הבלוג של אורי הייטנר

רבות דובר, לאורך המלחמה, על משמעות המלחמה הא-סימטרית, בין צבא סדיר הכפוף לממשלה אחראית של מדינה ריבונית לבין ארגון טרור. זו מלחמה בין מקדשי החיים למקדשי המוות. בין מי שמפתחים מערכות משוכללות, מתוחכמות ויקרות כדי להגן על האזרחים, לבין מי שמשתמשים באזרחים ובילדים כמערכות משוכללות אך זולות להגנה על רקטות ומנהרות שנועדו לזרוע הרג באזרחים ובילדים. בין מחויבים לטוהר הנשק ומוסר לחימה, לבין מי שהמושגים הללו כלל אינם קיימים בלקסיקון שלהם ומיטיבים לנצל לרעה את המגבלות שלנו.

אך יש עוד א-סימטריה משמעותית: זו מלחמה בין שוחרי שלום למחרחרי מלחמה. במלחמה כזאת, צד אחד מבקש שקט ומבטיח ששקט יענה בשקט והצד האחר יורה, כי המטרה שלו היא לירות, להרוג ולזרוע פחד. ולכן, צד אחד מחפש כל העת את הדרך להפסקת המלחמה, בעוד הצד האחר ממשיך במלחמה כל עוד הוא מסוגל.

האסטרטגיה של נתניהו במלחמה הזאת הייתה - הימנעות. לעשות הכל כדי להימנע מהמלחמה, לאחר מכן כדי להימנע מהפעולה הקרקעית, ובהמשך - כדי לסיים אותה, כולל הפסקות אש חד צדדיות לרוב וויתור על ניסיון להגיע להכרעה.

יש באסטרטגיה הזאת מסר מוסרי, לפיו בטרם שולחים חיילים להילחם, להרוג ולהיהרג, יש לנסות כל דרך אחרת. מלחמת אין ברירה מאפשרת גיוס תמיכה בינלאומית והתגייסות ותמיכה רחבה של הציבור הישראלי.

התמיכה הבינלאומית התמוססה ככל שהתארכה המלחמה. מצבר האשראי מוגבל מאוד, ולכן יש לחתור למלחמה מהירה והכרעה מהירה. לעומת זאת, העובדה שהייתה זו מלחמת אין ברירה מובהקת, שבה ישראל הותקפה והתגוננה אכן גייסה את תמיכת הציבור הישראלי. מיעוט המשתתפים בהפגנה הפאתטית של ה"שמאל" הוא עדות לכך.

אולם לאסטרטגיית ההימנעות יש מחיר כבד ביותר – היא מותירה את היוזמה בידי האויב. שעה שנכתבות שורות אלו, הציבור הישראלי שרוי במתח – מה יקרה בחצות, עם תפוגת הפסקת האש? יהיה הסכם? יהיה ירי? יהיה שקט? עם שלם ממתין כבן ערובה למוצא פיר של ארגון טרור ג'יהאדיסטי קנאי. את המשוואה הזאת יש לשנות. הדבר מחייב שינוי מנטלי בדרג המדיני ובצה"ל. כמו במלחמת ששת הימים, יש מקום להמתנה ארוכה, בניסיון למנוע את המלחמה ולגבש תמיכה בינלאומית למקרה שלא תמנע. אולם מרגע שהתברר שהמלחמה בלתי נמנעת, יש ליטול את היוזמה ולחתור לניצחון ולהכרעה.

במלחמת "צוק איתן" צה"ל מילא בצורה מופתית את המשימות שהוטלו עליו. חיילי צה"ל ומפקדיהם גילו עוז רוח, דבקות במשימה, חתירה למגע, אחוות לוחמים, נכונות להקרבה ומקצועיות רבה.

אולם מה שחסר הוא היוזמה, המעוף, היצירתיות, הממזריות, התעוזה להפתיע את האויב במקום הבלתי צפוי ביותר. המלחמה הוכיחה שרבים מערכי רוחו של צה"ל ממשיכים לאפיין אותו, אבל איפה רוח "אביב נעורים", אנטבה, חציית התעלה? הצורך בהרס המנהרות (הניצחון הגדול ביותר במלחמה) חייב התנהלות איטית של כוחות גדולים לאורך הגבול ובצמוד לו. אבל איך זה שצה"ל לא שלח כוחות לעורף האויב כדי להגיע להנהגתו, להפתיע אותו, להמם אותו, להוציא אותו משיווי משקלו?

זה השינוי הדרוש לקראת המלחמה הבאה.

* "ישראל היום"