* מאז השואה ובעיקר מאז
הקמת המדינה, האנטישמיות ממוקדת במדינה היהודית. מרכיב משמעותי ביותר בתוכה הוא
הכחשת השואה. מהי מהות הכחשת השואה ומה מטרתה? דה-לגיטימציה למדינת ישראל. הטענה
היא שישראל קמה כתוצאה מן השואה, בעקבות רגשות אשמה של עמי אירופה. באמצעות הכחשת
השואה, גימוד השואה והטלת ספק בהתרחשותה, תאבד אותה לגיטימיות. מרכיב משמעותי
ביותר באותו קמפיין, הוא דמוניזציה של ישראל, הצגתה כנאצית, השוואה בין "פשעי"
ישראל המומצאים, לפשעי הנאצים המגומדים, והטענה שישראל משתמשת בשואה כאמצעי לקבל
לגיטימיות לפשעיה. למרבה הצער, ישראלים יהודים הם בין מובילי הקמפיין.
אין להתפלא על כך שרשות שהעמידה בראשה מכחיש שואה מדופלם (פשוטו
כמשמעו – הדוקטורט של אבו מאזן הוא על "מחקר" מכחיש שואה), מאשימה את
ישראל בפשעי מלחמה ומציגה אותה כנאצית. הדברים הללו תמיד הולכים יחד.
* בתגובה לנאומו של נתניהו באו"ם, הודיע משרד החוץ של הרשות
הפלשתינאי, שישראל מנצלת את השואה כדי לתרץ את פשעי המלחמה שלה ופשעיה נגד
האנושות. הם כל כך לא מקוריים. בסך הכל מתרגמים את מאמריו של אורי משגב.
* לקראת יום הכיפורים על ראש הממשלה להתנצל
בפני יונית לוי, על שלא הביא לאישורה את נאומו באו"ם.
* שנתיים לאחר רצח רבין פרסם משה פייגלין מאמר ב"נקודה", בו
הוא גינה את הרצח, כיוון שהוא שולל אלימות, אבל... האבל בעצם מטיל את האחריות על
הנרצח, ממשלתו וסביבתו הפוליטית. מה לא ניסינו? הפגנו, מחינו, צעקנו, התחננו ולא
שמעתם... דחקתם אותנו לפינה.
המסר של המאמר הזה, הוא של אדם הבטוח שמלוא הצדק בידיו, ולכן אופציה
אחת לא קיימת אצלו – לכבד את האפשרות שגם אם הוא מפגין וגם אם הוא צועק וגם אם הוא
בטוח בצדקתו וגם אם הוא באמת צודק, ההכרעה הדמוקרטית לא חייבת להיות כרצונו,
ובסופו של דבר על ההכרעה הדמוקרטית להתקיים.
נזכרתי במאמר הזה, לנוכח מאמר היוצא מאותה נקודת מוצא פנאטית – מאמר
של אורי משגב ב"הארץ", המצדיק את העריקה מהמלחמה בטרור. הכותרת:
"אבל מה כבר אפשר לעשות?" המאמר נפתח במשפט: "מהי בעצם הציפייה מאדם שחי כאן ומחליט בשלב מסוים
שאינו רוצה לקחת חלק במפעל הכיבוש וההתנחלות? מה רוצים ממנו?" וממשיך
בהתבכיינות ממושכת על כך שכל דרכי ההתנגדות חסומות בפני אדם כזה. לדוגמה: "אם
הוא פועל לגייס תמיכה חיצונית או לעודד מעורבות בינלאומית, הוא הופך ליהודון שמתרפס
בפני הגויים האנטישמים". אז פשוט אין לו
ברירה אלא לערוק, ואפילו על הצעד הזה, הכל כך מובן מאליו, כל כך מתון, כל כך
הגיוני באים אליו בטענות.
גם משגב בטוח שמלוא הצדק בידיו, ולכן גם אצלו לא קיימת אופציה אחת –
לקבל את ההכרעה הדמוקרטית, גם אם היא מאוד מקוממת אותו.
ויש לו תירוץ. אקיבוש הוא לא דמוקרטי. כלומר, הכל מותר, כי אין כאן
דמוקרטיה.
זכרו את ה-4 בנובמבר.
* למה עריקי 8200, מכוערי הנפש, עדין לא הודחו מהיחידה ודרגותיהם טרם
נשללו מהם?
* זיוה להט, אלמנתו של צ'יץ', סיפרה בראיון
ל"קול ישראל" שצ'יץ' התייסר לאורך שנים על כך שלחץ על רבין להשתתף בעצרת
שבה נרצח, וחש רגשות אשמה על שבכך גרם למותו.
אין שמץ של הצדקה לתחושה הזאת. האשמה ברצח
היא על הרוצח, לא על הנרצח ולא על איש מהקשורים לנרצח. אין כל אשָם במקום, בזמן ובאירוע
שבו בוצע הרצח – הנחישות של הרוצח והתפקוד הלקוי של המאבטחים היו עלולים להביא לאותה
תוצאה באירוע אחר ביום אחר. מצער מאוד לשמוע שאדם סבל כל כך הרבה שנים מייסורי האשמה
עצמית בלתי מוצדקת.
* שעה שארה"ב נלחמת בדאעש, אזרחי ארה"ב אינם מותקפים בטילים
ואינם רצים למקלטים. זה רק אחד ההבדלים בין ארה"ב לישראל, הגורמים לכך
שלארה"ב יש אורך רוח למלחמות ממושכות, של חודשים ושנים, בעוד לישראל אין
אפשרות כזו. אולם ללא פעולה קרקעית, גם בשנים רבות של הפצצות מן האוויר, אי אפשר
יהיה להשיג את המטרה שהציב אובמה – חיסול הארגון.
* כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט כה מטלטל, כה חודר חדרי בטן, כמו סרטם של
רונית ושלומי אלקבץ "גט, המשפט של ויויאן אמסלם". מבחינה אמנותית זהו
סרט יוצא דופן באיכותו, תסריט נפלא ומשחק מעולה של כל אחד ואחד משחקניו, ללא יוצא
מן הכלל. וכך, סרט המוגבל כולו לדל"ת אמות של בית המשפט מצליח לרתק את הצופה.
אין זה סרט מתאים למי שרוצה לצאת בערב ליהנות, לערב של פאן. זהו כתב אישום חברתי
המחייב חשבון נפש של החברה הישראלית.
הסרט מציג את סיפורה של ויויאן אמסלם, שהתחתנה בגיל 15 וכבר שנים רבות
מנסה להשתחרר מכבלי נישואיה האומללים, המאמללים את חייה, ואינה זוכה לחופש הבחירה
האלמנטרי הזה, בשל שיתוף פעולה בין ממסד רבני אטום ומסורת ותרבות פטריאכלית בחברה
של יהדות מרוקו, הבאה לידי ביטוי בסירובו של בעלה הקנאי לתת לה גט.
דרך סיפורה הפרטי של ויויאן, אנו נחשפים לבעייתן הקשה של מסורבות הגט,
אך במעגל השני – במצבן הנחות של נשים התלויות בממסד הרבני בענייני נישואין
וגירושין בתוקף חוק המדינה.
הסרט הוא קריאה לתיקון חברתי ודתי. לתיקון המונופול הדתי האורתודוכסי
על נושא האישות, לתיקון הממסד הדתי הנשלט בידי קיצוני החרדים ולתיקון הדת מחילול
השם של פגמיה.
* חציית הקווים של עופר עיני לייעוץ להנהלת בנק דיסקונט בהתמודדות עם
עובדיה היא מעשה מחפיר. תמורת בצע כסף האיש בוגד בכל מה שנאבק עליו כל חייו.
הפגיעה המעשית בעובדים כתוצאה מייעוצו שולית לעומת הפגיעה הערכית שלו ברעיונות
שלהם הטיף.
* יש לשנות את החוק, ולקבוע שבית משפט העליון יכול לפסול חוק, רק
בהרכב של 11 שופטים לפחות וברוב של 75% לפחות. זאת מתכונת דמוקרטית של מערכת הפרדת
רשויות עם איזונים ובלמים. אסור להשאיר את המצב הנוכחי, שבו הרכב מצומצם של שופטים
יכול לפסול על חודו של קול חוק של הכנסת. זאת קלות בלתי נסבלת, בעיקר לנוכח העדר
ריסון עצמי בקרב השופטים ויד קלה על הדק האקטיביזם והפוליטיזציה.
* "הארץ" הוא נושא הדגל של הפוליטיזציה של בית המשפט העליון
("אקטיביזם שיפוטי"), אבל כאשר השופט רובינשטיין קרא לחון את פולארד,
העיתון טוען שהוא עבר על תקנון האתיקה של השופטים, וציטט מתוכו באריכות.
* במוסף "הארץ" הגדיר אלון עידן מיהו האחר האולטימטיבי,
עליו הוא מתנשא. הוא "בחור צעיר, בלי חולצה, עם קעקוע בזרוע, עם גאלח בצדדים,
עם מכנסי הג'ינס החתוכים, עם נעלי ספורט נטולות גרביים המדבר באוטו תוך כדי שיחה
בנייד". מיטב הסטריאוטיפים. בקיצור, ערס. לא חשוב מאיזו עדה. כמובן שאותו ערס
הולך ביום הכיפורים לבית הכנסת, רחמנא לצלן. וכמובן שהוא משתמש במילים "אח
שלי" ו"נשמה". אבל לאלון עידן אין אחות והוא מוכן לסבול הכל, רק
שהערס לא יקרא לו "נשמה".
תקרא לי "אשכנזי מניאק, חרא של בנאדם... עוד מילה ממך ואני חותך
לך את הפנים, אז עדיף שתטוס לי עכשיו מהעיניים, יא זבל". העיקר, אל תקרא לי
נשמה. "כן, תקרא לי זבל. זבל זה בסדר, זבל זה מצוין. אני זבל, בהחלט זבל, אין
שום בעיה. רק לא נשמה. ולא אח שלי. ולא חיים שלי".
אז אמנם אני לובש חולצה, אין לי קעקוע בזרוע, לא גאלח בצדדים, לא
מכנסי ג'ינס קרועים ואיני נועל נעלי ספורט ללא גרבים, אבל אני בהחלט מקבל את
הזמנתו של אלון עידן, ומכנה אותו זבל. בהחלט זבל.
... העיתון לאנשים ששונאים גזענות וצ'חצ'חים.
* החשבון והנפש. קדימון של "ידיעות אחרונות" לקראת גיליון
יום הכיפורים: "יום כיפור ב'ידיעות אחרונות'. חתונינט. אחרי פסטיבל החתונה
קבלו את הרשימה המלאה: איך להתחתן כמו נינט ויוסי וכמה זה יעלה גם לכם". לא
נגענו. העיתון של המדינה.
* הבריונים שיידו אבנים באמבולנסים שנסעו להציל חיים ביום הכיפורים
נכנסו לאחר מכן לבית הכנסת, היכו על חזם והתפללו בכוונה "על חטא שחטאנו
לפניך", אך שכחו שעל עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר.
* איני שותף לביקורת המתחסדת על המסחור של אריק איינשטיין, כביכול, בכך
שחברת "סלקום" נותנת חסות למופע ההצדעה לזכרו. מופעים, בוודאי מופעים
גדולים, עולים כסף רב, וללא חסויות, קשה לעמוד בהם. נכון, גם נותני החסות מרוויחים
מכך, הם אינם עושים זאת לשם שמים, אלא כהשקעה בפרסום, אך זו השקעה לגיטימית ואם
היא גם מקדמת את התרבות והאמנות, היא עדיפה על פרסום ישיר.
בעיקר איני אוהב את הטענה שזה לא מגיע לאריק איינשטיין, שבאופן אישי
התרחק מפרסומות. האמת היא שאריק איינשטיין התרחק מהופעות, אז אולי מסיבה זו יש להימנע
מהופעות בשיריו? לא נשמע הגיוני. אבל כאשר עוד הופיע, לא הסס לקחת חסויות למופעים.
למשל, ב-1977 אריק איינשטיין יצא למסע הופעות מצומצם בהיקפו – 20 הופעות
בלבד, אך עם הרבה נגנים וזמרים, ובהם יוני רכטר, אפרים ואסתר שמיר ואחרים, שנקראה
"אנשים אוהבים לשיר". חברת סכיני הגילוח "דיפלומט" נתנה חסות
למופע. אריק איינשטיין הקליט פרסומת לרדיו ל"דיפלומט" – "אנשים
אוהבים לשיר, אנשים אוהבים להתגלח, לשיר ולהתגלח ב'דיפלומט' הסכין הכפול". איינשטיין
היה הפרזנטור של "דיפלומט" גם בקמפיין ב-1974 והוא גם הקליט פרסומות
לטוטו ולג'ינס "Lee".
* אגב, משוררים דגולים כשלונסקי ולאה גולדברג כתבו פרסומות כהשלמת
פרנסה.
* ביד הלשון
בצאת יום הכיפורים, אחרי תפילת "נעילה" ותקיעת השופר, בתפילת
ערבית נהוג לצאת אל מחוץ לבית הכנסת לברכת הלבנה או קידוש הלבנה (הגדרות שונות בעדות
שונות). זו ברכה הנאמרת בחציו הראשון של החודש, כאשר הלבנה הולכת וגדלה, בואכה
אמצע החודש, שבו היא מתגלה במלואה. מאחר והתפילה נערכת בחוץ, לאור הירח והכוכבים
בלבד, הברכה כתובה בסידורים באותיות גדולות במיוחד, להקל על המתפלל. בבתי כנסת
רבים, ברכת הלבנה כתובה בפונט ענק על קיר בית הכנסת.
בשל גודלן של אותיות קידוש הלבנה בסידור התפילה, נכנס לשפה העברית
הביטוי "אותיות של קידוש לבנה", לציון אותיות גדולות מאוד.
היפוכן של אותיות קידוש לבנה, הן "אותיות טל ומטר". בתפילת
עמידה ("תפילת שמונה עשרה" שבעצם היא אף פעם לא באמת תפילה עם שמונה
עשרה ברכות, אך על כך – בפעם אחרת), מופיעה בקשה הנאמרת בנוסחים שונים בקיץ
ובחורף. בקיץ – "תן ברכה" ובחורף "תן טל ומטר לברכה". כדי
להבדיל בין הבקשה הזאת הנאמרת לסירוגין ולהסב את תשומת לבו של המתפלל לכך, היא
יוצאת מרצף הדפוס וכתובה בפונט אחר – קטן מהרגיל. ומכאן הביטוי "אותיות טל
ומטר" לציון אותיות קטנות מאוד.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
