הבלוג של אורי הייטנר

* עריפות הראשים המתועדות של דאעש מעוררות זעם וזעזוע בעולם המערבי, וקריאות למלחמה חסרת פשרות בטרור. על ישראל למנף את התובנה הזאת כדי לקדם תובנה מקיפה יותר, בפרספקטיבה רחבה יותר, של מאבק נגד האיום מספר 1 על האנושות מאז מלה"ע השניה – הקנאות האסלאמית הג'יהאדיסטית לגווניה. על העולם להבין, שהמלחמה שישראל ניהלה בעזה, היא בדיוק נגד אותו אויב אכזרי ופנאטי, גם אם יש הבדלי ניואנסים קלים ברמת הקיצוניות בין הארגונים השונים.

* חובה על מדינת ישראל ליצור מינוף מדיני של המלחמה. אכן, המינוף אינו יכול להסתכם רק בסוגיית עזה ובהסדרה של הפסקת האש. אבל אסור שהמינוף יהיה מהלך של הפיכת יו"ש לרצועת עזה וגוש דן לעוטף יו"ש. המינוף המדיני של המלחמה צריך להיות הנעת מהלך של העולם החופשי נגד הקנאות האסלאמית.

* אובמה נאלץ לגבש קואליציה למלחמה נגד המפלצת שנוצרה כתוצאה ממדיניותו הפייסנית כלפי הקנאות האסלאמיסטית הג'יהאדיסטית.

* איראן היא דאעש שיעית עם עוצמה של מעצמה ובקרוב היא עלולה להיות דאעש שיעית עם עוצמה גרעינית. ניסיונו של אובמה ליצור עם איראן קואליציה נגד דאעש, מעידה עליו שגם אחרי שש שנים בתפקידו, הוא לא למד להכיר את העולם בכלל, ואת המזה"ת בפרט.

* במאמר ב"הארץ" מצדיקה עמירה הס שורה של פעולות שהפלשתינאים מבצעים ובהן אבנים, טרור, קסאמים ומנהרות. כל הצעדים הללו מוגדרים בפיה "התגוננות בפני מדינת השוד המזוין", הלא היא מדינת ישראל.

* הרמטכ"ל בני גנץ ידוע כאדם רגוע, שלו, מתון. רחוק מלהתלהם, ולהתבטא בקיצוניות. אפילו קצת אפרורי, קצת יבשושי. ובכל זאת, בהיכנסו לתפקיד הרמטכ"ל, הוא לא יכול שלא להתייחס למציאות המטכ"לית שציפתה לו, והוא הגדיר אותה כ"ריח של גוויה בחדר". זאת המורשת שהשאיר אחריו אשכנזי.

פרשת אשכנזי היא האיום החמור ביותר על הדמוקרטיה הישראלית מיום הקמת המדינה. לא היה עוד מקרה כזה, שבו הרמטכ"ל וחונטת קצינים סביבו חותרים בצורה כזו תחת הממשלה הנבחרת, תחת שר הביטחון, תחת הדרג המדיני הממונה, תחת מדיניותה של הממשלה בסוגיות ביטחוניות החשובות ביותר. ועוד לא הכל נחשף. עוד לא ברורה מידת מעורבותו בפרשה של הנשיא לשעבר פרס, רב מג בחתרנות בלתי נלאית.

הסוגיה הפלילית היא באמת לא העיקר. חשוב לחשוף בפני הציבור את הסיפור במלוא חומרתו. איני חסיד של ועדות חקירה ממלכתיות משפטיות, שלרוב ממונות לדיון בנושאים שאינם משפטיים ולכן רק גורמות נזק. במקרה הזה מדובר בעניין משפטי של גילוי האמת. יש להקים ועדת חקירה ממלכתית, שתביא לחקר האמת ותביא את מלוא המידע לידי הציבור.

אין לי כל עניין לראות מישהו מאחורי סורג ובריח, אבל יש להבטיח שאף אחד מן המעורבים בפרשה לא יהיה אי פעם חלק מן החיים הציבוריים במדינת ישראל.

* לסגן הרמטכ"ל ומי שנחשב למועמד הוודאי לתפקיד הרמטכ"ל הבא, גדי אייזנקוט, הייתה כנראה מעורבות בפרשה. יש לבדוק זאת היטב, וגם אם המעורבות היא שולית, הדבר פוסל אותו מלהיות רמטכ"ל.

* "ידיעות אחרונות" הולך ונעשה עיתון לוחם בשלטון החוק. קודם (ובעצם גם עכשיו) הוא היה עיתון הבית של אולמרט, וכעת הוא מתגייס לצד אשכנזי.

* מה הפלא שרמטכ"ל שמונה בידי אולמרט מתגלה כמושחת הפועל בשיטות של מאפיה?

* אורח חייו הראוותני, הרהבתני, הבזבזני, המוחצן של ראש הממשלה, הוא ביטוי לרקב מוסרי. וכעת, אורח החיים הזה קיבל, לכאורה, גושפנקא מהיועץ המשפטי לממשלה, כהתנהגות נורמטיבית. מרגע שהוחלט על סגירת התיק, נתניהו מוצג כקורבן לרדיפה.

אין בדברי שמץ של ביקורת על היועץ וינשטיין.  יועה"מ אמון על החוק, ואם אין תשתית ראייתית לכתב אישום, אין מנוס מהחלטתו. הביקורת שלי היא על המשפטיזה והפליליזציה בחברה הישראלית, שפגעה קשות בנורמות המוסריות של המערכת הפוליטית, כיוון שהיא יצרה משוואה בלתי מוסרית, על פיה מה שאינו פלילי – כשר. אין דיון מוסרי, אין שיח ערכי, אין נורמות ציבוריות – הכל משפטי.

על החברה הישראלית להציב רף הרבה יותר גבוה לנבחריה, מאשר הסף הפלילי הנמוך כל כך, על פיו אנו מסתפקים בכך שאיש הציבור לא יהיה עבריין פלילי, או אפילו שיהיה עבריין פלילי, העיקר שהעונש שלו יהיה "ללא הגדרת קלון".

* ראש ממשלה פוגע בשיטתיות ברווחה, בחינוך בשכבות החלשות, ומרשה לעצמו להתהולל באורח חיים מנקר עיניים, ראוותני ורהבתני, על חשבון הציבור. המדינה מממנת דירת שרד. למה היא צריכה לממן גם את ההוצאות המטורפות של וילת הפאר שלו בקיסריה? למה היא צריכה לממן את הוצאות בריכת השחיה הפרטית שלו? למה היא צריכה לממן הוצאות מים מטורפות בבית הפרטי שלו, שעה שיש לו דירת שרד? למה מי שכל כך מאמין בקיצוצים, בכך שהכל צריך להיות מופרט, לא חושב "להפריט" את הוצאות הווילה הפרטית שלו? כיצד מי שמקצץ קיצוצים כל כך קשים הפוגעים בבשר החי של האזרחים, אינו מבין שדוגמה אישית היא ביטוי למנהיגות?

* בדיון הציבורי על פרשת "ביביטורס", כמו במקרים אחרים (אולמרט, אריה "הוא זכאי" דרעי, אשכנזי וכד') בולטת תופעת החסידים השוטים. הרי אילו לא היה מדובר בנתניהו אלא נניח בהרצוג, רבים מן המגוננים על נתניהו היו מיידים בו בליסטראות ורבים מן המיידים בליסטראות בנתניהו היו קופצים להגן עליו. אני מציע לכל אחד מאתנו להתעלות מעל הפוליטיקה הקטנה, ולקבוע עמדות נורמטיביות אוניברסליות בנוגע למוסר הציבורי.

* לא קראתי את הראיון עם בועז נוימן, עליו מתקיים פולמוס בגיליונו האחרונים של חב"ע, אך אומר כמה מילים על נוימן עצמו. ההיסטוריון ד"ר בועז נוימן היה פוסט היסטוריון אנטי ציוני, אנטי ישראלי רדיקאלי, חובב ההשוואה הנואלת בין ישראל לנאצים. מתוך העמקה בהיסטוריה הציונית חזר בו מכל עמדותיו, הודה בטעותו הקשה והפך למעריץ גדול של הציונות ובעיקר של החלוצים הציוניים. ספרו "תשוקת החלוצים", המבוסס על חקירה מעמיקה בכתביהם, הוא שיר הלל לחלוציות הציונית.

במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

* ביד הלשון

כרזה שראיתי במוסך: "שומרים עליך לגמרי מרוצה בכדי שתמליץ עלינו לאחרים".

מזמן לא נתקלתי במסר כל כך אנטי שיווקי. במקום לומר ללקוח ששביעות הרצון שלו היא הדבר החשוב להם ביותר, כי אין יקר להם יותר ממנו, הם אומרים לו ששביעות הרצון שלו היא אמצעי לכך שימליץ עליהם.

אבל העברית... העברית... איזו עִלְגות!

"בִּכְדֵי". אין מילה כזאת בעברית. נכון לומר "כְּדֵי".

הכ"ף בכדי, היא "כ"ף הדמיון". היא קיצור של כמו. עקשן כפרד = עקשן כמו פרד.

כלומר, כדי הוא כמו די. דַּי – פירושו בכמות מספקת. כדי = בכמות המספקת ל... שומרים עליך מרוצה בכמות המספקת לכך שתמליץ עלינו לאחרים.

וכיצד הגיח לשפתנו המדוברת ה"בִּכְדֵי" המעצבן הזה?

להערכתי, הסיבה לכך היא הדמיון למילה "בִּכְדִי", שמשמעותה לשווא, לחינם. אנו משתמשים בה יותר על דרך השלילה – "לא בכדִי", כלומר לא לשווא.