הבלוג של אורי הייטנר

הימים הנוראים.

מה כל כך נורא בהם?

משמעות המילה "נורא" היא "מעורר יראה". יראה היא פחד, אך גם יראת כבוד. את האלוהים אנו מכנים "האל הגדול, הגיבור והנורא" ובפיוט לימים הנוראים "אל נורא עלילה". הימים הנוראים הם ימי גזירת הדין על גורלו של כל אדם ואדם, ולכן הם מעוררי יראת הדין; הן הפחד מפני הדין והן יראת הכבוד כלפי הדיין.

כשאני בלעדייך נופל לבור ללא תחתית / על ספסל מול הבית שתיתי בירה מקומית. / עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה / הראש שלי כואב ובבטן מועקה. / אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד / הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד. / עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים / רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים! /  אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים / רק תסלחי לי את בימים הנוראים. // בחלון בית הכנסת רואה חזן בראש העם / הילדים במרפסת מחכים לקול שופר. / עכשיו הלב שלי רעב הכוס שלי ריקה / הראש שלי כואב ובבטן מועקה. / אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד. / הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד. / עוד מעט נכנס החג והשמיים נקרעים / רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים! / אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים / רק תסלחי לי את בימים הנוראים.  

שירו של ברי סחרוף "ימים נוראים", למילותיו של נועם רותם, משלב בין קודש לחול, בין מציאות פרטית של ימים נוראים, לבין מהות הימים הנוראים הקרבים, והרצון של הכותב בחשבון נפש ובפיוס עם עצמו ועם אהובתו, אליה הוא ממען את השיר, לקראת הימים הנוראים. רוממות הרוח של התפילה בבית הכנסת ושל שמיעת קול השופר - סמלי הימים הנוראים, היא ההזדמנות של הכותב להיחלץ ממצב הייאוש אליו נקלע בחייו הפרטיים, כאשר אהובתו עזבה אותו ובלעדיה הוא נופל לבור ללא תחתית. בניגוד לצום המזכך של יום הכיפורים, הוא מטביע את עצמו בשתיית בירה מקומית על ספסל מול הבית, ו"עכשיו הלב שלי רעב והכוס שלי ריקה, הלב שלי כואב ובבטן מועקה". אולם על סף הייאוש, הוא בוחר בחשבון נפש, בהשראת הימים הנוראים הקרבים. "אני חושב על כל מה שיכולתי להגיד, הזמן הפך אותי קשה והקול שלי מחליד... אני הפרתי עד אחד את כל הנדרים".

הכותב נוטל על עצמו את מלוא האחריות. הוא זה שהפר את כל הנדרים והוא זה שמשלם את מלוא המחיר. מה שיוציא אותו מהמצב המדכא והמייאש, הוא קבלת המחילה מן האהובה, בעקבות נטילת האחריות. "עוד מעט נכנס החג והשמים נקרעים" הוא זועק, בתחושת חירום, שהנה הזמן אוזל. הוא עשה באמת ובתמים את מלוא חשבון הנפש שלו, אך ללא הנכונות שלה למחול לו, הוא יישאר בבדידותו הקיומית, שהרי על עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר, ולכן על הפוגע לרצות את חברו. הכותב חש אימה ויראה – האם תפילתו תיענה? המען של התפילה אינו אלוהים, אלא האהובה, אליה הוא הפנה את השיר. היא חייבת למחול לו לפני הימים הנוראים, "רק אל תעזבי אותי לבד בימים הנוראים... רק תסלחי לי את בימים הנוראים".

"ימים נוראים" הוא יצירת רוק נפלאה. מוסיקת הרוק המחוספסת המלווה ביִלְלת הגיטרות החשמליות מעבירה למאזין באופן המצמרר ביותר את מצבו של הכותב המיטלטל בין ייאוש ותקווה, ערב הימים הנוראים, נאחז ברעיון הסליחה והמחילה היהודי וממתין לגזר דינה של מי שהוא פגע בה, כאשר הפר את נדריו אליה. האם היא תיענה לזעקתו ותמחל לו? השיר משאיר זאת פתוח.

זהו שיר אקזיסטנציאלי – קיומי, במובן המובהק ביותר של המושג, ולכן הוא מעורר הזדהות רבה כל כך. היופי בשיר הזה, הוא הפיכתו את הימים הנוראים לכל כך משמעותיים, כל כך מהותיים, כל כך אמתיים, כל כך קיומיים, דווקא כיוון שהוא מוריד אותם מן השמים ונוטע אותם בחיים האמתיים. בכך הוא מעניק לחגים, למנהגים, לטקסטים העתיקים, את המהות הראויה, לא כריטואל מרוחק מן החיים, אלא כחלק משמעותי ומהותי בחיינו, שאין צורך להיות דתי או אפילו מאמין באלוהים כדי להתחבר אליהם.

****

כמו בשנתיים שעברו, גם השנה השיר הזה הוא חלק מהתכנסות "כל נדרינו", שהערב ימלאו לה עשור. התכנסנו לראשונה בליל יום הכיפורים תשס"ה, והיום זו ההתכנסות ה-11, ואני כבר מעז להגדיר זאת כמסורת קהילתית.

השם "כל נדרינו" שמשמעותו היא גם כל הנדרים שלנו וגם תפילת "כל נדרי" שלנו, מבטא את מהות האירוע, שנועד לעשות לנו את מה שעושה השיר – להפוך את יום הכיפורים למשמעותי לחיינו. זו משמעותה של ההתחדשות היהודית – חידוש חיינו באמצעות החיבור ליהדותנו, וחידוש היהדות באמצעות חיבורה לחיינו כיהודים, ישראלים, ציונים החיים בישראל במאה ה-21.

רעיון ההתחדשות היהודית, הוא שהיהדות היא שלנו, וכמו אבותינו גם אנו ראויים ורשאים לעצב אותה, על מנת שתתאים לימינו ולצרכינו ושנוכל להנחילה ככזאת לילדינו.

המסר של "כל נדרינו", הוא שיום הכיפורים אינו ריטואל שאנו מדקלמים, וכדי לנהל אותו עלינו להביא אנשים מבחוץ, שבניגוד אלינו הם יהודים "אוטנטיים", ויום בשנה אנו מתחברים אליהם, כלומר ליהדות. וביום הזה אנו מאמצים את הריטואל הזר כל כך לנו, לחיינו, לערכינו, כולל הדרת הנשים מן התפילה אל ירכתי המועדון, מאחורי מחיצה גבוהה וגסה. ואנחנו מקבלים זאת, כי זאת היהדות, והיהדות אינה אנחנו ולא מה שאנו יוצרים, ולכן היא זרה לנו, תמשיך להיות זרה לנו, אך יום בשנה נטעם ממנה. כולה יום בשנה – מה אכפת לנו? מה אכפת לנו, ששעה שבציונות הדתית מתרחשת מהפיכה פמיניסטית מרחיקת לכת, גם במקומה של האישה בחיים הדתיים ובבית הכנסת, אנו מתחברים דווקא לשמרנים ביותר, כי הם ה"אוטנטיים" ביותר, כביכול? וכך, תפילת יום הכיפורים באורטל, שהיום ימלאו לה עשרים שנה, ואני רואה חשיבות רבה בעצם קיומה ואף משתתף בה, חרף הסתייגותי מהאופן שבו היא מתקיימת, אינה מקרבת אותנו ליהדותנו, אלא להיפך, מרחיקה אותנו מיהדותנו, כיוון שהיא מסמנת לנו את המרחק בינינו לבין היהדות.

המסר של "כל נדרינו" הפוך. המסר הוא שתכני יום הכיפורים - סליחה, מחילה, כפרה, תשובה, תפילה, חסד, תיקון, אמת וצדק, רלוונטיים בהחלט לחיינו, אם רק נשכיל להתחבר אליהם ולחבר אותם אלינו, באופן המתאים לאורח חיינו ולערכינו, כמרכיב משמעותי ביותר בתרבותנו.

****

עשר שנים חלפו מאז "כל נדרינו" הראשון, ומדי שנה אני נרגש לקראת האירוע. בכל שנה נוטלים בו חלק 20-30 איש, בשנים האחרונות גם בני נוער, לשמחתי הרבה. במהלך השנים הכנסתי מספר שינויים במתכונת הערב, על פי בקשת המשתתפים, ובעיקר – קיצרתי אותו מאוד.

****

במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, שרנו בשנה שעברה את שירה של נעמי שמר "לו יהי", המנון המלחמה. השנה נשיר את השיר שכתב בנה, אריאל הורביץ, ב"צוק איתן" – "עשרים אלף איש", שנכתב בעקבות השתתפותם של שני רבבות ישראלים בהלווייתו של שון כרמלי, חייל בודד שנפל בקרב. השיר הזה מבטא אף הוא את מהותה של היהדות – הערבות ההדדית היהודית, העליה לארץ ישראל, הנכונות לתרום למען הכלל עד כדי מסירות הנפש, חסד של אמת ובעיניי, מעל הכל, הרעיון של תיקון עולם ותיקון החברה הישראלית, שהוא הנשגב בערכי היהדות. השיר הזה הוא המנון מלחמת "צוק איתן", ואני רואה בו את שיר השנה שלי.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל