תגובה למאמר של אווה
אילוז "גנבי הדמוקרטיה, מחריבי הציונות", מוסף "הארץ",
24.9.14
מאמרה של אילוז בנוי שלושה רבדים – תזה, מסד נתונים ופרשנות המציאות
על פי השקפתה הפוליטית. כדי להתמודד עם השקפתה ועמדותיה כפי שבאים לידי ביטוי
במאמר, יש לקבל את תמונת המציאות, וניתן להתווכח עם גישתה אליה. אלא שהבעיה המרכזית
במאמר, היא שמסד הנתונים שהיא מציגה הוא היפוכה של המציאות, והדבר שומט את היכולת
לקיים עמה דיון רציני.
התזה הבסיסית של אילוז, היא חלוקה דיכוטומית בין דמוקרטיה למִתְנָחֲלוּת,
שהיא חלוקה בין טוב ורע. מסד הנתונים הוא שהמתנחלוּת השתלטה על הישראליות והחריבה
את הדמוקרטיה. הימין הקצין, השמאל סמרטוטי ולכן הימין הקיצוני השתלט.
בטרם אתייחס לתמונת המציאות, אציין שגם התזה של אילוז שקרית ודמגוגית.
היא טוענת שיגאל עמיר (תושב הרצליה) מגלם את "תנועת ההתנחלות" וההד של
אותה תנועה, הוא נתניהו. מכאן, שכל העולם שאותו מייצגים נתניהו ובוחריו, הוא למעשה
עולמו של יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה. כמובן שטענה דמגוגית זו חסרת שחר. רוב מוחלט
של המתנחלים וכמובן של מצביעי נתניהו, רחוקים ממה שעמיר מייצג כרחוק מזרח ומערב
ומתעבים בכל לבם אותו ואת מעשהו. ניתן לומר שכל תמונת מציאות המבוססת על תזה
מעוותת זו, פסולה מעיקרה, אך בכל זאת אוכיח עד כמה היא שגויה עובדתית.
איני נוהג להשתמש במותגים "שמאל" ו"ימין" שיובאו
ממציאות אחרת ואינם רלוונטיים באמת לזמן ולמקום שבו אנו פועלים. אולם למען נוחות
הקורא, אאמץ לצורך הדיון את השימוש המקובל בהם בשיח הישראלי: ימין – עמדה מדינית הדוגלת
בשלמות הארץ ובהתנחלות בה ושמאל - עמדה מדינית הדוגלת בחלוקת הארץ וויתורים
טריטוריאליים ומתנגדת להתנחלות. בניגוד מוחלט לטענתה של אילוז, העובדות מוכיחות
שהציבוריות הישראלית נעה באופן קיצוני שמאלה, אימצה במידה רבה את עמדות השמאל
הקיצוני, אלא שתוצאות המדיניות הזאת התנפצו אל סלע המציאות וגרמו להתפכחות של
מרבית הציבור. ועם זאת, ההתפכחות לא בהכרח הביאה לאימוץ מחדש של האידיאולוגיה
הימנית, אלא לפיכחון מהיכולת לממש אותה בשל עמדותיהם והתנהגותם של הפלשתינאים ושל
הערבים בכלל.
אוכיח את התהליך הזה במספר דוגמאות. אפתח במאמר המערכת של
"הארץ" ב-8.6.67, יום לאחר שחרור ירושלים. "אין מילים לבטא את
הרגשות המסעירות את לבנו בשעה זו. ירושלים שוב אינה מחולקת אלא מאוחדת תחת דגל
ישראל. ... עתה באה השעה היפה ... העיר העתיקה של ירושלים היא שלנו, שעריה פתוחים
והכותל המערבי שוב לא יעמוד עזוב ודומם. הוד העבר שוב לא נשקף מרחוק, אלא מעתה הוא
יהיה חלק של המדינה החדשה וזוהרו יפיץ את קרניו על מפעל הבניה של חברה יהודית,
שהיא חוליה בשרשרת הארוכה של תולדות העם בארצו". בהמשך מאמר המערכת, קורא העיתון
לכבוש את הגולן. "הגיעה השעה שהחשבון עם סוריה יסוכם ויסולק... סוריה היא
המבקשת את ההתמודדות אתנו, אגב ניצול העובדה שצה"ל מרותק לגזרות אחרות בחזית
המשולשת שארגנה מצרים נגדנו. הבה ניתן להם את מבוקשם... ישראל נאלצת לפעול כדי
למנוע תוקפנות חוזרת מסוריה באמצעיה שלה... שינוי קו התיחום ביננו ובין הכוחות
המזוינים של סוריה יש בו איפוא כדי לבצר את השקט והרגיעה בחלק זה של העולם...
המלאכה שהתחיל בה צה"ל בסיני ובגבול המזרחי עוד אינה שלמה; הבה נשלים אותה
בהבסת הצבא הסורי ובעיצוב גבולות ההולמים את צרכינו ואת יחסי הכוחות שיצר הניצחון
הישראלי".
יש לציין, שכבר אז "הארץ" היה העיתון היומי היוני ביותר של
ישראל, הסמן ה"שמאלי" בענייני חוץ וביטחון. מן העמדות שהוא ביטא, ניתן
ללמוד מה היה הקונצנזוס הלאומי, שתמיד היה מימין לו.
נדלג 28 שנים קדימה, לנאומו האחרון של רבין טרם הירצחו, שבו הציג את
תכנית השלום שלו ואת הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים. היה זה לאחר
שהוא עצמו עבר שינוי ואימץ עמדות שמאליות יותר מאלו שבהן דגל ממלחמת ששת הימים ועד
אוסלו. וכך הוא אמר בנאומו בכנסת ב-5 באוקטובר 1995: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר
לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי
השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה
ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות
ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של
המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים
מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו
כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
דבריו של רבין סימנו את קווי ההסכמה
הלאומית. גם בשיא המחלוקת הציבורית, בשיא חריפותה ואלימותה, הייתה הסכמה לאומית רחבה ביותר לכך שלא נחזור לקווי 1967, ונגד נסיגה מבקעת הירדן
במובנה הרחב ביותר של המילה, נגד פגיעה בגושי ההתיישבות (ובלי שום חילופי שטחים
תמורתם) וכמובן בעד ירושלים המאוחדת וסביבותיה בריבונות ישראל.
בבחירות 1999, 4 שנים מאוחר יותר, הציעה זהבה גלאון לראשונה להכניס
למצע מרצ (!) את חלוקת ירושלים. יו"ר מרצ יוסי שריד עמד על הרגלים האחוריות
בהתנגדות לכך, והצעתה נפלה.
השבר הגדול בקונצנזוס הלאומי היה הצעתו של ברק בקמפ-דיוויד, שהתבססה
על נסיגה לקווי 67' עם חילופי שטחים, חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן. לא זו
בלבד שכל גוש השמאל אימץ את עמדותיו החדשות, גם בכלל הציבור הישראלי הייתה נכונות לתת
לדרכו הזדמנות. הוא הדין בעמדת הציבור כלפי ההתנתקות – נסיגה עד המ"מ האחרון
ועקירת גוש יישובים שלם ללא תמורה, וכלפי הצעותיו של אולמרט לאבו מאזן, שאין אפילו
הבדל דקיק בינן לבין עמדות חד"ש, שתמיד היו היפוכו של הקונצנזוס. העובדות
הללו כל כך שונות מהתמונה שהציגה אילוז במאמרה. אילוז הצביעה על כך שהליכוד הלך
ימינה, וההוכחה לכך היא שנוצר "מצב מדכא משהו, שבנימין נתניהו – שהיה בעבר
הסמן הקיצוני בליכוד – נחשב כיום מתון במפלגתו שלו". היא שכחה לציין,
שבינתיים נתניהו נשא את נאום בר אילן שבו אימץ את פתרון שתי מדינות לשני עמים,
ש-15 שנים קודם לכן היה מוקצה מחמת מאוס במפלגת העבודה. היא לא ציינה שבמו"מ
שניהל נתניהו עם אבו מאזן השנה, הוא התמקח על נוכחות צבאית ישראלית לאורך נהר
הירדן, הרבה פחות מהקו האדום שרבין הציב ערב הירצחו – "בקעת הירדן במובן הרחב
ביותר של המושג".
היא הציגה את גישתה של "ישראל ביתנו" תוך התעלמות מכך שמפלגה
זו דוגלת בפשרה טריטוריאלית מרחיקת לכת, הכוללת חילופי שטחים ואוכלוסיות. ניתן
לשלול את הגישה הזאת ולתקוף אותה, אך הצגת "ישראל ביתנו" תוך התעלמות
מההצעה הזאת, היא מצג שווא.
לא אכביר בעוד הוכחות עובדתיות, אך המסקנה ברורה – ב-47 השנים ממלחמת
ששת הימים ועד היום, חלה תזוזה אידיאולוגית חדה שמאלה. מה שקרה, הוא שהתזוזה הזאת
לא קירבה במאומה את השלום, ואף הגבירה באופן משמעותי את שפיכות הדמים. הסכם אוסלו,
הכנסת ערפאת ואש"ף לשטחי יהודה, שומרון ועזה, ההתנתקות, הצעות השלום של ברק
ושל אולמרט – כל אלה השיגו תוצאות הפוכות מהציפיות שתלו בהן. העובדה הזאת היא
שחוללה התפכחות בציבור ואי אמון בדרך שנוסתה וכשלה.
ההוכחה הניצחת של אווה אילוז לכך שדרכו של יגאל עמיר השתלטה על הציבור
הישראלי, היא תמיכת 90% מהציבור ב"צוק איתן". היא רק שכחה לציין,
שהתמיכה במלחמה, נבעה מכך שישראל הותקפה במתקפת טילים, ואזור הדרום עומד תחת מתקפה
בלתי פוסקת במשך שנים ובסיס ההתקפה הוא
אותם שטחים שישראל נסוגה מהם בהתנתקות. כך בדיוק רוב מוחלט של הציבור, כולל רוב
התומכים באוסלו, תמכו במבצע "חומת מגן", בעקבות מתקפות הטרור מהשטחים
שישראל העבירה לרשות הפלשתינאית, שבהן נרצחו 1,500 ישראלים.
כאשר אווה אילוז, בחוסר יושר אינטלקטואלי מובהק, הופכת את העובדות
ההיסטוריות על תִּלָן, אין כל בסיס לדון במסקנותיה ובפרשנותה, המבוססים כולם על
מציאות מדומיינת.
* מוסף "הארץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
