במבוא לספר
מאורעות תרצ"ו, שיצא ב-1938, כתב ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת
העבודה: "דור המצור והבִּצרון, אשר קלט חיצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה
ולא נתן לפנות שום מקום ישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעֶצם-מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים
ובנות ונכדים [...] דור זה ראשי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרון שֶר, אנשי תל-חי: לא
בִּיָּשְנוּכֶם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קיבלנו אותה וקידשנוּה.
לא תל-חי אחד קיימנו,
אל כל הארץ הייתה לנו תל-חי. תילים חיים".
במלחמת העצמאות
פונו האימהות והילדים מיישובים שעמדו בחזית הלחימה. היה ברור שהם מהווים נטל
והפרעה למאמץ המלחמתי, מעבר לעצם הסיכון שלהם. במלחמת יום הכיפורים, פונו יישובי
הגולן. הפעם הפינוי היה כולל, של כל האוכלוסיה. במלחמת העצמאות היישובים היו למעשה
יחידות צבאיות שהגנו בעצמן על קיום היישוב וסביבתו (חברי עין גב, למשל, כבשו את
סוסיתא, שחלשה עליהם), והיו חלק משמעותי ומכריע במערך הלוחם של צה"ל. במלחמת
יום הכיפורים צה"ל היה הגורם הלוחם היחיד, וכאשר לא היו די כוחות להגן על
היישובים, החלטת הפינוי, החלטה אישית של ראש הממשלה גולדה מאיר, הייתה חד משמעית
ונכונה. הרי ב-1973 כבר אי אפשר היה לעצור צבא בבקבוק מולוטוב, כמו בתש"ח.
ראשי היישובים בגולן מחו על ההוראה אבל הבינו במהרה שאין מנוס ממנה. עוד במהלך
המלחמה החלו המתיישבים לחזור ליישובים ומיד עם הפסקת האש, עלו גם הנשים והילדים,
היישר למלחמת התשה קשה שנמשכה תשעה חודשים. לאורך מלחמת ההתשה, נשארו הנשים
והילדים ביישוב, וזה היה מובן בעיניהם מאליו.
במלחמת "צוק
איתן" נשמעו קריאות לממשלה לפנות במאורגן את כל מי שאינם חיוניים ליישוב.
הממשלה לא נהגה כך, אך החליטה על סיוע לעוזבים את היישובים והשתתפות במימון שהייתם
מחוץ ליישוב. וגם על כך הייתה ביקורת, מהצד השני – מה פתאום המדינה מעודדת
"נטישה"? זוהי פגיעה באתוס ההתיישבות.
אני מתנגד לשתי
הקיצונויות הללו. לא הייתה הצדקה לפנות את היישובים מאוכלוסייתם. אין זו מלחמה
כמלחמת השחרור ולא כמלחמת יום הכיפורים, שבהם פונו הבלתי לוחמים בשל חשש מנפילת
היישוב. רק מצב כזה מצדיק החלטה כה מרחיקת לכת של הממשלה, ולא הייתה לכך הצדקה
ב"צוק איתן". החלטה כזאת הייתה פוגעת קשות במורל הלאומי, בכושר העמידה
של החברה ומספקת את תמונת הניצחון לחמאס.
מצד שני, איני
סבור שהנשים והילדים חייבים להישאר ביישוב. יתכן שדווקא יציאתם מקו האש נותנת יותר
אורך נשימה למקבלי ההחלטות ולצה"ל במלחמה. ובשל התארכות המלחמה, מוצדק היה
לסייע במימון השהיה, כמחויבות של הממשלה לאזרחיה המצויים במלחמה.
כמו בכל תחומי
החיים, גם בנושא הזה שם המשחק הוא איזונים. דומני שהדרך שננקטה היא דרך מאוזנת
ונכונה. אין מקום לכנות את העוזבים זמנית "עריקים", כפי שכינה ראש
עיריית ת"א שלמה להט את אזרחי העיר שעזבו אותה בעת מתקפת הסקאדים במלחמת
המפרץ (1991). אולם אין לעשות אידיאליזציה לעזיבה ולהפוך אותה לאידיאולוגיה.
לא מדובר בחיילים
המקבלים פקודה. מדובר באזרחים חופשיים, והם מקבלים את ההחלטות הנוגעות לחייהם. טוב
שהקהילה, המועצה והמדינה מסייעות למי שרוצים לצאת, וטוב שהיא לא מחליטה על פינוי כללי.
בביקור הזדהות של
משלחת מאורטל בכרם שלום, שבו נכחנו בישיבת סיכום המלחמה, עוד בטרם קרסה הפסקת האש,
נאמר שהחברים שנשארו עברו את התקופה בצורה טובה יותר מאלה שהיו בחוץ. מן הסתם יש
בנושא זה עמדות לכאן ולכאן, וטוב לאפשר לכל משפחה וקהילה להחליט.
אני מצדיע לכל מי
שנשאר ביישוב, אך מכבד את אלה שעזבו להינפש מחוץ לאזור הקרבות. אין בכך כל פגיעה
באתוס ההתיישבות. מה שפגע באתוס ההתיישבות ובחוסן הלאומי, הוא האופן המעוות בה
הוצג הנושא, בעיקר בימים האחרונים של המלחמה.
יש לנו נטיה
למזוכיזם לאומי. אחד הביטויים לכך היה יצירת אווירת ה"נטישה" של יישובי
הדרום. אף יישוב לא ננטש. המפעלים המשיכו לפעול. החקלאות (היכן שצה"ל אפשר)
לא נעצרה. משפחות עם ילדים קטנים יצאו להפוגה מחוץ לאזור המלחמה.
איני חושב שצריך
להסתיר מהציבור את העובדה שתושבים רבים יצאו מן היישובים. השאלה היא על מה התקשורת
מאירה בזרקור, ובאלו ביטויים היא משתמשת. האם היא מעלה על נס את כושר העמידה של
היישובים במשך 14 שנות מתקפה, או את הוצאת הילדים מטווח האש במלחמה? האם את
המשפחות שיצאו, או את אלה שנשארו? האם משפחה האומרת שלא תחזור, או משפחה חדשה
המגיעה לקליטה ביישוב, למרות הכל?
האם העובדה
המדהימה שיישובי עוטף עזה צמחו מבחינה דמוגרפית בשנים האחרונות, חרף מתקפת הרקטות
והפצמ"רים, קיבלה ביטוי מספיק בתקשורת?
מה זה הסגנון הזה
של "נטישה", "בריחה, "פליטים"? התחרפנו?!
השפל של מגמה זו
היה באתר "תיק דבקה", שיצא בכותרות זועקות על קריסת קו היישובים בעוטף
עזה והשווה זאת לנפילת קו המוצבים בקו בר-לב, במלחמת יום הכיפורים. איזה אובדן חוש
מידה.
איני יכול להבין
את המזוכיזם הלאומי הזה, המשרת את האויב.
רוח תל-חי, רוח
היישוב במאורעות, רוח תש"ח, רוח מלחמת יום הכיפורים; הרוח שברל כצנלסון העלה
על נס, ממשיכה לפעם בנו, והדבר בא לידי ביטוי הן בנחישותם ודבקותם במטרה של
הלוחמים, גם כשאיבדו את טובי חבריהם, והן בהתגייסות העורף. גם במלחמה הזאת אף ישוב
לא ננטש ולו ליום אחד. וכעת, התושבים יחזרו לבתיהם. ואם יש כאלה שירצו להמתין עוד
כמה ימים, לראות מה ילד יום, גם זה בסדר. יעבור יום, יומיים, שבוע והם יחזרו.
בביקור בכרם
שלום, אותו הזכרתי, סופר לנו שבסופשבוע של הפסקת האש, התארחו בקיבוץ שתי משפחות
במסגרת תהליך הקליטה. ואני חשבתי, שהעובדה הזאת היא תמונת הניצחון שלנו. אני מאמין
שצפויים ליישובי הדרום פריחה ושגשוג.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
