הבלוג של אורי הייטנר

ליל ראש השנה תשע"ה. חברי קיבוץ נירים, ילדיהם ואורחיהם, עוטים חולצותיהם הלבנות, על פניהם משוח חיוך נְעִים סבר של כניסת החג, ממלאים את חדר האוכל מפה לפה. על הבמה, ילדי היישוב שרים "עוד תראה עוד תראה, כמה טוב יהיה, בשנה בשנה הבאה". הכל טבלו תפוח בדבש. "שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה". מיד מתחילים לאכול.

לפתע נפתחת הרצפה, ומתוכה מגיחים עשרים מחבלים, חמושים מכף רגל ועד ראש. הם מיידים רימונים ויורים לכל עבר, במשך דקות ארוכות. כל מחבל תופס פינה בחדר האוכל  ויורה בעוד חבר, בעוד חברה, בעוד ילדה וילד, בעוד קשיש. שני מחבלים עומדים ליד החלונות וצולפים במי שהצליחו להימלט. עשרה ילדים נתפסים בידי המחבלים ועוברים אתם בתוך המנהרה חזרה לעזה. במקום מוטלות 120 גופות ועוד עשרות פצועים. טבח כזה לא ידענו מעולם.

באותה שעה בדיוק, באותה שיטה בדיוק, התרוממו רצפות בחדרי האוכל של זיקים, נחל עוז, ארז, ניר עם וכרם שלום. בכל קיבוץ אותה תמונה ואותה תוצאה. בקיבוץ ארז המחבלים לא ברחו, אלא תפסו עשרים בני ערובה, התמקמו אתם במועדון החברים והודיעו שאם הצבא יתקרב, הם יוציאו אותם להורג. כדי להמחיש את כוונותיהם, הם מעבירים באינטרנט תמונה של עריפת ראשו של אחד החטופים. הטלוויזיה של חמאס הודיעה רשמית שכוחות ההתנגדות כבשו את קיבוץ ארז.

העיר עזה צהלה ושמחה. סוכריות מחולקות לעוברים ושבים הצוהלים.

ראש השנה תשע"ה. החלה שנה וקללותיה.

כך יכלה להיפתח השנה החדשה. והמציאות מיום זה ואילך הייתה שונה לגמרי מכל מה שאנו מסוגלים להעלות על דעתנו. זה היה קרוב, קרוב מאוד.

אך ראש השנה תשע"ה לא יראה כך, אלא אחרת לגמרי. הוא יראה אחרת בזכות מבצע "צוק איתן". מערך מנהרות התופת, נשק יום הדין של חמאס, בו השקיעו במשך שנים את מירב מאמציהם ומשאביהם, במקום לבנות את עזה העצמאית, החופשית, הושמד. ניתן להשוות את משמעות השמדת המנהרות, עם השמדת הכור העיראקי. זאת המשמעות של "צוק איתן".

אז אפשר ומותר להיות חמוצים. יש מי שהחמיצות היא מהותם, היא הכיף שלהם. יש מי שחמוציותם אומנותם. יש מי שהחמצה היא מפעל חייהם. וזה בסדר, אנו מדינה חופשית, וזכותו של כל אחד להחמיץ, לחמוץ ולהתחמץ כאוות נפשו. זה באמת לא חשוב.

מה שחשוב הוא שמי שנושאים באחריות מנעו את האסון.

* "שווים"