במוצ"ש שאחרי ראש השנה תשנ"ה,
כינס ועד יישובי הגולן את תושבי הגולן לעצרת חירום באמפיתיאטרון בפארק קצרין
העתיקה. בכנס הכרזנו על מבצע "עוז 94", שביתת רעב של 12 איש ואני
ביניהם. הייתי בין הנואמים בכנס, בשם השובתים.
למחרת בבוקר, 11.9.94, עלינו לגמלא
והתחלנו בשביתת הרעב שנמשכה 19 יום, בה שתינו רק מים (ומקצתנו שתו גם נוזלים
אחרים). היה זה המבצע המוצלח ביותר של ועד יישובי הגולן לאורך כל המאבק. רבע
מיליון איש ביקרו אותנו. אני שירתתי באותם ימים כדובר הוועד, ובעיצומה של שביתת
הרעב הובלתי את המבצע התקשורתי הגדול והמורכב ביותר של הוועד – סיקור השביתה.
לאורך כל ימיה, היא לא ירדה מהכותרות. בכל יום ביקרו אותנו תחנות הטלוויזיה
והרדיו, שודרו שידורים חיים מניידת שידור בגמלא, התקשורת העולמית סיקרה אותנו.
אני רוצה לספר דווקא על היום החריג
באותה שביתה – יום הכיפורים. יום הכיפורים הוא יום חשוב מאוד בעבורי. ביום זה
חוויתי חוויות משמעותיות ביותר בחיי – ובהם מקרי מוות במשפחתי. אך יום הכיפורים
בגמלא הוא יום הכיפורים שלא אשכח לעולם.
מאז כיתה ג' אני צם בכל יום כיפורים.
לכאורה, דווקא הצום הזה היה פחות ייחודי – כיוון שהוא היה חלק מצום ממושך יותר
וכיוון שהלכתית לא היה זה צום של ממש, מאחר ששתיתי בו מים. אך מהותית, היה זה יום
הכיפורים המהותי והמשמעותי ביותר, יום הכיפורים המרגש ביותר.
יום זה היה חריג, כיוון שהיה זה היום
היחיד שלא הוצפנו בו באלפי מבקרים, ולא הוצפנו בו בתקשורת. היה זה היום היחיד שלא
עבדתי בו, בדברור השביתה, מבוקר עד לילה ללא הפסקה.
בערב יום הכיפורים הגיעה לאתר קבוצה של
נשים מאורטל לעשות עמנו את צום יום הכיפורים. הן הכינו קבלת חג, ועם השקיעה הן
קראו לכל השובתים וקומץ המצטרפים להתכנס סמוך למצוק, בתצפית המקסימה על גמלא
העתיקה, שעה שהנשרים חוזרים לקניהם.
היה זה טקס קצר ומרגש מאוד, שהביא את
רוח אורטל למקום – שילוב של שירה וקריאה, טקסטים מן התפילה ומן השירה החדשה. השיא
היה השמעת "ונתנה תוקף" בביצועו המרטיט של חנוך אלבלק (שהושמע לראשונה
לציבור הרחב בתכנית טלוויזיה במוצאי יום הכיפורים שנה קודם לכן). השמעת הפיוט
סיימה את הטקס. ואז אמר אמיתי שלם, מוותיקי המתיישבים בגולן, חבר מבוא חמה ואחד
משובתי הרעב: "רֶבּ הייטנר, עכשיו תן דרשה". הרמתי את הכפפה, אלתרתי
דרשה על "ותשובה, ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה" וקישרתי את
המילים הללו, מתוך "ונתנה תוקף", למאבקנו.
הנשים מאורטל היו איתנו לכל אורך יום
הכיפורים ועם צאת יום הכיפורים הצטרפו עוד רבים רבים מחברי אורטל וחברים מיישובים
אחרים. היה מעין הפנינג, הפעם על טהרת אנשי הגולן. ולפתע הגיע אוטובוס מקיבוץ בית
השיטה – חברים שבאו להזדהות איתנו. הם באו עם טייפ גדול, ואף הם השמיעו את
"ונתנה תוקף" בביצוע חנוך. היה זה סיום מרגש ליום מרגש.
האירוע המרגש ביותר בעבורי בשביתת הרעב,
היה בעל אופי משפחתי. שביתת הרעב החלה בדיוק חודש לאחר נישואיי ליעל. באחד
מביקוריה יעל קראה לי הצידה, וסיפרה לי שהיא בהריון. לא ידעתי את נפשי מהתרגשות.
ידיעה כזו, על הריון ראשון, תמיד מרגשת, לא כל שכן בסיטואציה כזו של שביתת רעב.
לפתע השביתה קיבלה מימד נוסף – לא רק מלחמה על הבית הלאומי, אלא גם על הבית הפרטי,
על המשפחה, על הילד שעוד לא נולד.
בכתבה על הנעשה בימים אלה בגולן, בערוץ
הראשון, צולם עמוס בני, בענף הבקר בו הוא עובד עד גיוסו הקרוב לצה"ל. בראיון
הוא סיפר את הסיפור הזה, איך בשביתת הרעב נודע לי על ההריון, כסיפור מכונן, המבהיר
את המציאות המובנת מאליה אליה נולד, המציאות של אורטל, של הגולן.
היום זה מובן מאליו. בשבוע שעבר השתתפתי
באירוע השקת ספרו של בן דרור ימיני "תעשיית השקרים". בדבריו אמר בן
דרור: "יושב אתנו כאן אורי הייטנר, ממנהלי הקמפיין נגד נסיגה מהגולן. אני
תמכתי בנסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה במשך שנים. היום, בעקבות מה שקורה בשנים
האחרונות במזרח התיכון, אני מודה שטעיתי". אין כמעט יום שאיני שומע אמירות כאלו. רעיון הנסיגה מהגולן מצא את המקום
הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.
אולם באותם ימים, חיינו תחת גרזן שהונף
עלינו, להכריתנו. אנו יצאנו למאבק נחוש וחכם, תוך הקפדה על כללי הדמוקרטיה וכיבוד
החוק. ניצחנו. אין לי ספק שמה שהציל את מדינת ישראל מפני אסון לאומי בדמות נסיגה
מהגולן, היה המאבק שלנו. שביתת הרעב הייתה גולת הכותרת של שמונה שנות המאבק.
על הישג אחד לא הצלחתי לשמור... את 11
הק"ג שהורדתי ב-19 הימים ההם החזרתי במהרה.
המאמר מבוסס על סיפור מתוך הספר "אורטל – 30 שנים
וסיפורים", שיצא לאור לפני שש שנים.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
