* ההבדל היחיד בין דאעש לישראל, הוא שאת מה שדאעש
מבצעים בסכין ישראל מבצעת בטילי לייזר. זה רק אחד הפנינים בפשקוויל הסתה נגד מדינת
ישראל, צה"ל ונתניהו, שכתב ב. מיכאל ב"הארץ". המאמר נקרא
"הצבוע". הצבוע הוא נתניהו שמרשה לעצמו לבקר את דאעש כאשר הוא הורה
לישראל לעשות מעשים הרבה יותר חמורים, כמו רצח יותר מעשרה ילדים מדי יום.
ב. מיכאל התבלבל. עונת עלילות הדם נגד היהודים אמורה להיות לקראת פסח,
לא לקראת ראש השנה.
טינופת אוטואנטישמית. הוא, והעיתון המפרסם את התועבה הזאת.
* אם וכאשר
תקום האצבע שתלחץ על ההדק, בניסיון לרצוח את ראש הממשלה, ברור מי היד שאחזה באקדח.
זכרו את המאמר "הצבוע" של ב. מיכאל. זכרו את המאמר של אורי משגב "לא
זמן לרחמים עצמיים". זכרו מי העיתון הנותן במה לפיגולים הללו. ואל תאמרו שהכתובת
לא הייתה על הקיר.
* ככה זה עובד. רוגל אלפר כותב מאמר שבו הוא מסביר למה הוא התייאש והוא
רוצה לעזוב את הארץ. ממשיך גדעון לוי בפולו-אפ המסביר שהערבים יישארו כאן אחרינו.
כלומר עזיבתו של רוגל אלפר היא אות לעזיבה של כולנו, ואילו הערבים יישארו כאן
אחרינו (ואז סייד קשוע יחזור?).
עמוס הראל כותב מאמר שנקודת המוצא שלו הוא שהמלחמה נגמרה בתיקו (אגב,
אבו מאזן ממש אינו חושב כך) והמסקנה היא שהמקסימום שאנו יכולים הוא להגיע לתיקו עם
ארגון טרור. ממשיכה ניבה לניר בפולו-אפ המתייחס לדבריו של הראל כעובדה ניצחת.
המסקנה אמורה להיות פתרון מדיני (כלומר קבלת כל תביעות הפלשתינאים, הרי בכל פעם
שהם דוחים אפילו את ההצעות המרחיקות לכת ביותר, כמו אלו של ברק ואולמרט, אנחנו
אשמים), אבל הרי הציבור אינו רוצה שלום והמסקנה, היא שורת המחץ: "אנחנו, מזל שכבר חיינו". כלומר, אין כאן עתיד. אנחנו, הזקנים, כבר חיינו. לצעירים אין כאן עתיד.
וכך בשיטתיות, יום אחר יום, מאמר אחר מאמר, מנסה "הארץ"
לייאש, לרפות ידיים, לצייר תמונה שחורה משחור.
ונשאלת רק שאלה אחת. איך זה, שבכל הסקרים ומדדי האושר, מסתבר שאזרחי
המקום הנורא והאיום הזה, הם בין המאושרים בעולם?
* טרם קראתי את ספרו של טוביה טננבאום "תפוס תיהודי", אבל
צפיתי בכתבה בערוץ השני שבה תועד בצילום ובהקלטה התחקירן הראשי של
"בצלם" ושל גדעון לוי, אומר שלא הייתה שואה, באותו ביטחון ובאותה רמת
אמינות של תחקירי "בצלם" ושל כתבותיו של לוי. מאז פרסום הכתבה, נערך
קמפיין של דה-קרדיטיזציה ורצח אופי לטננבאום, על מנת לקעקע ולערער את אמינותו.
כנראה שהוא נגע בנקודה רגישה. אולי כיוון שהוא הגיע למרואייניו כגרמני, והם דיברו
באוזניו בחופשיות. חמור יותר – הוא תיעד אותם, הקליט וצילם אותם. ואוי לבושה... מה
עושים? שוברים את המראה.
* והנה דוגמה לשבירת המראה. להלן – טוקבק הסתה בפייסבוק שכתבה הסופרת
אלונה קמחי. לא נגענו: "את הטננבאום הזה הגיע הזמן להעלות על מוקד. יש לי כמה ידידים בלוד שישמחו
לעשות את העבודה השחורה וסאלאמאת בחולות של ראשון". כתובת על הקיר, כבר אמרנו?
* נשיא מצרים א-סיסי הציע לפלשתינאים הצעה להסדר קבע, על פיה מצרים
תעביר לידי הפלשתינאים שטח גדול פי 5 מרצועת עזה, למדינה עצמאית בה ישוקמו
ה"פליטים" וביו"ש תהיה אוטונומיה פלשתינאית. בנאומו בפני הוועד
הפועל של אש"ף, חשף אבו מאזן את ההצעה וסיפר שדחה אותה על הסף. הוא הוסיף
ואמר: "לא נקבל שום פתרון בסוגיית הפליטים מלבד מימוש מלא של
זכויותיהם". המושג "הזכויות המלאות של הפליטים", פירושו – "זכות"
השיבה, כלומר הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים.
אם כן, אבו מאזן חדה על הסף את הצעת א-סיסי אך באותה מידה הוא גם דחה
על הסף את רעיון שתי המדינות – מדינה פלשתינאית ומדינה יהודית, בכל גבול שהוא,
שהרי זאת המשמעות של "זכות" השיבה.
ואף על פי שנדחתה על הסף, החשיבות של הצעת א-סיסי היא אדירה. זו הוכחה
שיש יותר מפתרון אחד, ולא "פתרון אחד ואין בלתו" – נסיגה לקווי 49'. זו
הוכחה שלא מדויקת הטענה ש"כל העולם" מבין שזה הפתרון היחיד. זו הוכחה,
שהדחיה בבוז ובלעג של כל פתרון יצירתי, מחוץ לקופסה, שאינו הנסיגה המלאה, בטענה
שאף אדם בעולם לא יתמוך בה, אינה נכונה.
יש הכחשות לידיעה, ואבו מאזן, אם לנקוט לשון המעטה, אינו המקור האמין
ביותר. אך אין עשן בלי אש ואני מעריך שלכל הפחות מדובר בבלון ניסוי שהפריחו
המצרים.
מבלי להיכנס לפרטי הצעתו של א-סיסי (הפרטים ידועים מנאומו של אבו מאזן
ולא מהודעה מצרית), הכיוון שלה הוא נכון. הפתרון של חלוקת הארץ הקטנה הזאת לשתי
מדינות בגבולות 49' אינו ישים ולכן הוא מתכון למלחמת נצח. ישראל אינה יכולה
להתקיים בקווי 49', ללא גבולות בני הגנה, ומדינה פלשתינאית בגודל הזה היא מדינה
קטנה ועלובה ולא תהיה בת קיימא. הפתרון חייב להיות מחוץ לקופסה, ולשם כך הוא חייב
להיות רחב יותר מבחינה דמוגרפית. עליו לכלול את ירדן ואת סיני, באופן זה או אחר.
א-סיסי, מבין זאת, ויש לכך חשיבות רבה. אם נכון הדבר, שהצעתו של א-סיסי היא בברכתה
של ארה"ב, זו ברכה גדולה שבעתיים. אולי סוף סוף מסתמן כיוון מדיני שיכול
להניב שלום.
* המלחמה שאובמה אסר על דאעש מוצדקת וחיובית בפני עצמה, אך זו מלחמה
עקרה אם היא מתמקדת בארגון אחד, גם אם הוא קצת יותר קיצוני מאחרים, תוך המשך
מדיניות הפייסנות כלפי התמנון הג'יהאדיסטי בכללותו.
* מי שמוצא דמיון בין חמאס לדאעש טועה ומטעה. מדובר בשתי תנועות שונות
לחלוטין. בעוד דאעש עורף את ראשי "הכופרים", חמאס יורה להם בברכיים ואז
משליך אותם אל מותם מהקומות העליונות של רבי קומות (כך ניהל חמאס בעזה את המחלוקת
הפוליטית עם פת"ח ב-2007).
* בשבוע הבא יכריע העם הסקוטי במשאל העם, האם להיפרד מבריטניה הגדולה.
כן, במשאל עם. בבריטניה, אם הפרלמנטריזם, בעלת המסורת הדמוקרטית הארוכה, איש אינו
טוען את הטענה המוזרה, אם להתבטא בעדינות, על פיה משאל עם סותר את הדמוקרטיה ואת
השיטה הפרלמנטרית. כידוע, מדינות האיחוד האירופי הכריעו על הצטרפותם לאיחוד ועל
אימוץ האירו במשאל עם. רק אצלנו נשמעת טענה בלתי הגיונית זו, נגד חוק יסוד משאל
העם.
* עם פרסום הידיעה על הצעת חוק השבת של
הח"כים קלדרון ושטרן, מיהר השר אורי אריאל לקפוץ בראש ולהתלהם על פגיעה
ביהדות, פגיעה בשבת וכל הסיסמאות הלעומתיות הלעוסות והמאוסות הללו, כאחרון עסקני ש"ס.
אם מפלגת "הבית היהודי" רוצה
להיות ראויה לשמה, מן הראוי שהיא תצטרף בהתלהבות ליוזמה, שנועדה לעצב את המדינה
כבית יהודי, לכל מגוון היהודים; שנועדה להפוך את השבת למשמעותית עבור כל יהודי
בישראל.
הצעת החוק היא אבן בוחן למנהיגותו של
נפתלי בנט. האם הוא אכן מנהיג לאומי כפי שהוא מתיימר להיות, או סתם, עוד עסקן
מגזרי.
* זיכויו של גואל רצון מאשמת העבדות, בלתי סבירה. מן הראוי שהפרקליטות
תערער עליה. אם הסיבה לכך היא לשון החוק, יש לשנות את החוק. החוקים הם תוצר של
מציאות. אלמלא היה רצח לא היה "לא תרצח" ואלמלא היו גניבות לא היה
"לא תגנוב". החוק חייב לתת מענה לשעבוד נפשי ופיזי בידי מנהיגי כתות. יש
לקוות, לפחות, שהעונש על עבירות המין יהיה מרתיע וקשה.
* יום לפני הכרעת הדין במשפטו של רצון, נחשפה פרשת דוד הכי טוב: הפרשה
המזעזעת של הכת שסרסרה נשים "למען הגאולה". אי הרשעתו של רצון באשמת
עבדות, תקשה על האשמת דוד הכי טוב בעבירה זו. יש לקוות שרצון ישלח לשנים רבות
בכלא, למען יראו וייראו. אפס סובלנות כלפי עבריינות המין.
* ביד הלשון
ראש השנה קרב, ובסעודת החג אחת הברכות שאנו נוהגים לברך, באכילת ראש
של דג, היא "שנהיה לראש ולא לזנב".
ומה מקור הברכה? פרשת השבוע, פרשת "כי תבוא".
בפרשה מופיעה מסכת מקסימה של ברכות לעם ישראל, ולצדה מערכת מקבילה,
מזעזעת, של קללות – וביד ישראל הבחירה, להיות ראוי לברכה או לקללה. הברכה נפתחת
בפסוקים הבאים (דברים, פ' כ"ח): "ג בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר וּבָרוּךְ אַתָּה
בַּשָּׂדֶה. ד בָּרוּךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתְךָ וּפְרִי בְהֶמְתֶּךָ שְׁגַר
אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרוֹת צֹאנֶךָ. ה בָּרוּךְ טַנְאֲךָ וּמִשְׁאַרְתֶּךָ. ו בָּרוּךְ
אַתָּה בְּבֹאֶךָ וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ". ובהמשך הברכות, מופיעה גם הברכה הזאת (פס' י"ג): "וּנְתָנְךָ יְהוָה לְרֹאשׁ וְלֹא לְזָנָב
וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
