הבלוג של אורי הייטנר

בעוד שבוע תפתח שנת הלימודים תשע"ה, ועל ההיערכות לפתיחת השנה מעיבה השאלה הגדולה – לאור המצב הביטחוני והתמשכות המלחמה, האם היא תפתח כסדרה? האם היא תפתח כסדרה בכל אזורי הארץ?

בצל שאלה זו, בעיצומה של מלחמה, תוך שרקטות ופצמ"רים ממשיכים ליפול בישראל וחיל האוויר ממשיך להפציץ יעדי טרור ברצועת עזה, התכנס בחולון הכנס השמיני של פורום הפיס לחינוך. עצם קיומו של כנס כזה, בזמן מלחמה ועל אף המלחמה, הוא מסר חשוב וחיובי.

את הכנס פתחה הזמרת הנפלאה אפרת רותם, ששרה שיר של ... אום כולתום. שירה בערבית בעיצומה של מלחמה, אינה מובן מאליו. התשואות הרמות שהזמרת קיבלה מקהל המאות, שיצא מגדרו, אף הן אינן מובנות מאליהן. פתיחת הכנס בערבית, סימנה את אחד המסרים המרכזיים שבו – הסובלנות, הפתיחות, הנכונות לקבל את האחר.

המסר הזה עמד במרכז הכנס, תוך אמירה חד משמעית שיש לנהל מלחמת חורמה בגזענות, בשנאה ובאלימות. כל הדוברים הדגישו את המסרים הללו, מנשיא המדינה, דרך שר החינוך ועד הרב הראשי שהשתתף ברב שיח בין דתי.

נזכרתי, שיום קודם לכן קראתי בפייסבוק אמירה מקוממת, המשווה את מערכת החינוך ה"לאומנית" שלנו למערכת החינוך הפלשתינאית (לכותבת אפילו הייתה "הוכחה" לגזענות של המערכת; כל הילדים באיזו פרסומת של המשרד היו בלונדינים. ואו!). נכון, יש בתוכנו סממנים חמורים של גזענות, אולם מערכת החינוך רתומה כולה למלחמה בנגע ולהדברתו. ואילו אצל הפלשתינאים, המבוע של הגזענות האנטישמית הרצחנית, היא מערכת החינוך עצמה.

שמעון פרס פתח את הכנס. הקהל קיבל אותו בהערצה, על סף סגידה ופולחן אישיות. קשה להישאר אדיש לחיוניות ולרעננות של האיש בן ה-91. יש לו הכישרון לגעת באנשים, לומר את הדברים הנכונים לעת מלחמה ומשבר – דברי חיזוק ועידוד, דברי הערכה עצומה לדור הצעיר וללוחמי צה"ל, תוך שהוא מקפיד לשבח את הרמטכ"ל מבלי להזכיר ברמז את הדרג המדיני. הוא ריגש בסיפור על הימים הקשים בתש"ח ונסך אופטימיות דרך סיפורו. הוא ריגש גם בספרו על המפגש עם משפחתו של הילד דניאל, בביקור תנחומים בנחל עוז.

אולם בתוך הקהל המתמוגג, חשתי במידה רבה כילד מ"בגדי המלך החדשים". מה לעשות, והשטיקים של "הארץ לא פינקה אותנו, אבל אנחנו פינקנו אותה", לא עושים לי את זה... בטח לא סיסמאות נבובות ונדושות, כמו "אי אפשר לבנות את המחר בלי להשתחרר מהאתמול". אפשר אולי להבין את רצונו להשכיח איזה מחר הוא הבטיח לנו אתמול ומה תוצאות המחר הזה היום. איך הוא לעג ל"אנשי האתמול" שהזהירו מפני קטיושות שתיפולנה באשקלון.

הרבה יותר התרשמתי והתרגשתי מהמנהיגות המקומית – ראשי רשויות שמובילים מהלכים משמעותיים בתחומי החינוך. אילן שוחט, ראש העיר הצעיר והנמרץ של צפת, קרא בדבריו מכתב שכתבה בת דודתו אילנה, שהוא קרוי על שמה, שארבעה חודשים לפני הולדתו נרצחה בטבח הילדים במעלות. שעות אחדות לפני הרצח, בשבי המחבלים, כתבה אילנה מכתב פרידה מרגש להוריה, בו הודתה להם על האמונה שהעניקו לה. היא הזכירה שהוריה רצו שלא תצא לטיול, בשל המצב הביטחוני, אך הביעה ביטחון בצדקת היציאה לטיול – "אסור לנו לתת להם לשבש לנו את החיים". כך כתבה נערה בת 17, חטופה בידי מחבלים חמושים, בשעותיה האחרונות. אילן שוחט נושא את המכתב בכיסו כל העת, שואב ממנו השראה. עמדתו בשאלת פתיחת שנת הלימודים ברורה, לאור מסר זה.

ראש מועצת מג'דל שאמס דולן אבו סלאח, סיפר על שיתוף הפעולה בתחום החינוך בין הכפרים הדרוזים בגולן למועצות היהודיות בגולן, על מיזמים חינוכיים משותפים ועל כך שהגולן הוא מופת של דו קיום בין יהודים ודרוזים. על רקע זה, הוא סיפר על ההצלחות הגדולות של מערכת החינוך במג'דל בשנים האחרונות.

לצד החינוך לדמוקרטיה וסובלנות, הנושא המרכזי הנוסף היה החינוך הטכנולוגי והטכנולוגיה בשירות החינוך. גולת הכותרת הייתה שיחה של ראש העיר ירושלים ניר ברקת עם סטיב ווזניאק, שותפו של סטיב ג'ובס להקמת אפל.  

חסר לי מאוד בכנס נושא החינוך היהודי והציוני, שכמעט ולא היה נוכח. היחיד שדיבר על מולדת, על אהבת מולדת, על תודעת מולדת, היה הסופר א.ב. יהושע, אלא שהמסר שלו לא היה ציוני, אלא כנעני. הוא דיבר על הצורך לטפח את הישראליות במקום היהודיות, ועל הצורך ביצירת זהות טריטוריאלית של בני "המולדת המשותפת" לשני העמים, על חשבון הזהויות הלאומיות הנפרדות.

רק שיחה של עוזי דיין, יו"ר מפעל הפיס, עם ארבע צעירים לקראת גיוס, עסקה בציונות. בדברי הצעירים ובסקר בקרב מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון, צעירים שכבר החלו את תהליך הגיוס אך טרם התגייסו), עולה עליה משמעותית במוטיבציה לשירות בצה"ל בכלל וביחידות קרביות בפרט, בעקבות המלחמה. המסרים של הצעירים ממש לא היו של מימוש עצמי, אלא של רצון לתרום למדינה ולביטחונה ונכונות להקריב אפילו את חייהם. דבריהם היו מצמררים ומרגשים.

דיין יצא, בדבריו, נגד הביטוי "לוחמי סייבר". לטענתו, במלחמה הוכח שהגזמנו מאוד בהערכת נושא הסייבר והמעטנו בערך הלוחמה האמתית. "יש להבחין בין מי שמסכן את חייו למי שאינו מסכן את חייו, בין מי שלוחץ על ההדק ומי שלוחץ על ה-enter".

הנשיא ריבלין קיים שיחה עם בני נוער. ריבלין היטיב לזרום עם הנוער. הוא נחמד, שופע הומור, העברית בפיו משובחת, אבל... לא היה בדבריו אפילו משפט אחד מעורר השראה, שראוי לציון.

לעומת זאת, נאום הסיכום של שר החינוך שי פירון היה מרתק ומלהיב, ועמוס במסרים  משמעותיים. פירון העלה על נס את גילויי הסולידריות וההתנדבות של הציבור הישראלי ובפרט של הנוער, אותו פגש מתנדב בכל מקום. הוא דיבר בהערכה רבה על ציבור המורים בכלל וביישובי הדרום בפרט, על גילוי המנהיגות בעת המלחמה. הוא ציין שכאשר קורים מקרים חמורים הקשורים לנוער, שואלים בצדק, איפה הייתה מערכת החינוך. אבל הלוחמים ברצועת עזה והנוער המתנדב - גם להם אחראית מערכת החינוך.

אהבתי את דבריו של פירון. סוף סוף יש שר חינוך האומר, ואני מקווה ומאמין שגם עושה, את הדברים להם אני מטיף מזה שנים. הוא מדבר על חינוך כחשוב יותר מההישגיות בלימודים. "קל לברוח אל הציונים וההישגים, אבל בחרנו בדרך הקשה: לחנך. לחנך לערכים של חברת מופת, ערבות הדדית, עזרה לחלש, חברות".

תם הכנס. נכנסתי למכונית, נסעתי שתי דקות ו – אזעקה.   

* "חדשות בן עזר"