* בסופשבוע
של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ כרם שלום שתי משפחות המבקשות להתקבל לקליטה בקיבוץ. זאת
תמונת הניצחון שלנו.
* למה הפלשתינאים
הפרו את הפסקת האש? ראשית, כי זה טבעם. מאז אוסלו ועד היום, לא היה כל הסכם, גדול
או קטן, כולל כל הפסקות האש ב"צוק איתן", שהם לא הפרו. שנית, כאמצעי לחץ
על ישראל במו"מ, הנובע מתחושתם שישראל מגלה להיטות יתר להגיע להפסקת אש. שלישית,
כדי לאותת שבעבורם הפסקת אש אינה שקט מוחלט, אלא שגרת "טפטוף".
כל אחת מן הסיבות
וכולן יחד מחייבות את ישראל לראות בירי הזה חידוש המלחמה, ולהכות בחמאס בכל הכוח,
והפעם כדי להגיע להכרעה. אי אפשר להשלים עם כללי המשחק שהם מנסים לכפות עלינו. אם
כך הם נוהגים כעת, כנראה שהמכה שהם חטפו חלשה מדי, או לא במקומות הכואבים ביותר, והרי
ישראל יכולה להכות בהם ביתר שאת. גם אם רוצים להגיע להסדרה בהסכם, יש להקדים לכך
מכה כואבת. שהם יגיעו להוטים להגיע להסדרה בכל מחיר. ובמו"מ – לא לוותר על פירוז.
* אם וכאשר יתחדש
מו"מ על הפסקת אש קבועה, כדאי לזכור: עם כל החשיבות של תנאי ההסכם, וכמובן
שחשיבותם רבה, הם משניים לעומת השאלה הגדולה, החשובה, היחידה המשמעותית לעיצוב המציאות
בגבול עזה בשנים הבאות – האם המכה שהוכה חמאס חזקה דיה כדי להרתיע אותם מחידוש
האש.
אם התשובה היא
שלילית, הם ישובו במהרה לירות על יישובינו, ואז בלאו הכי הפסקת האש, על כל תנאיה,
לא תתקיים. אם התשובה חיובית, הם יכבדו את ההסכם ושקט ישרור בגבול, ואז גם צפרדעים
בהסכם שנראים קשים לעיכול, יהפכו לנסבלים.
לכן, תנאי הכרחי
להפסקת אש יציבה, הוא פעולה צבאית חזקה דיה, כדי להרתיע את האויב.
* פעמים רבות
כתבתי לאחרונה על ההצלחה הגדולה של מלחמת לבנון השניה, שיצרה הרתעה משמעותית
והביאה לפחות לשמונה שנות שקט כמעט מוחלט בגבול שדימם במשך 40 שנה. הרי בשעתו, לא
היה אדם אופטימי אחד ששיער שההצלחה תהיה גדולה כל כך. גם אני הייתי רחוק ת"ק
פרסה מהערכה כזאת. לשמחתי, התבדיתי והלוואי וכך תתבדה כל הערכה פסימית שלי.
משום מה, כשאני
כותב זאת אני מקבל תגובות הכופרות בעובדה הזאת. כלומר, לא בעובדת הגבול השקט, אלא
בעובדת ההרתעה שנוצרה במלחמה.
שוללי הניתוח
שלי, מנמקים זאת בשני טיעונים. האחד, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה עסוק היום
במלחמה בסוריה. השני, הוא שהסיבה לשקט היא שחיזבאללה חופר מנהרות וצובר טילים
ומרדים אותנו כדי לתקוף אותנו בעתיד.
אתייחס לשני
הטיעונים. לגבי המעורבות של חיזבאללה בסוריה – היא החלה לפני שנתיים. עד אז, שש
שנים נשמר השקט, כולל בתקופות מבחן כ"עופרת יצוקה". הרי גם על שש שנות
שקט כאלה אפילו לא חלמנו.
לגבי היערכות
חיזבאללה לתוקפנות – אין ספק שחיזבאללה לא הפכו לידידי ישראל, לא ויתרו על
המוטיבציה שלהם להילחם בישראל ולהרוג יהודים ועל חלומם להשמיד את ישראל. ולכן, אין
ספק שהם נערכים למלחמה.
אבל לפני מלחמת
לבנון השניה הם חפרו את מערך "שמורות טבע" התת קרקעי והצטיידו במערך
הטילים שלהם וזה לא הפריע להם לירות עלינו במקביל, להרוג ולחטוף. וגם ברצועת עזה
המנהור וההצטיידות בטילים נעשו במקביל להמשך הירי והתוקפנות.
אבל חיזבאללה לא
תוקף. למה? מפַּחַד, תוצאת ההרתעה של מלחמת לבנון השניה. הרי נסראללה עצמו אמר
שאילו שיער מה תהיה תגובת ישראל, לא היה מורה לחטוף את החיילים.
קשה לי להבין את
הלך הנפש, המביא אנשים ממש לאובססיה של הלקאה עצמית, לשיגעון קטנות, להתעקש
ולהתחפר בטענה שחיזבאללה הביס אותנו במלחמת לבנון השניה.
* בדומה למלחמת
לבנון השניה, כך גם תוצאות "צוק איתן" תתבררנה רק בדיעבד. בעתיד נוכל
לדעת האם נוצרה הרתעה שהביאה לשקט, כמו בלבנון השניה, או שלא נוצרה הרתעה ונמשכה
התוקפנות, כמו ב"עופרת יצוקה" ו"עמוד ענן".
אולם גם בתסריט
השלילי, הטענה שחמאס הביס את ישראל, אף היא באה מאותו סוג של מזוכיזם והלקאה
עצמית, מאותו שיגעון קטנות. הרי אין שחר לטענה הזאת. חמאס הוכה קשות. מערך המנהרות
שלו, שהיה מערך אסטרטגי לביצוע מתקפת רצח המוני שיערער את הביטחון הישראלי, לפחות
ברמת מתקפת 11 בספטמבר בארה"ב, הושמד ועמל של שנים ירד לטימיון. מערך הטילים
ספג מכה קשה. האפקטיביות של מתקפת אלפי הטילים לעבר ישראל הייתה נמוכה מאוד, בזכות
"כיפת ברזל" והתנהגות העורף. הרצון של הפלשתינאים לשבור את החברה
הישראלית נחל כישלון חרוץ – החברה הישראלית הוכיחה עמידה איתנה וגילתה גילויי
סולידריות וערבות הדדית נפלאים.
נכון, לא היה זה
ניצחון גדול של ישראל. לא הגענו למפקדי חמאס. לא הצלחנו (או לא ניסינו) לפגוע
במפקדותיהם. ולחמאס בהחלט היו הצלחות – עצם היכולת להמשיך ולירות עד הרגע האחרון,
ההצלחה להשבית ל-24 שעות את נתב"ג, הצלחתם להביא להרג אזרחים וילדים פלשתינאים
רבים כדי לפגוע בתדמית ישראל ועוד.
אבל מכאן ועד
הצגת המערכה כתבוסה ישראלית, המרחק רב. זוהי טענה חסרת שחר, מופרכת מעיקרה.
* בימים האחרונים
נמתחת מכל עבר ביקורת על הממשלה המקיימת מו"מ עם חמאס ובכך מעניקה לו מעמד
מדיני ולא של ארגון טרור וכו'.
כאשר מי שקראו
למוטט את שלטון חמאס אומרים זאת, זו אמירה קוהרנטית לשיטתם. אבל כאשר אומרים זאת
מי שהזהירו מפני מיטוט שלטון חמאס, זו אמירה צבועה. שהרי אם לא מוטטנו את שלטון
חמאס – בעצם היותו גורם שלטוני במדינת עזה, אין מנוס מסוג של מו"מ עקיף עמו,
בניסיון להגיע להסדרה.
* אם כל כך חשוב לפלשתינאים
להתהדר בכך שהוסר המצור, אולי כדאי באמת להטיל קודם מצור, שניתן יהיה להסיר אותו. נניח,
למשך שבוע.
* זוכרים את פרשת
אדם ורטה, שהסעירה את הציבוריות הישראלית, אי אז בשש לפני המלחמה? פרשה זו,
שהכריחה אותנו לבחור בין ורטה ה"שמאלני" הרדיקלי וספיר סבאח
ה"ימנית" הרדיקלית, כאילו אין מקום ל-90% הנורמליים שביניהם, היא דוגמה
בולטת לשיח הקצוות שהשתלט בשנים האחרונות על הציבוריות הישראלית.
במלחמה, הרוב
השפוי, הנורמלי, הציוני, הדמוקרטי, נטל את ההובלה של השיח הציבורי. הישראליות היפה
הפציעה בשמי ישראל במלוא הדרה. והתברר, שמעבר למחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות
הלגיטימיות, קיימת הסכמה לאומית רחבה על צדקת הציונות, על הבנת האיום על מדינת
ישראל.
בסיטואציה הזאת
השוליים הגבירו את הווליום והקצינו. מכאן כל ההשוואות הנואלות של חיילי צה"ל
לנאצים, מאמרי ההסתה והשטנה של אורי משגב וגדעון לוי למדינת ישראל ולצה"ל,
ומצד שני הביריונות האלימה של ה"ימין" הקיצוני, כמו כנופיית
"הצל" וכו'.
איך הפגנת
ה"שמאל" משתלבת בתוך התמונה הזאת? היה זה ניסיון נואש, ניסיון חירום,
לצעוק – היי, אנחנו לא קונצנזוס. הרי קונצנזוס הוא בהכרח "דביק", כמאמר
המנטרה השחוקה. ומכאן הדבקות בפרוטוקול, שבו כתוב שכל אימת שצה"ל נלחם (ולא
חשוב שהפעם אדם ישר אינו יכול להביט במראה ולטעון שישראל לא הותקפה),
"אנחנו" צריכים להפגין במוצ"ש בכיכר. אבל מה המסר? הרי חייב להיות
כאן איזשהו "אנחנו" ו"הם". וכך, תופעת שולי שוליים קיצונית,
חמורה ביותר באיכותה, אך זניחה לחלוטין בכמותה – האלימות הפוליטית, הוצגה כתמונת
החברה הישראלית, כביכול, ונופחה לדמון המאיים על הדמוקרטיה הישראלית. מי הם האלימים?
"הם". מיהם "הם"? מי שאינו "אנחנו". וכך, דווקא
בימים שהתאפיינו בסולידריות לאומית, בערבות הדדית, בגילויים כל כך יפים – התבכיינו
בכיכר על הסכנה לדמוקרטיה. ודוד גרוסמן קונן, ללא בושה, על "מרחבי
הפחד".
* דוד גרוסמן הוא
סופר גדול, אחד הסופרים הישראליים הטובים ביותר. קראתי כמעט את כל ספריו ואהבתי
אותם מאוד. ילדיי גדלו על ספרי הילדים המקסימים שלו.
אבל כישרון
ספרותי אינו ערובה לתבונה מדינית, לא לקריאה נכונה של המציאות ולא למוסריות. בכל
אלה, אין לסופר כל יתרון על נהג מונית, רופא, מהנדס, סנדלר, מורה או שוטר. היתרון
היחיד שלו הוא ברמת הניסוח ועוצמת הביטוי של עמדותיו.
ההיסטוריה מוכיחה
שלא אחת דווקא הסופרים ואנשי הרוח לקו יותר מאחרים בקריאת המציאות ובשיפוט מוסרי.
דוגמה בולטת לכך היא תמיכתם הבלתי מסויגת של רבים מהסופרים במערב בשלטונו הרצחני
של סטלין.
לצערי, קיימת
תופעה חזקה של עדריות בקרב הסופרים בישראל. אין כל סיבה הגיונית לכך שהתפלגות
הדעות בתוכם תהיה שונה מהתפלגות הדעות בקרב כלל הציבור. כאשר בניגוד לכל היגיון
סטטיסטי, בציבור מובחן - רוב גדול תומך בעמדות שנהנות מתמיכת מיעוט קטן בקרב כלל
הציבור, הדבר מעיד על עדריות.
* דוד גרוסמן היה
הנואם המרכזי בהפגנת ה"שמאל" במוצ"ש שעברה בכיכר רבין; הפגנה שספק
אם משתתפיה הבינו לשם מה היא התקיימה, בעד מה ונגד מה הם הפגינו, חוץ מאשר בעד
הנגד ונגד הבעד.
בדבריו הוא אמר
דברים המעידים על בוחן מציאות ירוד, כושר שיפוט מוסרי לקוי, ואובדן אוריינטציה
בסיסית ביכולת להבחין בין סיבה למסובב. ברמזו לסגר על רצועת עזה, אמר גרוסמן:
"עד שלא תיפתר תחושת המחנק של תושבי עזה גם אנחנו בישראל לא נוכל לנשום
לרווחה".
זה כמו לומר על
אדם המרצה עונש מאסר על עבירת רצח, שכל עוד נשלל ממנו החופש, איננו יכולים לבוא
אליו בטענות על כך שהנו רוצח.
* מה כל כך מאכזב
בנאומו של גרוסמן? הפער בין העושר הלשוני לדלות הרעיונית. בין מורכבות כתיבתו הספרותית,
לבין הרדידות הפשטנית של נאומיו הפוליטיים. נאום חלול.
* בדבר אחד שאמר
גרוסמן אני מסכים אתו – בביקורתו על ראש הממשלה שלא גינה את גילויי האלימות וההסתה
של ביריוני ה"ימין" הקיצוני נגד ה"שמאל" והערבים.
מן הראוי היה
לקיים הפגנה נגד אותם גילויים, אולם לא הפגנת "שמאל", אלא הפגנת הרוב
הגדול, מ"ימין" ומ"שמאל", דתיים וחילונים, נגד השוליים
הרדיקליים בחברה הישראלית. גם השוליים המכנים את טייסי צה"ל רוצחים ומסיתים
אותם לערוק מן המלחמה ואלה המשווים את נתניהו להיטלר ומזכירים את הקשר להתנקש
בחייו של היטלר כהשראה. הם אינם טובים יותר מכנופיית בריוני "הצל", הגם
שהם משתינים ממקפצת "הארץ".
* במהלך המלחמה,
ובפרט לאחר רצח הילד משועפט, התקיימו הפגנות סוערות ואף אלימות של ערבים ישראלים,
ובהם תופעה איומה ונוראה של חיפוש יהודים כדי לבצע בהם לינץ'. אלו תופעות בלתי
נסלחות שיש לדכא אותן.
אולם רק מיעוט
קטן השתתף בהפגנות, כולל בהפגנות החוקיות והלגיטימיות נגד המלחמה. הרוב המוחלט של
הערבים לא נטל בהן חלק.
על החברה
הישראלית להחליט איך היא מתייחסת לתופעה. ניתן לכוון זרקור להפגנות האלימות
ולהקצין את העימות עם ערביי ישראל. אפשר לכוון זרקור לעובדה שהרוב הגדול והדומם לא
השתתף בהן, ולמנף עובדה זו לתהליכים שיקדמו את השתלבות ערביי ישראל בחברה
הישראלית.
צידוק להטלת אור
על האלימות, הוא העובדה שהח"כים הערבים הם שעמדו מאחוריה, ומי בחר בהם אם לא
הרוב הגדול של הציבור הערבי? צידוק להטלת אור על הרוב שלא הפגין, הוא העובדה שרבים
מראשי הערים הערביים יצאו נגד ההפגנות ואף גינו את התנהגות הח"כים והרי גם זו
מנהיגות שבחר הציבור.
בעיניי, מה שצריך
להנחות אותנו הוא טובתה של מדינת ישראל. האינטרס הלאומי שלנו הוא לקרב את הערבים
למדינה. יש לחזק את הרוב שלא השתתף בהפגנות ולבודד את הקיצונים.
* חופש ההפגנה
הוא עיקרון בסיסי בדמוקרטיה, אך זכות ההפגנה אינה בלתי מוגבלת. אין כל סיבה לאפשר
הפגנה נגד חתונה, והרחקת המפגינים 200 מ' עלובים ממקום החתונה אינה רצינית. יש
מקום להפגנות בעד או נגד השלטון, בעד או נגד תופעות חברתיות. אין מקום להפגנות נגד
אנשים פרטיים, ובוודאי לא להפרעה ביריונית לחתונה של זוג צעיר.
* המחלוקת בנוגע
לחתונתם של מורל ומחמוד, אינה על שאלת נישואי תערובת והתבוללות, אלא שאלת זכותם של
אנשים פרטיים לממש את אהבתם.
* לא מעט ישראלים
יהודים מתאהבים בתיירות/ים לא יהודים, במתנדבות/ים בקיבוצים, ישראלים המטיילים
בחו"ל מתאהבים במקומיות/ים. לשיטתם של הלהבות למיניהן, גם חלק ניכר מהיהודים
שעלו מחבר העמים אינם נחשבים יהודים, וכמובן שרבים מהם נישאים לישראלים יהודים.
ההיטפלות דווקא לזוג הזה מעידה, שיותר משיש כאן מאבק נגד נישואי תערובת, זוהי
גזענות לשמה נגד ערבים.
* במדינת ישראל,
שהינה מדינת יהודית, בעלת רוב יהודי מוצק, שהשפה בה עברית, שהחגים בה הם חגי
ישראל, אין כל סכנה של התבוללות. מסע הסתה נגד צעירה יהודיה שהתאסלמה והתחתנה עם
ערבי, מתוך הפחדה נגד התבוללות היא טירוף לאומני לשמו.
* כל חיי אני
פועל להעמקת הזהות היהודית בחברה הישראלית, בקירוב הישראלים ליהדותם, שדרכיה דרכי
נועם וכל נתיבותיה שלום. אין דבר המרחיק את הישראלים מהיהדות יותר מאשר קנאות דתית
מאיימת ומסתגרת. לכן, גופים קיצונים כלהב"ה למעשה דוחפים להתבוללות.
* בניגוד לישראל,
בגולה קיימת תופעה רחבה של התבוללות. הדרך להתמודד עם התופעה, היא קרוב יהודי
הגולה ליהדות, לציונות ולישראל. אין דבר המרחיק אותם מן היהדות, הציונות וישראל
יותר מקנאות דתית פונדמנטליסטית. לכן, גופים כמו להב"ה הם סוכני התבוללות.
* ההפגנה נגד
החתונה היא מפגן מבחיל של גסות רוח. המפגינים הם התגלמות הישראלי המכוער.
* התביישתי כאשר
נשיא המדינה התנצל בפני נשיאת ברזיל, על התגובות הישראלית בעקבות מדיניותה האנטי
ישראלית והפרו חמאסית האקטיבית של ברזיל במלחמה. לא יכול להיות יותר "מה
יפית" מזה.
רובי ריבלין לא
נבחר כדי להיות שמעון פרס 2, ואם ינסה להיות פרס 2 לא יהיה אלא צל חיוור של המקור.
הוא נבחר כדי להיות רובי ריבלין.
יש לו מספיק
משימות חברתיות שהן משימות קלסיות של נשיא והן ממש תפורות עליו. במלחמה ראינו את
גילוייה היפים של החברה הישראלית, ולצדה ראינו גילויים מכוערים ואלימים. מי אם לא
הנשיא ריבלין, מתאים וראוי להוביל מהלכים חברתיים שיעצימו את הישראליות היפה ויטפחו
אותה גם בימי שגרה? מי אם לא ריבלין הוא האיש, שיוביל מהלך ציבורי להתמודדות עם
הישראליות המכוערת, כדי לצמצם ולבודד אותה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל מהלך
משמעותי של גישור והתקרבות של ערביי ישראל למדינה? מי אם לא ריבלין יכול להוביל
תהליך מגשר בין מגזרים בחברה ומחנות פוליטיים?
במקום זאת הוא
מתעסק בהתנצלויות מבישות בפני מי שראוי היה שיתנצלו בפנינו?
* שעה שאבו מאזן
הקים עם חמאס ממשלת אחדות, חמאס ניסה להפיל אותו בהפיכה. לאחר שישראל הצילה אותו
מההפיכה, הוא מוביל מסע הסתה בינלאומי ומהלך משפטי נגדה. הפרטנר.
* ראש ממשלת
בריטניה דיוויד קאמרון מצדיק את הפעולות נגד דאעש בכך, שאם לא נעצור את הטרור הוא
יגיע לבירות אירופה. נו, אז מה? הרי הטרור הג'יהאדיסטי מגיע בפועל לבירת ישראל
ולערי ישראל, ובריטניה ואירופה עסוקים בעיקר בהפרעה לישראל להגן על אזרחיה ולהיאבק
בטרור. אז מה יקרה אם גם אירופה תטעם מן המעדן הזה?
* לא הבנתי. אז זה
מזרח תיכון חדעאש, חדאעש, או חדאע"ש?
* שני תהליכים
חברתיים משמעותיים ביותר קרו בצה"ל בעשורים שמאז שירותי בסדיר. האחד, הוא
המקום המאוד רחב של הציבור הדתי לאומי בשדרת הפיקוד. השני, הוא השתלבותן הגדולה של
בנות בתפקידים משמעותיים ובהם תפקידים קרביים, שהיו חסומים בפניהן לחלוטין.
אין אלו תהליכים
שהזינו זה את זה. לא אחת, נוצרו חיכוכים ופערים בין שני התהליכים. אבל העובדה ששני
התהליכים קרו במקביל, מוכיחה עד כמה הפרנויה הדוסופובית מפני ה"הדתה"
בצה"ל, אינה מוצדקת.
* אחת הטענות נגד
ה"הדתה" בצה"ל, היא בלבול במקור הסמכות. שקר. אין שום בעיה של מקור
הסמכות. זאת חלק מהפרנויה המתוזמרת והמומצאת. מתוך ראיון עם מח"ט
"גבעתי" עופר וינטר ב"7 ימים": - מי הסמכות הקובעת לחייל? הרב
או המפקד? - "המפקד. אין שאלה בכלל". עד כאן הציטוט. אכן, אין שאלה בכלל.
זאת המצאה זדונית, של מי שרוצים להדיר את הדתיים.
* עצם השתלבותם
של דתיים לאומיים בתפקידי הפיקוד היא תרומה גדולה לצה"ל. מדובר בנוער איכותי,
ערכי ובעל מוטיבציה גבוהה. ההשתלבות בצה"ל היא ביטוי להשתלבות המבורכת של הציונות
הדתית בכל תחומי החיים במדינה.
אם יש בעיה של עמדה
בלתי פרופורציונלית של הכיפות הסרוגות בפיקוד הצה"לי, היא נובעת מהירידה
במוטיבציה בציבור החילוני ובפרט בהתיישבות העובדת, לשירות ארוך בקבע.
ככל שהמוטיבציה
המאפיינת את הציבור הדתי תאפיין את כל המגזרים בחברה, כן ייטב.
* לכבוד שר הפנים
מר גדעון סער אבן,
הברכה והשלום!
אני מתפלא עליך.
איפה הראש היהודי?
יושב לו עם שלם,
וסופר לאחור את השעות והדקות לקראת חצות. יירה או לא יירה?
גדעון, הרי אתה
יכול, בהבה נתחכמה לו, לפתור את הבעיה בקלות.
הנה הצעתי. היא
ממש פשוטה.
בשעה 23:30, ללא
התרעה מוקדמת, תחליף את שעון הקיץ לשעון חורף. וכך, השעה תהיה 22:30. זה כבר ישבש
לחמאס את התכניות. ואז, כעבור שעה, ב-23:30, תחזיר במפתיע את השעון לשעון קיץ
והשעה תהיה חצות וחצי.
וככה, אין חצות.
וכל התכניות של חמאס יעלו בתוהו.
טוב, הה?
מה היית עושה
בלעדיי?
שלך,
אני.
* ביד הלשון
ועוד שלוש תוספות ללקסיקון "צוק איתן". הלקסיקון
המלא נמצא בבלוג שלי http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=272685&blogcode=14178975
הוכו קשות – שאלת השאלות אודות חמאס ב"צוק
איתן". ע"ע הרתעה.
חמש עשרה שניות – טווח ההתרעה ביישובי עוטף עזה. התושבים
חוששים מפני חזרה לשגרת 15 השניות.
פצמ"ר (2) – שמו של הפאב הקיבוצי בכרם שלום. ראשי תיבות של
פאב ציוני מול רפיח.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
