ככל שאני יכול לשחזר לאחור, ברור לי שמשחר
ילדותי החיים בעיר לא היו אופציה בעבורי. עוד הרבה לפני שהיה לכך הסבר אידיאולוגי,
נמשכתי לחיי הקיבוץ, לכפר, לטבע.
גדלתי בר"ג. הייתה לי ילדות מאושרת. הבית
המשותף שבו גדלתי והשכונה שלי היו קהילתיים מאוד, רחוקים מאוד מן המשפט שאני מרבה
לשמוע ממשפחות שאני מראיין לקליטה באורטל: "אני לא מכיר את השכנים שלי".
אהבתי את היחד הזה, את הקהילתיות. אך ידעתי שאני רוצה משהו אחר.
את חופשותינו המשפחתיות וכשקצת גדלתי גם
חופשות ללא ההורים, עשינו אצל קרובי משפחתנו בקיבוץ בית זרע. שם נזרע בי הזרע
הקיבוצי. בית זרע הצטיירה בעיניי כגן עדן עלי אדמות, וידעתי שאני רוצה לחיות
בקיבוץ. היו למשפחתנו חברים במושב משגב דב. גם אליהם אהבתי לנסוע, גם המושב משך
אותי, אבל גולת הכותרת של חלומות נדודיי הייתה הקיבוץ.
כנער, חפץ הלב הזה התגבש לאידיאולוגיה.
החלום שלי היה לעלות עם חבריי לתנועה על הר טרשים קרח ולהקים קיבוץ חדש מן היסוד.
לו יכולתי, כבר אז הייתי עוזב הכל, ועולה עם חבריי להגשמה מיידית. אחרי כיתה ט'
יצאנו למחנה עבודה בן שבועיים ביראון, שהיה אירוע מכונן בעבורי, שהבהיר לי למעלה
מכל ספק, שמצאתי את הכיוון בחיים.
בכיתה י"א, ב-1980, הוצגו בפני השכבה
שלי בצופי ר"ג אופציות ההגשמה – 12 קיבוצים, שעלינו לדרג שלוש עדיפויות
מתוכם. התאכזבתי מאוד שלא ניתנה לנו האפשרות של הקמת קיבוץ חדש לגמרי. אולם עלתה
בפנינו האופציה של קיבוץ אורטל, הקיבוץ הצעיר ביותר בתנועה, שעלה לקרקע שנה וחצי
קודם לכן. ומה שחשוב יותר – הוא בגולן. משתי הסיבות הללו, היה לי ברור ששם מקומנו.
אני זוכר איך נאמתי בפני חבריי על חשיבות הבחירה דווקא באורטל ושכנעתי אותם. למחרת
ייצגתי את שכבתי במפגש נציגי השכבות בבית פיליפס, מרכז הצופים. הצגתי את בקשתנו,
ולאושרי הרב, בקשתנו נענתה והופנינו לאורטל.
היה זה אחד הימים המשמעותיים
ביותר בחיי. ביום זה קיבלתי את ההחלטה החשובה ביותר בחיי – אורטל, המקום שמעולם לא
ביקרתי בו ולא הכרתי בו איש, הוא המקום בו אחיה עד יומי האחרון. בעצם, זאת אפילו
לא הייתה החלטה. זו הייתה ידיעה, זו הייתה עובדה. ברגע אחד הדבר היה ברור לי כשמש.
יתכן שהיה זה בהשראת הביוגרפיה של אבי.
בגיל 17 הוא עזב את ביתו, את משפחתו, את ארץ הולדתו, את שפתו ועלה באניית המעפילים
"מדינת היהודים" לא"י. הוא גורש לקפריסין וכיוון שטרם מלאו לו 18, הוא שוחרר חודש לאחר החלטת כ"ט בנובמבר, היישר לקרבות מלחמת השחרור.
ביום בו דרכה כף רגלו לראשונה על אדמת א"י, הוא חזר הביתה, אל המקום היחיד
בעולם שהוא מקומו. ברור היה לו שאין דבר בעולם שיגרום לו לעזוב את הארץ.
אני יודע, זה לא אותו הדבר. אני לא ידעתי גולה.
נולדתי במולדתי. אבל יתכן שקיננה בי כנער אותה תשוקה להגשים בגופי, באורח חיי, את
אמונותיי. בבחירה בקיבוץ אורטל, אני מגשים את רעיונותיי החברתיים, בחיים בקיבוץ
שיתופי, ואת חלומותיי הציוניים בחיים בגולן.
ב-34 השנים שחלפו מאז, לא חלף במוחי ולו
להרף עין הרהור על אפשרות אחרת זולת חיי באורטל. לא כי הכל ורוד. לא כי לא היו לנו
ולי משברים, כאבים וכישלונות. אלא שהערוץ בו אני יודע לשדר, אינו של נטישה, אלא של
התמודדות. יש קושי, יש משבר – אני אחראי, יחד עם חבריי, להתמודד, לפתור את הבעיה,
לתקן את המקולקל, להפוך את אורטל למקום טוב יותר.
ויש לי פתרון נוסף – כאשר איני מרוצה
מאורטל של מטה, אני נודד במחשבותיי, ערגונותיי וחלומותיי לאורטל של מעלה; אורטל שראוי היה
שתהיה.
* "ידיעות הקיבוץ"; גיליון מיוחד לסוכות, שבו הכותבים הקבועים התבקשו לכתוב טור אישי בנושא "נדודים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
