לפני ימים אחדים, סיים את תפקידו
כמפקד הגיס הצפוני, והשתחרר מצה"ל, האלוף גרשון הכהן, ותיק קציני צה"ל,
והיחיד בצמרת צה"ל שלחם במלחמת יום הכיפורים.
על רקע התופעה הבזויה של עריקי 8200,
אני רוצה להציג את גרשון כמופת.
- בוקר טוב, גרשון, מה נשמע?
- נורא ואיום! נורא ואיום!
- מה קרה?
- מה קרה?! מגרשים יהודים!
שיחת טלפון שגרתית עם גרשון, זמן קצר
אחרי ההחלטה על ההתנתקות. כך הוא לקח את הדברים, באופן הקשה ביותר, האישי ביותר,
הדבר העיב והעיק עליו והוא חש כמי שחרב עולמו.
והנה, משימת העקירה הוטלה דווקא על
אוגדה 36, שעליה פיקד גרשון. הרמטכ"ל בוגי יעלון, שבעצמו התנגד להתנתקות,
הטיל את המשימה על גרשון הכהן.
השקפת עולמו של גרשון לא היתה סוד.
הכל ידעו שהוא רואה בצעד הזה אסון לאומי. הכל ידעו שטובי חבריו יהיו הצד השני
בעימות. הכל ידעו שמולו יעמדו בני משפחתו. הכל ידעו שאלמלא לבש מדים, הוא עצמו היה
ממנהיגי המתיישבים, מתנגדי העקירה.
אולם מתוך הערכת אישיותו, וההכרה ביכולת
שלו להוביל את המשימה המורכבת והקשה הזאת בשלום, בלי להתדרדר למלחמת אחים חלילה,
הטילו עליו את המשימה.
גרשון, קצין בצה"ל – צבא של מדינה
דמוקרטית, הכפוף לדרג המדיני האזרחי הנבחר ומחויב לבצע את החלטותיו והחלטות הכנסת,
ידע שאסור לו לסרב, כיוון שאם יסרב, יהיה זה אות לסירוב המוני, שעלול להרוס את
צה"ל. ועם כל הכאב, הוא נשך שפתיים, נטל על עצמו את המשימה וביצע אותה עד
תומה.
גרשון שילם על כך מחיר כבד – מול המיליה
החברתי והמשפחתי שלו ובעיקר בתוך נפשו. אך הוא הבין שהאחריות מחייבת.
שנה לאחר עקירת היישובים, הזמנתי את
גרשון להרצות בליל תשעה באב במתנ"ס הגולן. ההזמנה עוררה התנגדות חריפה – מה פתאום
אני מזמין ביום החורבן את מי שביצע חורבן? עמדתי בתוקף על דעתי, והמתנגדים הבטיחו
שלא זו בלבד שהם יחרימו את האירוע, הם גם יפגינו נגדו.
כשסיפרתי על כך לגרשון, הוא ביטל את
ההרצאה. הוא הסביר לי שאינו אדם פרטי אלא אלוף בצה"ל, ובשום אופן אינו רוצה
שנוכחותו תגרום להפגנה נגד אלוף בצה"ל בתשעה באב.
חודשיים לאחר עקירת יישובי גוש קטיף,
סיים גרשון את תפקידו כמפקד האוגדה. להלן מאמר שכתבתי אז, תחת הכותרת ברירת
גרשון:
במסיבת הפרידה מגרשון הכהן, המפקד
היוצא של אוגדה 36 עוצבת "געש" (אוגדת הגולן), פתח המפקד היוצא את דבריו
באופן שספק אם נשמע כמותו בתולדות צה"ל. גרשון הציג את המטבע בגמלא, המטבע
אותה טבעו המורדים באימפריה הרומית לפני 1940 שנה, ועליה נכתב "לגאולת
ירושלים הקדושה". גרשון סיפר את סיפורה של גמלא וסיפורה של המטבע. ואז הדהים
במשפט הבא: "לצערי, היום איננו מבינים את מה שהבינו אז המורדים בגמלא. לצערי,
מי שמבין זאת היום הוא השייך נסראללה. הוא נלחם על חוות שבעא מתוך הבנה שהם השער
לירושלים. כי ירושלים – יותר משהיא מקום פיסי, היא ערך". התובנה שהציג גרשון,
הביקורת הלאומית העצמית הנוקבת – ממש מצמררת. אין זו האמירה שצפוי לשמוע במסיבת סיום,
מפיו של אדם הממתין להכרעה האם יקבל דרגת אלוף בצה"ל. אך מי שמכיר את גרשון,
לא הופתע. גרשון נאמן לאמת שלו. לצד החוכמה, היצירתיות המבריקה, המקוריות המבצעית,
הידע רחב ההיקף ביהדות ובפילוסופיה, גרשון הוא בראש ובראשונה איש אמת, הדבק באמת
בה הוא מאמין, גם במחיר של פגיעה בקריירה שלו. לא בכדי, אף שאין מחלוקת על היותו
איש צבא מבריק, גרשון היה ונותר שנוי במחלוקת בצה"ל.
המסר של מורדי גמלא, משמש נר לרגליו
של גרשון – בכל תרגיל בכל אימון הוא רואה את המערכה על קיומו של העם היהודי. כל
פעולה יומיומית, הוא רואה כחלק מההקשר הכללי של מאבק העם היהודי על חירותו
במולדתו.
למסיבת הפרידה, הוא הזמין את רונית
אופיר וביקש שתשיר מספר שירים, לא בדיוק השירים המקובלים באירועים כאלה. הראשון
בהם, הוא שירו של עמנואל הרוסי "שכב בני", את מילותיו קרא אח"כ מעל
הבמה, והציג אותו כמוטו חייו.
שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב בִּמְנוּחָה,
אַל נָא תִּבְכֶּה מָרָה.
עַל יָדְךָ יוֹשֶׁבֶת אִמְּךָ,
שׁוֹמֶרֶת מִכָּל רַע.
מְיַלֵּל בַּחוּץ הַתַּן
וְנוֹשֶׁבֶת רוּחַ שָׁם...
אַךְ אַתָּה, בְּנִי הַקָּטָן,
נוּמָה שְׁכַב וִישַׁן.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה צֵל
יָעוּף מַהֵר מְאוֹד.
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְעַצֵּל.
מָחָר צָרִיךְ לַעֲבֹד.
מָחָר יֵצֵא אַבָּא לַחְרֹשׁ,
בַּתֶּלֶם, בַּתֶּלֶם יֵלֵךְ הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הָרֹאשׁ,
תֵּצְאוּ לַשָּׂדֶה אָז יַחְדָּיו.
הִנֵּה תִּצְמַח, הִנֵּה תִּגְדַּל
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,
לִקְרַאת הַגִּיל, לִקְרַאת עָמָל,
כְּמוֹ אַבָּא תִּהְיֶה פּוֹעֵל.
אָז תִּזְרַע בְּדִמְעָה
וְתִקְצֹר בְּרִנָּה -
אַךְ כָּעֵת לְאִמָּא שְׁמַע:
נוּמָה, נוּמָה נָא.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה קַר,
שׁוּעָל חוֹרֵק לוֹ שֵׁן.
סוֹבֵב, סוֹבֵב עַל הַמִּשְׁמָר,
אַבָּא אֵינוֹ יָשֵׁן.
בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.
שְׁכַב בְּנִי, שְׁכַב, אַל תִּירָא,
כָּל הַמּוֹשָׁב עֵר.
אִמָּא גַּם כֵּן בַּשְּׁמִירָה,
תָּגֵן עַל בְּנָהּ אַבְנֵר.
בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף,
וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן...
אַךְ אַתָּה לִבְכּוֹת אַל תּוֹסֵף,
נוּמָה, שְׁכַב וִישַׁן.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.
מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.
בתחילת טקס יום הזיכרון לחללי מערכות
ישראל באתר גמלא, לחש גרשון באוזניי, שהוא עומד להאריך בדבריו. "כמה זמן
תדבר?" שאלתי. "5 דקות", הוא השיב. "השתגעת?! רוב הקהל הוא
ילדים! קצר, קצר". – "זאת תקופה הרת גורל, והיא מחייבת בֵּרור. זה לא
זמן שתיקה. לא יזיק להם לשמוע". ידעתי שאין טעם לנסות לשכנע אותו. ואכן, לא
היה טעם. הוא ריתק את הקהל ששתה בצמא את דבריו. גרשון הציב את הכאב האישי על
החללים, בתוך ההקשר הכולל של מאבק הקיום היהודי. בנאומו הוא שזר ציטוטים משלמה
קפלנסקי, איש "השומר", יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, נאום "אל
תירא עבדי יעקב" של משה דיין והמשוררת רחל. בין השאר אמר: " מאז חידוש
ההגנה העברית בארץ ישראל, אנשים יחידים מחרפים נפשם למען מטרה בה נכרכות יחדיו
משאת נפש פרטית עם משאת נפש לאומית ואין ביניהן הפרדה. לפיכך ברור, כי ביום
הזיכרון, בדיבורנו על כל יחיד ויחיד שהקריב חייו, חובה עלינו לדבר גם על המטרה
למענה השליך את חייו מנגד. גם אם יש בינינו
מחלוקת על המטרות למענן ראוי לנו להילחם ולסכן את חיינו, עדיין אין ספק כי כולנו
נלחמים כאן למען מטרה לאומית שהיא משאת נפש ליחיד ולציבור. איננו שכירי חרב. מטרה
לאומית זו ניצבת במהות קיומנו גם כאנשים יחידים. אנו חיים במדינת ישראל בארץ ישראל
מתוך ידיעה יום יומית כי רק פה יש לנו חיים מלאים המשלבים יחד קיום יהודי פרטי
וקיום יהודי לאומי".
באותו מעמד, שנה קודם לכן, אמר
גרשון:" אומה החפצה בחירותה, מחויבת לעמוד מול אימת המלחמה ולא לנוס מפניה.
העבדים יכולים להימלט מן המלחמה, להעדיף את הברירה האחרת העומדת לפניהם, לשוב
מצרימה. מצרים אינה רק מקום, היא רעיון. והיא מסמלת את הקיום במצב העבדות – העבד
יכול להתקיים גם בלי לשאת את מוראות המלחמה. בן החורין קונה את חירותו בעצם יכולתו
להילחם למענה. ביום הזיכרון, בְּאִזְכּוּר מחיר המלחמה, המחיר והקורבן של כל יחיד
ומשפחה, אנו מבטאים גם את מוכנותם של אומה ושל ציבור לשאת את המלחמה, להיאבק למען
קיום החירות. המוכנות להיאבק למען החירות נבחנת בכל פעם מחדש והיא צריכה להתגבש
בכל יום מחדש".
זה גרשון. ואותו גרשון היה אחד
המפקדים הבכירים בעקירת יישובי גוש קטיף. מי שהטיחו כלפי חיילי צה"ל ומפקדיו,
שהם פעלו כ"שכירי חרב" חסרי הכרה ו"אוטומטים מבצעי פקודות ללא
חשיבה", פשוט אינו מכיר את גרשון וחבריו. גרשון התנגד בכל נימי נפשו לעקירת
היישובים, ולא הסתיר את דעתו. אך כאשר ביצע את ההחלטה, לא עשה זאת כשכיר חרב, אלא
כפטריוט המבין שאין קיום למדינה שבה הצבא לא יקיים את החלטות הריבון. לכן, גם
ביצוע המדיניות שהוא כה מתנגד לה, היא חלק מהראיה הכוללת, המתייחס לכל פרט כחלק
ממכלול הקיום היהודי.
מתנגדי העקירה הפעילו על גרשון לחץ
כבד, לעתים ברוטאלי, לסרב או להתפטר, להיות אלי גבע של ההתנתקות. גרשון ידע, שאם
יעשה כן, יהיה גיבורם הגדול ומנהיגם הבלתי מוכתר של מתנגדי ההתנתקות – הציבור היקר
לו והקרוב לו ביותר. הוא ידע שאם יבצע את המשימה, יהיה מוקד להסתה ושנאה מצד חלקים
באותו ציבור, שיוקיעו אותו כבוגד. אך הוא ידע, שאם יסרב, אלפי חיילים ילכו
בעקבותיו, צעד שעלול לגרום נזק אדיר ובלתי הפיך לצה"ל ולמדינת ישראל. בברירה
בין שתי החלופות, גרשון גילה אחריות וביצע את משימתו במלואה, וכדרכו – בחוכמה,
ביצירתיות ובנחישות. בדף מפקד שהוציא לחיילי ושוטרי האוגדה, כתב: "כל אחד מאִתָנו
מחזיק בעמדתו האישית ובאמונתו, אך כצבא ומשטרה אנו מחויבים בביצוע המשימה וליכוד
השורות. צה"ל וכוחות המשטרה, כמפעילי הכוח במדינה דמוקרטית, מוציאים אל הפועל
את החלטות ממשלת ישראל... אנו קשובים לכאבם של המתיישבים המפונים מביתם, נגלה קור
רוח, נבצע את המשימה המוטלת עלינו ונזכור שהקריאות אינן מופנות אלינו אישית, אלא
אל כוחות הצבא והמשטרה המבצעים את מדיניות הממשלה הנבחרת במדינת ישראל... לביצועה
המלא של המשימה על ידי כל מפקד, חייל ושוטר ישנה חשיבות רבה להמשך קיומה של מדינת
ישראל ויכולתה לממש את ריבונותה". גרשון גילה גבורה אזרחית, בכך שלא סרב ולא
ערק, התגבר על הקושי האישי וביצע את המשימה. מזלה של מדינת ישראל, שאת המשימה לא
ביצעו מפקדים ששים לקרב, תאווי רצון "להיכנס בָּאִמְאִמָא של המתנחבלים"
(כן, יש גם כאלה), אלא אדם כגרשון, שחינך את חייליו ושוטריו על שאין המדובר באויב
אלא באח, במלח הארץ, ושיש להתייחס
אליו לא רק ברגישות ואיפוק אלא באהבה והערכה. בכך, גרשון וחבריו, מפקדי צה"ל
ומשטרת ישראל, יחד עם מנהיגות מועצת יש"ע ועם תושבי גוש קטיף, שגילו אחריות
לאומית עילאית, מנעו את מלחמת האחים אליה עלולים היינו להידרדר.
בין באי מסיבת הפרידה לגרשון, פגשתי את
זמביש, מראשי מועצת יש"ע. השתתפותו של זמביש במסיבה, ביטאה את הערכתם של
מנהיגי "הצד השני" בהתנתקות, לאחד המפקדים הבכירים של צה"ל בשטח.
היתה זו הפגנת אחדות, בין שני אנשים, שלכאורה פיקדו על שני גייסות בשני צדדי מתרס,
אך למעשה היו שותפים לגילוי של אחריות לאומית, שהצילה את מדינת ישראל ממלחמת
האחים.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
