מאמרים רבים שקראתי במהלך מלחמת "צוק
איתן" ואחריה, הכעיסו אותי מאוד. התקשיתי לסבול את הפרובוקציות. אבל מאמר אחד
– יותר משהכעיס אותי, ציער אותי. לא כעס חשתי, אלא כאב, למקרא השפ שאליו מסוגל
ישראלי לרדת. כוונתי למאמרו של יוסי קליין ב"הארץ" – "המתים
לצוללות". "בכל פעם שאני רואה תיכוניסט ברחוב אני לא יכול שלא לחשוב שאין
לו יותר משנתיים־שלוש לחיות (תלוי אם המלחמה תיפול באביב או בסתיו). ברור שהוא לא חושב
על המוות המתקרב ושהצוללת מעניינת לו את התחת. הוא כמו כולם. הוא לא מבין ולא רוצה
להבין, למה הוסיפו לתקציב הביטחון עוד שישה מיליארד, ומי הם האויבים שנגדם תילחם הצוללת.
הוא דווקא בסדר. עד שייהרג הוא עושה הכל כמו שצריך: הוא עושה בגרות כי כולם עושים,
הולך לקרבי (או שלא) כי כולם הולכים, וייהרג במלחמה (או שלא), כי מלחמות תמיד יהיו
ומישהו תמיד צריך למות בהן". והשורה התחתונה, המזקקת את מהות המסר: "הבושה
על ההרוגים שהיו וההרוגים שעוד יהיו, גדולה כמו הבושה על היהודים שהלכו לפני 75 שנה
אל מותם. אז, כמו גם היום, הולכים יהודים למות בלי לדעת למה".
קראתי, וחשבתי לעצמי, למה האיש הריק הזה
מנסה להכיל את ריקנותו על הכלל?
כיהודי, כישראלי, כאב לבן המתגייס בימים
אלה לשירות קרבי בצה"ל, איני יכול לומר שאני מכבד את הדעה הזאת. לא, אין זו
דעה. זהו ניהיליזם ציני לשמו.
****
יוסי קליין אינו יודע למה. אבל הנוער מבין
גם מבין על מה הוא נלחם, והוא עושה זאת בהכרה מלאה ובאמונה שלמה.
ביום שבו קראתי את מאמרו של קליין, קראתי
ראיון עם סרן רן בן עטיה, קצין אג"ם בחטיבת הנח"ל, שנפצע במלחמה, כאשר
קליע נפיץ של צלף פלשתינאי ריסק את כף ידו, חדר לירכו וננעץ ליד מרכז עצבים רגיש
בגופו. בן עטיה, בן 27, בוגר תנועת הנוער העובד והלומד, התנדב לשנת שירות לפני
גיוסו לצה"ל וממשיך את שירותו כקצין. גילה במלחמה אומץ לב וגבורה, מנהיגות,
דוגמה אישית והתנהגות הומאנית כלפי האויב (שפעמיים כמעט עלתה לו בחייו). "לא
צעקתי, למרות שנאנקתי מכאבים. לא הרשיתי לעצמי לבכות או לאבד שליטה, כי זה שאתה
נפצע לא אומר שאתה לא מפקד. ידעתי שאני לא מתכוון עכשיו לבכות. אני לא אתן לאויב
את ההנאה הזאת", מספר רן. צפוי לרן עוד תהליך ממושך של שיקום, אך אין לו ספק
מה רצונו בהמשך. "זאת השאיפה שלי. בהחלט. לחזור להיות מפקד לוחם... אני אלמד
לירות ביד שמאל, לתפקד ביד שמאל ולעשות הכל כרגיל. ואם לא אצליח, אעשה משהו אחר
כדי לתרום למדינה. בגלל מה שנפל עליי אצטרך אולי לחשב מסלול מחדש, אם זה בתחום
החינוך או השירות הציבורי... אין לי סיוטים ולא חרטות". רן יודע למה. הוא
יודע היטב.
באותו יום קראתי גם ראיון עם מפקד
הימ"מ (היחידה ללוחמה בטרור של המשטרה), תת ניצב ש', בן 50, בן למשפחה קשת
יום משכונת התקווה. הוא שירת בגולני ולאחר מכן התנדב לימ"מ. מרגע חטיפת
הנערים ועד חיסול המרצחים, חייו וחיי לוחמיו לא ידעו מנוחה. במוטיבציה אדירה הם
ניסו להחזיר את החטופים הביתה ולאחר מכן להגיע אל הרוצחים. ובתווך – השתתפו
במשימות מיוחדות במלחמה. "אני תוהה, פעם אחר פעם, תוהה ונדהם ממידת הנכונות
של הלוחמים... זו המדינה שלנו ואנחנו נעשה הכל כדי להבטיח את ביטחונה". גם
הוא יודע למה.
כעבור שלושה ימים השתתפתי במפגש עם שמחה
ולאה גולדין, שבנם סרן הדר, סגן מפקד סיירת "גבעתי", נפל במלחמה. הם
סיפרו וקראו את הדברים שסיפרו להם וכתבו להם חייליו ועמיתיו של בנם ודברים שכתב
וסיפר בנם, ודברים שסיפר אחיו התאום צור, קצין ביחידת "מגלן". ומן
העדויות מצטיירת תמונה של דמות מופת, מופת של עוז וענווה, מופת של ערכיות ומוסריות
אין קץ. "בננו נפל במלחמה כדי להגן על הטוב מפני הרע המוחלט שנלחם בנו, כי
אנו מגלמים את הטוב". הם לקחו על עצמם את המחויבות להנחיל בחברה הישראלית
בעשיה, לא בדיבורים, את הערכים עליהם חלם, עליהם לחם, אותם הגשים, עליהם חינוך
ועליהם נפל בנם. הדר גולדין, בן לציונות הדתית, בוגר ישיבה תיכונית, בוגר מכינת
עלי, ידע למה. גם הוריו יודעים למה.
מה המשותף לחניך הנוער העובד, לבן שכונת
התקווה, לבחור ישיבה תיכונית הגורם להם למוטיבציה אדירה כזאת ונכונות אינסופית
להגן על המדינה? מהו ה"למה" שלהם?
****
למה, באמת? למה הלוחמים הלכו בעיניים
פקוחות לקרב וכתבו מכתבי פרידה להוריהם בהם ביטאו נכונות למסירות נפש? למה עשרות
אלפי חיילי מילואים עזבו את משפחותיהם, את עבודתם והתגייסו, מלאי מוטיבציה,
ליחידתם? ולמה העורף התגייס באופן חסר תקדים כדי לצ'פר את החיילים, כדי לסייע
לתושבי הדרום?
קודם כל, כי הייתה זו התגלמות המושג מלחמת
אין ברירה. פשוט הותקפנו. אין מלחמה צודקת ממלחמת המגן מול טרור התוקף אותנו.
זהו? זה כל ההסבר? הרי אפשר לברוח
לגרמניה. המילקי שם זול יותר.
כנראה שיש משהו עמוק הרבה יותר.
****
הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מנהיג הציונות
הדתית בארה"ב ומגדולי אנשי הרוח היהודיים של המאה שעברה, נהג להבחין בין ברית
גורל וברית יעוד. ברית הגורל נכפית עלינו. גורל אחד שם אותנו כאן. יורים עלינו
ואנחנו חייבים להתגונן. ברית הייעוד, היא החזון המשותף, האתוס המשותף, הערכים
המשותפים, המטרה המשותפת.
מלחמת "צוק איתן" הייתה מלחמת
הערבות ההדדית. אומה שלמה קמה ואמרה שאין היא מוכנה לסבול עוד שקבוצה של כמה אלפי
ישראל במרחק של ק"מ אחדים מגבול עזה יחטפו "טפטופים". אומה שלמה
אמרה שטפטופים ב"עוטף עזה" משמעותם ירי על כל אחד ואחד מאתנו. ומתוך
נכונות מלאה לחטוף לאורך שבועות טילים על רוב שטח הארץ, אומה שלמה אמרה: "עד
כאן!"
זו ברית גורל? זו ברית ייעוד?
המלחמה הזאת הוציאה מהבוידם את ערכי
הרעות, אחוות הלוחמים, הערבות ההדדית, הסולידריות הלאומית והחברתית, הדוגמה
האישית, האחדות הלאומית. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש שוב שהוא עם, והוא יודע למה.
****
במלחמה הזאת, באו לידי ביטוי פניה היפים
של החברה הישראלית.
זה לא רק האיום. זו לא רק ברית גורל.
בסיבובי מלחמה קודמים לא הייתה כזו נכונות, כזו התגייסות. זה ביטוי לדברים יפים
מאוד הקורים בארץ בעשרים השנים האחרונות, הולכים ומתעצמים, תהליכי עומק של התחדשות
יהודית, התחדשות ציונית, התחדשות חלוצית. והדבר נותן את אותותיו. תקופת אינטנסיבית
של מלחמה מעצימה את הדברים, אך היא אינה ממציאה אותם. הם קיימים.
בימי שגרה, השיח הציבורי ובעיקר התקשורתי
הוא שיח הקצוות. חצי שנה לפני המלחמה, הארץ סערה על פרשת ורטה, וכל אחד מאתנו נדרש
לבחור האם הוא בעד השמאלן הרדיקאלי הצועק "ויוה פלשתין" בהפריעו לנואמים
ישראלים באירופה ורץ ולספר לתלמידיו, או בתלמידה הכהניסטית מן הכנופיה המכוערת של
בן ארי ובן גביר.
המלחמה הטילה זרקור על הרוב הציוני הדמוקרטי
השפוי, שלפתע צץ והפתיע. "כמו רקפות בין הסלעים, הפנים היפים של הארץ
מתחבאים". גם התקשורת הבליטה יותר את הטוב והיפה.
השוליים הקיצוניים, המכוערים, שחשו איך הם
מאבדים את השליטה על השיח, הגבירו את הווליום. אלה בקריאות התועבה המשוות את
צה"ל לנאצים, מאשימות את צה"ל בפשעי מלחמה, "הרעים לטיס",
קריאה לעריקה. אלה בקריאות הפיגולים "מוות לערבים" ו"מוות
לשמאלנים" ואף לאלימות פיזית הגיעו. אלה העצימו את אלה וחוזר חלילה בהסלמה
הדדית. אך הם השוליים. הם אינם מייצגים את הישראליות האמתית.
האתגר שלנו, הוא להמשיך גם בימי שלום
ביצירת הגמוניה של הרוב השפוי, בשיח הציבורי והתקשורתי. יש להילחם ברוע של
הקיצוניות, לסור מן הרע הזה, אך חשוב יותר – לעשות את הטוב, לא רק תחת איום, טילים
וטרור.
****
במלחמת העולם הראשונה, כתב משורר המחאה
הבריטי וילפריד אואן את השיר "המנון לנוער הנידון למוות". דומה שהשיר
הזה הוא ההשראה למאמר של קליין. בסוף דבריו הוא מייחל לצעירים שלא ישתקו, בדומה לצעיר
שכתב את "במערב אין כל חדש". זהו ספר אנטי מלחמתי, שכתב בגרמניה אריך מריה
רמרק אחרי מלחמת העולם הראשונה. במאמר אחר באותו יום, באותו עיתון, כתב אורי משגב
שהטקס הסמלי של הענקת הפיקוד על סיירת הצנחנים לבן הגולן חגי בן ארי מזכיר לו סצנה
מ"ג'וני שב משדה הקרב", הרומן האנטי-מלחמתי מאת הסופר האמריקאי דלטון טרמבו,
שנכתב אף הוא אחרי מלחמת העולם הראשונה.
השימוש בספרות המחאה בעקבות מלחמה העולם
הראשונה אינה מקרית. זו מגמה. המגמה היא ליצור זיקה תודעתית בין מלחמת המגן על הבית
- "צוק איתן" לבין מלחמת העולם הראשונה, שהיא סמל למלחמה חסרת שחר שהנופלים
בה נפלו לשווא במלחמה לא להם שאיש לא הבין את הסיבות לה ואת מטרותיה. הם רוצים ליצור
את הקשר בין המחאה שהם מייצגים, למחאה נגד מלחמת העולם הראשונה, שהיא האב טיפוס של
אמנות המחאה.
הם מבולבלים. מבולבלים וריקים. והם באמת
אינם מבינים למה, כיוון שאינם מבינים מי אנחנו ומה אנו עושים כאן. אבל הנוער
המתגייס לצה"ל יודע ומבין היטב למה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
