- איזו משפחה אתם?
- אנחנו לא משפחה. אנחנו אורחים.
- אסור לנו להכניס זרים. רק את משפחות
היישוב.
- באנו מהגולן לביקור הזדהות. אנחנו
מוזמנים של המזכירות.
- שניה. חנו כאן רגע בצד, אני אתקשר
לרבש"ץ לבקש אישור.
לא, איני מתאר כאן ביקור במוצב של
צה"ל. כך, בשיחה זו עם אחד משני החיילים בש.ג. היישוב, שניים מתוך 35 החיילים
המוצבים ביישוב, נפתח ביקור ההזדהות שלנו עם כרם שלום. כרם שלום, יישוב אזרחי,
מקום שאנשים בחרו ובוחרים לבנות בו את ביתם, ליצור את קהילתם, להקים את משפחתם,
לגדל את ילדיהם. יישוב המוקף בשלושה כיווני חומה, נגד ירי שטוח מסלול. נגד ירי
תלול מסלול, אין להם מענה של ממש. לא מבזבזים עליהם רקטות, "רק"
פצמ"רים. ובכל כמה מטרים – מיגונית. 15 שניות והיית במיגונית.
"הנה, זה בית שחטף פגיעה ישירה...
הקיר הזה מחורר מרסיסים של פצמ"ר 120 מ"מ... החלונות המנופצים האלה הם
כבר עבודה של חיל האוויר שלנו..." שיגרת יישוב.
אבל... "בואו נעלה לגג". ועל
גג חדר האוכל המשותף, שולחנות עץ ובר. בכל ליל שבת, אחרי הסעודה המשותפת, חברי
הקיבוץ השיתופי כרם שלום עולים לגג, לראות סרט, לשיר, סתם לשבת. כן, בצל האיום הקשה,
חיים חיי קהילה ותרבות תוססים ופורים. המאפרות עשויות מתחתיות תרמילים של פגזי
טנקים שצה"ל יורה מפה. זאת התזכורת לכך שמה שכל כך נורמלי – כל כך לא נורמלי.
אך הגג הקהילתי הזה, הוא בעבורי תמונת הניצחון שלנו.
"והנה, זה הפאב שלנו", מצביע עוזי,
מזכיר הקיבוץ, על הכתובת, ש... עם כל הכבוד היא יותר יצירתית אפילו מ"פאב לאצ'ה":
פצמ"ר – פאב ציוני מול רפיח.
בחצרות רבים מתנוסס דגל ישראל. הרי מי
כמוהם מגשימים את ציונות 2014. וגם הפאב שלהם ציוני. והוא מול רפיח. והוא
הניצחון על הפצמ"רים שלהם.
"אתם רואים את המגדל הזה?",
מצביע אילן, מרכז המשק, על מגדל הממוקם 50 מ' מחוץ לחומת היישוב. "כאן נחטף
גלעד שליט". והבריכה הקיבוצית שוקקת צהלת ילדים. שגרת חיים בכרם שלום.
****
ביום א' יצאה משלחת מאורטל לביקור תמיכה
והזדהות עם כרם שלום. המשלחת כללה את רן, נבות, נטע, אופיר ב', בת אל
(שחזרה, נרגשת, למחוזות ילדותה ולביתה עד העליה לגולן) ואותי.
נפגשנו עם הנהגת היישוב ולאחר מכן השתתפנו
כצופים בישיבת סיכום המלחמה של המזכירות, בהשתתפות המלווה הקהילתית והעו"סית
מטעם המועצה האזורית אשכול.
נדהמתי מהפתיחות הרבה של חברי כרם שלום, שניאותו
להזמין אותנו לשיחה כל כך מורכבת, כל כך קשה, שבה עלו גם כל המתחים שנוצרו בקהילה –
בין הנשארים ביישוב לאלה שיצאו ממנו, ביקורת על המנהיגות, שאלות בדבר שיתוף
התושבים במידע.
מצד אחד, חשתי קצת מבוכה, תחושה של
מציצנות. מצד שני, היה זה שיעור מאלף על קהילה בשעת חירום; לימוד בלתי רגיל לנו,
כיישוב סְפָר ולי כחבר צח"י. למדנו אינספור לקחים, ואני מאמין שצח"י
שלנו יתכנס להפנמת הלקחים ששמענו בביקורנו.
****
בערך חודשיים לפני המבצע, החל
ה"טיפטוף" של הפצמ"רים שהלך והתגבר. "טיפטוף" – מין שם
חיבה מכובס לפשע נגד האנושות, ירי מכוון לאזרחים.
שבועיים לפני תחילת המבצע, הבינו החברים
שמשהו קורה. היישוב הוצף בחיילים מיחידות עילית. צלפים הוצבו על הגגות. ולאורך
החומה חיילים קודחים כמעט בכל מטר. "מה קורה"? "שום דבר, שגרה..."
יום לפני המבצע הוחלט על פינוי התושבים,
לקראת פעולה של פיצוץ מנהרת תופת שהתגלתה בסמוך ליישוב. אולם הדבר הודלף והפעולה
נדחתה והתבצעה למחרת, היום הראשון של "צוק איתן". את הפיצוץ האדיר
וענן האבק הגדול, הם לא ישכחו לעולם. 6 מחבלים, שהיו בפתח המנהרה, בדרכם
לביצוע מסע הרג ביישוב, נהרגו בפיצוץ.
ולאורך המלחמה, בכל יום פצמ"ר או
שניים נפלו בתוך היישוב.
קיבוץ כרם שלום מונה 27 משפחות. במלחמה, הקהילה
התפצלה. שליש מן החברים נשארו ביישוב. שליש – יצאו יחד לראש הנקרה. שליש התפזרו
אצל הורים, קרובי משפחה וחברים ברחבי הארץ. "לאלה שהתפזרו היה הכי קשה.
לאלה שנשארו ביישוב, היה הכי פחות קשה". מפתיע? אני לא הופתעתי.
"העובדה שאנחנו קיבוץ שיתופי הקלה
עלינו מאוד. לפחות בשעת חירום, ניתן בפירוש לקבוע שקל יותר לקיבוצים שיתופיים
להתמודד מאשר לקיבוצים מופרטים. לא במקרה, אנחנו הקיבוץ הראשון שכל חבריו
חזרו".
"מצב הביטחון עכשיו, אחרי המבצע,
השתפר ללא היכר. עכשיו אנחנו הרבה יותר בטוחים. נכון?" "אני לא מסכימה.
אולי מצב הביטחון השתפר, אבל תחושת הביטחון לא השתפרה כלל". דילמה
פסיכולוגית: איזה מצב מאיים יותר? יש מנהרה ואנחנו לא יודעים עליה, או – כבר אין
מנהרה אבל אנחנו יודעים עליה?
"אני חזרתי לגמרי לשגרה... אבל לבריכה
אני לא הולכת עם הקטנה שלי. איך אוכל לצאת מהמים ולרוץ תוך 15 שניות
למיגונית?"
"מבחינת הקיבוץ, המלחמה היא אירוע
משנה מציאות".
"המלחמה נגמרה. חזרנו לשגרת 15
שניות".
****
הרהור שחלף במוחי, המציב את האירוע
בפרספקטיבה היסטורית.
במלחמה אירחנו באורטל את נתיב העשרה. בהפוגה
ביקרנו בכרם שלום.
כרם שלום עלה על הקרקע ב-1968 בידי חבורה
של בני קיבוצים של השומר הצעיר. היה זה הקיבוץ ה"שמאלני" ביותר בארץ,
שמקימיו היו אופוזיציה לוחמת נגד הנהגת השומר הצעיר, הקיבוץ הארצי ומפ"ם,
שהיו חלק מן המערך ומהשלטון. הם היו קבוצה רדיקלית, על סף האנרכיזם. קיבוץ בעל
תודעה אידיאולוגית ופוליטית חזקה, שחלק ניכר מהווייתו הייתה פוליטית – הפגנות,
מחאות. פה הפגנה סוערת בפתח החווה של אריק שרון, שם נסיעה להפגנה במרכז
הארץ. ועיקר פעולתם – מאבק עיקש נגד ההתיישבות היהודית בפתחת רפיח, חבל ימית. הם
הפגינו נגד ההתיישבות, חסמו את הצומת, נשכבו לפני גלגלי הבולדוזרים.
לזכותם ייאמר, שהם לא היו רק בעד הנגד ולא
קבוצת מהפכנֵי סלון, אלא עשו מעשה חלוצי – הקמת קיבוץ סְפָר בנגב.
היישוב הזה התפורר וננטש לחלוטין ב-1995,
שנה אחרי שערפאת נכנס לעזה בעקבות הסכם אוסלו. החל ב-2001, שנה אחרי שהחל
ירי הפצמ"רים והקסאמים על עוטף עזה, החלו להגיע המתיישבים החדשים, שהקימו
קיבוץ שיתופי, אבל בהוויה אחרת לגמרי.
נתיב העשרה הוא מושב שקם בחבל ימית, בפתחת
רפיח. הוא נעקר ומתיישביו הקימו אותו מחדש בעוטף עזה.
גורל אחד שם את היישוב שנעקר ואת היישוב
שלחם נגד הקמתו בטווח אותם פצמ"רים של אותו אויב, שאינו מבחין... בעבורו, כולם
האויב הציוני, שאותו יש להרוג.
****
המשפחה האחרונה הגיעה לקליטה בקיבוץ ביולי
2014 – החודש של המלחמה. בשבת שעברה, בהפסקת האש הזמנית, התארחו בכרם שלום שתי
משפחות לקליטה. זה ניצחונה של הציונות. כאשר יענו אותנו, כן נרבה וכן נפרוץ.
****
תם ולא נשלם. ביקור ההזדהות רק פתח קשר בין
אורטל וכרם שלום, שימשך גם בעתיד.
כשנפרדנו, איחלתי למארחים שני איחולים.
האחד, שבעקבות המלחמה השגרה אליה יחזרו לא תהיה שגרת 15 שניות, אלא שגרה אמתית,
נורמלית. והשני, הוא שבמהרה הם יזכו לאירוע קהילתי שבו הם ישברו את החומות סביב
היישוב. "כמו שנפלה חומת ברלין", הוסיפה נטע.
*מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
