צורך בשותף. נכון, שלום עושים עם אויבים. שלום עושים עם אויבים הרוצים בשלום עם
אויביהם. הפלשתינאים אינם חפצים בשלום עמנו, מאחר והם מסרבים להשלים עם זכות קיומה
של מדינת ישראל ועם נוכחות יהודית כלשהי בא"י. זאת האמת ואין בלתה.
בילדותי הרחוקה, בשנים שלאחר מלחמת ששת
הימים, אמי נהגה לומר לי, שבטח עד שאגיע לגיל גיוס, כבר יהיה שלום ולא יהיה עוד
צורך בצבא. אני, לילדים שלי, כבר לא הבטחתי זאת. ואני מניח שגם הנינים שלי לא
יגשימו את החלום.
אז איזה עתיד יש לי להציע לדורות הבאים?
איזה אופק אני פורש בפניהם?
אם נביט אחור, ונראה מה היה כאן לפני 100
שנה, מה היה כאן לפני 50 שנה ומה יש כאן עכשיו; לאלו הישגים בלתי נתפסים הגענו על
אפם וחמתם של אויבינו, ובלי שיכולנו להחזיר את החרב לנדנה ולו לרגע אחד, ברור איזה
אופק יש לי להציע לדורות הבאים. מדינת ישראל תמשיך לשגשג ולהתפתח, לתקן את החברה,
לחזק את הכלכלה, לקדם את החינוך, את האקדמיה, את המדע, להיות אבן שואבת לעליית
יהודים מן העולם, ליישב את הארץ ביהודים – על אפם וחמתם של אויבינו, גם אם מפעם
לפעם נדרש להמשיך להילחם ולהגן על העם והארץ.
והשלום, מה יהיה אתו? אם נפנה את מלוא
מרצנו וכשרוננו, את כל מחשבותינו, מאמצינו ומעשינו, למה שבאמת תלוי רק בנו – שגשוגה
של מדינת ישראל, יש סיכוי שבסופו של דבר יתייאש האויב מחלומו להשמיד את ישראל,
והוא יאלץ להשלים עם המציאות.
* "על הצפון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
