* הפצועים המשתחררים
מבית החולים וממהרים לשוב לחבריהם במערכה. החיילים שהשתחררו מהצבא ומיד התנדבו
להמשיך לשרת ולהיכנס עם חבריהם לרצועת עזה. הלוחמים שאיבדו את טובי חבריהם לנגד
עיניהם, והם ממשיכים לדבוק במשימה בנחישות. המפקדים והחיילים המחרפים את נפשם
במלחמה שאין צודקת ממנה, להגנה על הבית, על אזרחי ישראל, מפני אויב ברברי החותר
להשמיד את מדינת ישראל ולרצוח יהודים רבים ככל האפשר. הרבבות שהתייצבו ללוות
חיילים בודדים בדרכם האחרונה – אלה הם פניה היפות של הישראליות.
העשבים השוטים המפגינים נגד זכותה של ישראל להגן על עצמה ועל חיי
אזרחיה ומעניקים רוח גבית לטרור נגדנו. העיתונאים והאמנים המסיתים נגד חיילי
צה"ל וטייסי חיל האוויר. הביריונים האלימים הפוגעים באלימות באותם מפגינים ובפיהם
שאגות מוות. המזנבים אחרי קצין מצטיין בצה"ל, שעה שהוא מנהיג את לוחמיו אל
הקרב וקוראים לפיטוריו כיוון שקרא מהתנ"ך ואפילו הזכיר את אלוהים, רחמנא לצלן
– אלה הם התגלמות הישראלי המכוער.
* מבצע "צוק איתן" גובה מאתנו מחיר דמים כבד – הרוגים ופצועים,
מטובי הקצינים והלוחמים של צה"ל. חובתנו לבנים שמסרו את נפשם, היא להבטיח
שמותם לא היה לשווא. שהמערכה לא תסתיים בעוד הפסקת אש מן הסוג של הסבבים הקודמים,
אלא בניצחון.
כפי שכתבתי לפני הפעולה הקרקעית, ניצחון – פירושו: א. השמדת כל
המנהרות. ב. חיסול בכירי הטרור המוצאים מסתור מתחת לקרקע ברצועת עזה. ג. השמדת רוב
מערך הטילים. על כך אני מוסיף יעד נוסף: יצירת רצועה סטרילית לאורך הגבול, שאסור
יהיה לפלשתינאים להיכנס אליה, כדי לסכל את חידוש מפעל המנהרות (כל עוד אין מענה
טכנולוגי הולם).
* אני גאה בהחלטת הקבינט, שהתקבלה פה אחד, לדחות את ההצעה להציל את
חמאס.
* לא
התלהבתי מ"הפסקת האש ההומניטרית" בת 12 השעות, אך קבלתה הייתה החלטה טקטית
נכונה. היית זו דרך אלגנטית לדחות את הצעתו של קרי בלי להשפיל אותו, ובלי להצטייר כמי
שאומרים רק "לא". מה שחשוב הוא שהפסקת האש לא כללה את הרס המנהרות. הארכת
הפסקת האש לארבע שעות נוספות כבר הייתה ממש מיותרת, אך נסבלת. אולם מרגע שחמאס
ירו, היה צריך לחזור ולתקוף בכל הכוח, אף יותר מכפי שפעלנו עד כה. ועכשיו, כל
דיבור ודיון על הארכת הפסקת האש, הוא נזק חמור למאמץ המלחמתי (אלא אם מדבר בטקטיקה
שנועדה להוכיח שהפלשתינאים ממשיכים לירות, על מנת להאריך את ההישג המדיני של
התמיכה הבינלאומית במבצע ובהחרפתו).
* נאומו של קרי במסיבת העיתונאים בקהיר היה חמור ומאכזב. קרי יצר
בדבריו איזון בין הסבל הישראלי והסבל הפלשתינאי, בלי לציין מי התוקפן ומי המתגונן
ובלי להזכיר שאותו גורם אשם בסבל של שני הצדדים – חמאס.
* יש לדחות על הסף כל מעורבות של תורכיה בדיונים על הפסקת אש. על
ישראל להודיע פומבית שתורכיה היא גורם עוין ובלתי רצוי.
* ההתלהמות האנטישמית בנאומיו הצווחניים של ארדואן, ההתפרעויות האנטישמיות
האלימות של ההמון התורכי המוסת בידי ארדואן, ההנחיה למשטרתו של ארדואן לא להפריע
לפורעים האנטישמים המוסתים בידי ארדואן להמשיך במעלליהם וההתעללות בישראלים שנתקעו
בתורכיה, הן סיבות לארבע התנצלויות חדשות של נתניהו בפני תורכיה.
* כל בר דעת מבין היום, שאיום המנהרות הוא איום אסטרטגי חמור. איום המנהרות
מצביע על הגיחוך בטענת הסרק על פיה בעידן הטילים אין משמעות לשטח וניתן לוותר על
גבולות בני הגנה.
* ההישג הגדול ביותר של חמאס במלחמה הזאת, היה ביטול הטיסות של חברות
זרות במשך 24 שעות. עכשיו נחשוב על המשמעות של נסיגה מיו"ש.
שיא עונת התיירות. נתב"ג 2000 הומה באלפי נוסעים, תיירים
וישראלים. לפתע, צצים מתוך עשר מנהרות ברחבי נתב"ג מאות מחבלים, לבושים מדי
צה"ל, חמושים מכף רגל עד ראש, יורים ומשליכים רימונים לכל עבר. 11 בספטמבר
שלנו. זאת המשמעות של נסיגה מיו"ש.
* אל תבהילו אותנו בתרחישי אימים... תפסיקו להלך אימים על הציבור...
אנשי האתמול...
לא, איני חוזה כאן את התגובה לתסריט שציירתי. אני בסה"כ מצטט את
מה שנאמר למתנגדי אוסלו וההתנתקות.
האמת היא שמתנגדי אוסלו היו קצרי ראות, חסרי מעוף. הם הזהירו מקטיושות
על אשקלון. לא היה ביניהם אפילו אחד שצפה טילים מעזה לעבר חיפה. או אשדוד.
* קראתי פרסום רשמי של "שלום עכשיו", בדף הפייסבוק שלהם.
השורה התחתונה – זה הזמן לשלום עכשיו... אבו מאזן וגו'.
ולא יכולתי שלא לנוד בצער, צער עליהם. אולי אפילו קצת חמלה. האם להיות
מנותקים זו מחלה חשוכת מרפא? עד כמה ניתן לעצום עיניים, לאטום אוזניים, לחיות
בבועה? איפה הם היו בעשרים השנים האחרונות? איפה הם היו בעשרים הימים האחרונים?
האם לא ניתן לצפות מאנשים מבוגרים לקצת קשר למציאות? זו ציפיה מוגזמת?
* האגודה לזכויות האזרח בשיתוף עם הארגונים האוטומטיים בצלם, גישה, האגודה לזכויות האזרח בישראל,
הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, המוקד להגנת הפרט, יש דין, עדאלה, מחסום watch, שומרי משפט-רבנים למען זכויות האדם ורופאים
לזכויות אדם, פרסמו מכתב
ששגרו ליועץ המשפטי לממשלה, שהוא הטיוטה לעלילת גולדסטון 2. האם לטרוריסטים של
חמאס יש סייענים נאמנים מהם?
* הארגונים המתקראים בכיבוסית ארגוני
"זכויות האדם", אדישים לגמרי לחייהם של אזרחים וילדים פלשתינאים. אילו
היה אכפת להם מהילדים הפלשתינאים, הם היו מרעישים עולמות, מזעיקים שמים וארץ,
מעוררים את מצפון העולם נגד חמאס, ההופך אזרחים וילדים למגן אנושי ותופס אחריהם
מחסה לביצוע פשעיו נגד האנושות – ירי הטילים המכוון לעברי אזרחי ישראל וילדי
ישראל. אילו אכפת היה לאותם ארגונים מחייהם של אזרחים וילדים פלשתינאים, הם היו
מעלים על נס את צה"ל, שמסכן את חיי לוחמיו ואיבד חיילים יקרים בניסיון ההרואי
להימנע ככל הניתן מכל פגיעה במגן האנושי של הטרוריסטים.
אולם כפי שלא אכפת לכל אותם ארגונים
מחייהם של אזרחי וילדי ישראל, לא אכפת להם גם מחייהם של האזרחים והילדים הפלשתינאים.
כל מטרתם היא לפגוע בישראל, לנגח אותה ולהעליל עלילות דם מרושעות על צה"ל.
מה גורם לישראלים לנהוג כך נגד עמם
ומדינתם? מצטער, איני שייך לדיסציפלינה המקצועית שמסוגלת להתמודד עם תופעות כאלו.
* אהוד בן עזר נוהג לכנות את התופעה הזאת "אידיוטים
מוסריים". אידיוטים אני מבין, אבל... מוסריים?!
* המפגינים נגד המלחמה הם בעיניי עיוות מוסרי. טיעוניהם מרתיחים. אבל
זכותם המלאה להרתיח ולהכעיס ולהיות עיוות מוסרי. זאת מהותה של הדמוקרטיה. אני בוש
ונכלם מכך שחצי משטרת ת"א נדרשת להגן על זכותם להפגין.
* אני קורא בפייסבוק טענות ומענות וביקורת חריפה על אופן הסיקור
התקשורתי של המלחמה, כאילו הוא במקרה הטוב נייטרלי, אם לא משרת את חמאס. לא יוצא
לי לראות הרבה טלוויזיה, אולם ממה שאני רואה (לרוב בערוצים 2 ו-1) אני ממש לא
מסכים עם הביקורת. הסיקור מקצועי והרוח פטריוטית בהחלט ומשקפת את רוח העם ואת
הקונצנזוס הרחב התומך במלחמת האין ברירה. הטלוויזיה אינה מהאו"ם, ברור מי זה
אנחנו ומי זה האויב, מי הטובים ומיהם הרעים, מי הצודקים ומי המנוולים. הטלוויזיה
בהחלט מבליטה את הישראליות היפה המתגלה במלחמה הזאת. נדמה לי שהביקורת היא
אוטומטית, רפלקס מותנה.
(וכשבפרסומות מראים את בן כספית, אני ממהר לזפזפ).
* ריבוי דעות הוא דבר חיובי. טוב לשמוע ולהשמיע דעה אחרת, גם דעה
המנוגדת לקונצנזוס, גם דעה חתרנית. טוב להטיל ספק, טוב לאתגר את המחשבה, טוב להשחיז
את עמדתנו עם עמדה נגדית. לעתים דעה נגדית מאתגרת רק מחדדת את צדקת עמדתנו, ולעתים
היא גורמת לנו לבחון את עצמנו ולמצוא כשלים בגישתנו.
הבעיה בדעות נגד המבצע, הוא שהן אינן מאתגרות, אינן מעוררות מחשבה,
אינן מחדדות. זו התנגדות אוטומטית, ללא כל הצעת חלופה, ללא כל מחשבה. הנה, לדוגמה,
קטע מתוך מאמר של יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות" נגד "המלחמה המיותרת
הזאת": "כאשר אתה סוגר מיליון ושמונה מאות אלף איש על שטח של 360
קמ"ר תחת מצור צבאי כבד... מי לא יחפור לחופש, לסחורות, למזון, לקרב?"
אתם מבינים את הגאון, חתן פרס סוקולוב? כשנגמר אקיבוש האכזרי, החלפנו
אותו במטסור אכזרי. וכך, לא נותרה ברירה לנצורים הרעבים ללחם וצמאים למים, אלא
לחפור בציפורניהם מנהרות לחופש.
הוא אפילו לא רשע. הוא סתם טמבל.
* יש לי חבר יקר, תומך ותיק ועקבי במרצ. איננו מרבים לדבר על פוליטיקה
– יש לנו כל הרבה דברים משותפים ולמה לריב על המפריד בינינו? השבוע שוחחנו, והוא
הביע דאגה מכך שלאחרונה הוא יותר ויותר מסכים עם הדברים שאני כותב... הוא הביע תמיכה
בלתי מסויגת במלחמה, ואמר שאסור להפסיק אותה בלי להשלים את המלאכה. יש לי תחושה
חזקה, שהוא מבטא את מרבית מצביעי מרצ, בניגוד להנהגתם שיצאה נגד הפעולה הקרקעית.
* בראיון לאילנה דיין, הצדיק גלעד שרון את ההתנתקות, בטענה שאלמלא
יצאנו מרצועת עזה, הרי שבמלחמה הזאת, חוץ מהטילים שיורים על כל מדינת ישראל והמנהרות
לאורך הגבול, היו יורים גם על יישובי גוש קטיף וחופרים מנהרות גם אליהם, וזה נחסך
בזכות ההתנתקות.
השתכנעתי. אני חושב שהוא הציע פתרון מצוין למצב הנוכחי – לעקור את
יישובי עוטף עזה. כך לא היינו שומעים היום על צבע אדום באותם יישובים ולא על
מנהרות לתוכם.
* האם חוליה של "כידון" כבר התמקמה בקטאר?
* "כיפת ברזל" היא הצלחה כבירה, אמל"ח בעל משמעות
אסטרטגית למערכה. ובכל זאת, כדאי לבחון לעומק את חלופת ההגנה מפני טילים באמצעות
מערכת לייזר (נאוטילוס). אם אכן המערכת מוצלחת כפי שטוענים הוגיה, היא טובה לאין
ערוך מ"כיפת ברזל". לא זו בלבד שעלות כל יירוט היא 5% מאשר ב"כיפת
ברזל", היא אמורה ליירט את הטילים על הגבול. נתאר לעצמנו את פני המערכה ללא
אזעקות, ללא "צבע אדום", ללא מקלטים, ללא הצורך לתפוס מחסה, ללא ביטולי
טיסות, ללא פגיעה כלשהי בעסקים, עם משחקי הליגה האירופית בישראל ועם הופעתו של ניל
יאנג. נתאר לנו מלחמה שבה האויב יורה מאות טילים, וכולם היו נתקלים בקיר בלתי עביר
על הגבול. זו הייתה מערכה שונה באופן מהותי, לטובה. יתכן שהאויב היה מתייאש ונכנע.
היתרון של "כיפת ברזל" הוא שהיא כבר הצלחה מוכחת, אולם
עלינו לבחון במלוא הרצינות את חלופת הלייזר.
* הלקח מהאיום החמאסי לאיום האיראני, הוא שישראל חייבת להתייחס לגרעין
האיראני כאל איום אקוטי, שנועד למימוש ולא להרתעה. חובתה של ישראל למנוע בכל מחיר
את האיום הזה.
* אני מודה ומתוודה, אף שזה לא כל כך נעים לי, שיש מקרים שבהם אני
דווקא מעודד את חמאס. ביום ה' שעבר בלילה קיוויתי מאוד, שהם יצליחו לירות על
ירושלים, כיפת ברזל לא תצליח ליירט, והטיל ייפול על ראש המתפרעים במחסום קלנדיה.
* התפרעויות של ערבים ישראלים במשולש, בעיצומה של מלחמה וירי טילים על
אזרחי ישראל בתמיכה באויב הטרוריסטי, הן פגיעה קשה במרקם העדין של יחסי יהודים
וערבים בישראל. ההתפרעויות הללו גורמות לפגיעה משמעותית בערביי ישראל וביכולתם
להשתלב במדינה.
* גלובליזציה גלובליזציה, אבל הוכח ההכרח בעצמאות תעופתית. הדבר נכון
גם בענפים נוספים.
* עם ביטול
הטיסות של החברות הזרות, "אל על" הקפיצה מחירי טיסות. ניצול מצוקה
ביטחונית כהזדמנות עסקית, הוא בהגדרה - ספסרות מלחמה חזירית.
* איגוד טייסי "לופטהנזה" מחו על החלטת החברה לחדש את
הטיסות לישראל. לא זכור
לי שהם פחדו כל כך בבליצקריג על לונדון.
* ווטסאפ – ונוסף אף הוא על אויבינו.
* משה פלד, חבר קיבוץ בית השיטה, לשעבר חבר כנסת וסגן שר החינוך, הוא
אלוף משנה במילואים, לשעבר מח"ט בשיריון וסגן מפקד אוגדה. מאז סיים את
תפקידיו הפיקודיים, הוא מתנדב למילואים כנהג של מוביל טנקים. מראשית המבצע, כבר
שלושה שבועות, משה משרת במילואים, מסיע את המוביל, נפגש עם השיריונאים הצעירים
ומעניק להם השראה. משה הוא בשנתו ה-70!
ב-1985, לאחר אסון הספארי במרג' עיון, בו נהרגו 14 חיילי סדנת חימוש
ועוד 14 נפצעו, משה גייס את עצמו למילואים, ובמשך מספר שבועות עבד בהתנדבות בסדנה
כחימושניק לכל דבר. הוא הגיע אליהם במדים, ללא דרגות, ועד יומו האחרון עמם,
החימושניקים לא העלו על דעתם שמדובר באלוף משנה, סגן מפקד אוגדה.
הישראלי היפה!
* נאומו האחרון של פרס כנשיא, באירוע ההשבעה של הנשיא ריבלין, היה
נאום מופתי. מופת של נאום ציוני, מופת של אהבת ישראל, מופת של הצגת צדקתה המוחלטת
של ישראל במלחמה, ואחריותם ואשמתם המוחלטת של אויבינו לכל מוראות המלחמה, ולסבל של
עמם. פרס היטיב להציג את האסון שהמיטו הקנאים הטרוריסטים על רצועת עזה, על בני
עמם, ואת הצביעות של אלה התומכים ברוצחים ושוללים את זכותנו לא להירצח, ובראשם
מועצת האו"ם המתקראת מועצת "זכויות האדם". רק הפִּסְקָה בזכות
היוזמה הערבית קצת קלקלה, וביטאה שוב את הקושי של פרס בבוחן המציאות, תכונה שהיום
אנו אוכלים את פירות הבאושים שלה.
* אהבתי גם את נאומו של הנשיא ריבלין. גם בימי המלחמה, הוא התמקד
בנושאים הראויים לעשייתו של הנשיא – התחומים החברתיים, דמותה של החברה הישראלית
ושל מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, עם דגש על השוויון לערביי ישראל.
* החלטת הכנסת לדחות את הצעת החוק לביטוח פנסיה ממלכתי, פוגעת בחברה
ובעיקר בחלשים בה, פוגעת בערבות ההדדית ובלכידות החברתית, פוגעת בעתידם של אזרחי
ישראל. בימי מלחמה אלה כדאי לזכור ולהזכיר, שהביטחון החברתי הוא מרכיב משמעותי
בביטחון הלאומי של ישראל.
* חדשות מסעירות. סעודיה החליטה לראשונה לאפשר לנשים להשתתף בבחירות
המוניציפליות. לנהוג עדין אסור להן. מי אמר/ה להשתלב במרחב ולא קיבל/ה?
* אפרופו
המילואימניק שהציע נישואין לחברתו דרך התקשורת. בעוד ימים אחדים אני חוגג עשרים שנות
נישואין, ועדין לא הצעתי נישואין לאשתי.
* לכבוד שר הביטחון מר משה,
היי, בוגי!
אנחנו כבר מכרים ותיקים, ואחרי שהצעתי לך את כל הפיתוחים שלי, אני
מרשה לעצמי להציע לך את הפיתוח הגאוני ביותר שלי, נשק יום הדין. ויקרא שמו בישראל:
"מערכת אדום לבן".
זה פשוט מאוד. אנו לוחצים על כפתור אדום, ומיד יוצא אסמאעיל הניה,
ומניף דגל לבן לאות כניעה.
מר בוגי, אני מבטיח לא לעזוב אותך לבד, הראש היהודי שלי ממשיך להמציא
לנו פטנטים.
לילה טוב,
אני.
* ביד הלשון
את הפינה הקודמת הקדשתי לביטוי "נופלים ההולכים ראשונה",
וגם הפעם אמשיך באותו קו, ואעסוק בביטוי "חלוצים לפני המחנה", בהוקרה
ללוחמי צה"ל המגנים עלינו ולוחמים בנחישות באויב הטרוריסטי.
הביטוי מופיע בפרשה שקראנו בשבת שעברה, פרשת "מטות". לאחר
שהשבטים ראובן וגד ביקשו נחלה באזורי המקנה הפוריים בעבר הירדן, חושד בהם משה
שבכוונתם להשתמט מהמלחמה על כיבוש הארץ. הם משיבים לו, שלא זו בלבד שאינם משתמטים,
אלא הם יהיו החלוצים לפני המחנה: "נחנו נעבור חלוצים לפני ה' ארץ כנען"
(במדבר ל"ב, ל"ב).
סג"מ יובל היימן, נפל בקרב עם המחבלים ליד קיבוץ ניר עם, במבצע
"צוק איתן". סבו יהודה, שאביו נפל במלחמת השחרור, ספד לו. בדבריו, ציטט
הסבא את הפסוק הזה מפרשת השבוע, ודרש אותו: "למה נאמר
'נחנו' בלי האות אל"ף? כי החיילים החלוצים לפני המחנה צנועים ומבליעים את ה'א',
את ה'אני' שלהם, כי הם פועלים לטובת הכלל".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
