בהתייחסה לאנשים המצפים ל-100% ביטחון, הזכירה ציפי לבני שאיננו
שוויץ. אני מייחל לראות בדבריה התפכחות, כיוון שהיא אחת הבולטות בין יוצרי האשליה
שאנו בשוויץ, ו"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן". לא, אנחנו
לא בשוויץ, ומיום שהחל המפעל הציוני, הוא מלווה בניסיונות בלתי נלאים של הערבים
למנוע את הצלחתו בכל מחיר. וזה ממש לא עומד להסתיים.
לאורך מאה השנים האחרונות, מפעם לפעם אזור אחר עומד במרכזו של המאבק.
האזור בו אני חי, הגולן, הוא האזור השקט ביותר זה 40 שנה (אף שבשנתיים האחרונות
השקט מופר מפעם לפעם). אולם לפני 41 שנים התנהלה בו המרה במלחמות ישראל אחרי מלחמת
העצמאות. עוד בעיצומם של קרבות מלחמת יום הכיפורים, החלו האזרחים לחזור ליישובים
ולשקמם, ומיד עם הפסקת האש הצטרפו גם הנשים והילדים לתשעה חודשי מלחמת התשה,
שהתאפיינה בהרעשות ארטילריות בלתי פוסקות של צבא סוריה.
בעשור שבעקבות הסכם אוסלו, אזרחי ת"א וירושלים היו במוקד העימות.
כל עליה לאוטובוס וכניסה לקניון היו הימור על החיים. והחיים נמשכו, ללא הפסקה.
תושבי קו העימות בגבול לבנון חיו תחת איום הקטיושות וחדירות המחבלים
במשך 40 שנה. זכורים מעשי הטבח בעקבות החדירות מלבנון – אוטובוס הילדים באביבים,
טבח הילדים במעלות, הטבח בקריית שמונה, שתי החדירות העקובות מדם לנהריה, החדירות
והרצח בשמיר, במשגב עם, בכפר יובל. כשישראל מצאה פתרון לחדירות, האויב התמקד בירי
קטיושות שהשתכלל לירי טילים. המכה הניצחת שחטף חיזבאללה במלחמת לבנון השניה, הביא
לשמונה שנות שקט כמעט מוחלט, ויש לקוות שאלו תהיינה תוצאות מלחמת "צוק
איתן".
40 השנים שבהן סבלו יישובי הגליל העליון ועמק החולה מן הטרור הלבנוני,
החלו זמן קצר לאחר תום הסיוט המתמשך של חיים תחת הגולן שנשלט בידי סוריה, והיה
בסיס לתוקפנות יומיומית נגד תושבי הצפון. "ההר שהיה כמפלצת", שרה ילדה
מגדות. "אין בתים עוד במשק", היא ציינה, בצאתה מן המקלט. אך אמה לא
איבדה את האמונה: "יהיה לנו בית ירוק ילדתי, עם אבא ובובה ושסק, ולא עוד אֵימָה".
הילדים בעמק החולה ובעמק הירדן, בימי השלטון הסורי על הגולן, נקראו
"דור המקלטים". במשך שנים ישנו הילדים במקלטים. תרצה בר גיל, חברת קיבוץ
שער הגולן, כתבה באותם ימים שיר ערש מצמרר, ובו השורות הנוראיות: "נומי ילדה,
/ נומי, נומי ילדה, / שאגת מטוסים לך שיר ערש, / כי נולדת בספר / מול תותח על ההר,
/ כי צמחת בין פרחים, בין פרחים / ובין הרס // ... תערב לך שנתך / המקלט – הוא ביתך,
/ המקלט הוא ביתך / כאן אל מול הגולן". אך היא לא התייאשה, וסיימה את השיר
בנימה אופטימית: "עוד שנתך תערב / בחדרך מול כוכב / המחייך על הרי
הגולן".
אך גם שחרור הגולן לא שם קץ לסבלם של ילדי עמק הירדן, כיוון שאז החלה
מלחמת ההתשה בגבול עם ירדן, שנמשכה שלוש שנים, עד שחוסיין גירש את ערפאת וחבר
מרעיו ללבנון ו... הנטל עבר לתושבי גבול לבנון. ואילו תושבי עמק הירדן נהנים משקט
כמעט מוחלט כבר 44 שנים.
ובתוך כל אותם איומים, אותו שכול וסבל, בנינו מדינה לתפארת, פנינה יהודית
דמוקרטית, נאורה פתוחה ומשגשגת, בתוך ג'ונגל השנאה והקנאות המזרח תיכוני. האיום לא
הוסר, אך בפרספקטיבה, אין ספק שאנו הצד המנצח, ההולך מחיל אל חיל.
ב-14 השנים האחרונות, יישובי "עוטף עזה" נושאים בנטל האיום.
זה החל באינתיפאדה השניה, כאשר ערי הרצועה, מהם ישראל נסוגה ב-1994, הפכו לקן
טרור, ופתחו במתקפת טרור בתשובה להצעות השלום מרחיקות הלכת של אהוד ברק
בקמפ-דיוויד. אז החל ירי הפצמ"רים ואח"כ הקסאמים, לגוש קטיף ולעוטף עזה.
ולאחר הנסיגה מכל רצועת עזה ועקירת גוש קטיף, התמקד האויב בשדרות ויישובי עוטף
עזה, כניצול הצלחה, מתוך אמונה שישראל תתפנה גם מעוטף עזה עקב הטרור, כפי שעקרה את
גוש קטיף.
14 שנים סובלים תושבי עוטף עזה מחיים תחת טרור הרקטות והפצמ"רים,
אליהם נוסף האיום הנורא של המנהרות, ומפגינים כושר עמידה מעורר הערצה. הגיע הזמן
שהם ייהנו משקט. כמו במלחמת לבנון השניה, רק פרספקטיבה של שנים תעיד האם נוצרה
ההרתעה שתביא לשקט. נאומי הרהב של חמאס אינם שונים מנאומי הרהב של נסראללה אחרי
מלחמת לבנון השניה, וכך גם העובדה שטילים נורו עד הרגע האחרון לפני הפסקת האש.
זוהי לוחמה פסיכולוגית.
הדבר החשוב ביותר, הוא לא להשלים עם חידוש ה"טיפטוף". אם
הפלשתינאים יחלו לטפטף פצמ"רים, על ישראל לחדש את המלחמה במלוא עוזה, והפעם
לצורך הכרעה, שבה מהרגע הראשון היעד הוא להגיע אל הנהגת חמאס במחבואה התת קרקעי
ולחסלה.
על ממשלת ישראל להציב יעד לאומי של חיזוק ההתיישבות בגבול עזה – סיוע בתשתיות
ובבניה ותמיכה במערכות החינוך, ההשכלה, החברה והתרבות, על מנת להביא את האזור לצמיחה
דמוגרפית רבתי. על התנועה הקיבוצית לדרוש זאת מהממשלה, ולסייע בעצמה לקיבוצי
הדרום. אני מציע לארגן כנס הצדעה של חברי התנועה הקיבוצית עם קיבוצי קו העימות בגבול
רצועת עזה.
אני סמוך ובטוח שהתושבים ב"עוטף עזה" יחזרו לבתיהם ולאדמתם,
וגם אלה המהססים וחוששים, ימתינו מספר ימים, לכל היותר שבועות, ויחזרו הביתה. צר
לי על האופן בו התקשורת מבליטה את הפחד לחזור, במקום את הנחישות של אלה שחזרו.
בשירו "לפתח הר געש", משתומם
דן אלמגור על האנשים החיים באזורים המועדים להתפרצות הרי געש ורעידות אדמה ברחבי
העולם, והם דבקים באדמתם. אולם מפעם לפעם הוא פוגש תייר השואל אותו מדוע אנו, הישראלים,
מתעקשים לחיות כאן, בארץ רוויית המלחמה הזאת, בפתח הר הגעש. לנוכח השאלה הזאת, מבין
אלמגור את אותם כפריים באזורים המועדים לפורענות, שכמונו – הם דבקים ללא תנאי באדמת
אבותיהם, ומצפים ליום שבו ההר ישקוט מזעפו, ואז על הבזלת השחורה יוריק הדשא ויפרח אחת
ולתמיד.
* "ידיעות הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
