*
"אדם צריך לבחור האם הוא מתעסק בעצמו או תורם למען הכלל". את המשפט הזה
נהג לומר סרן הדר גולדין ז"ל, שנפל במלחמת "צוק איתן". הוריו של
הדר, שמחה ולאה, בחרו לא לשקוע באבל האישי, אלא לפעול למען הנחלת הערכים בהם
האמין, עליהם חלם, עליהם חינך, עליהם לחם ועליהם נפל בנם.
* שמחה גולדין הוא חבר קבוצת ירוחם, שבה
אני חבר מיום הקמתה, לפני 16 שנים. ד"ר צביקה צמרת הקים את הקבוצה והוא הרוח
החיה בתוכה. הקבוצה כוללת עשרות אנשים מכל המגזרים, אנשי מעשה ואנשי רוח, אנשי
חינוך, אנשי אקדמיה, אנשי תקשורת ופעילים חברתיים, אנשים שאכפת להם. אין זו קבוצת
עשיה, אלא קבוצה המנצלת את הסנרגיה של הכוחות שבה, למסע מתמשך של היכרות עומק עם
החברה הישראלית, זו שאין להכיר דרך הפריזמה השטחית של התקשורת. לאורך השנים,
נחשפנו לחברה הישראלית על אורותיה וצלליה, על חצרותיה האחוריות וצדדיה האפלים, לצד
היופי הרב שיש בה, והעשיה החברתית והחינוכית הברוכה הקיימת בתוכה. כקבוצה, אנו רק
מבקרים, שומעים ורואים. אולם כל אחד מאתנו מתרגם את הדברים לעשיה בתחומו.
השבוע נפגשנו בנוף איילון, לשיחה עם רחלי
פרנקל ובת גלים שער, שבניהם נחטפו ונרצחו בידי חמאס, ולאחר מכן - לשיחה עם שמחה
ולאה גולדין. פגשנו תעצומות נפש מעוררות הערצה והשתאות. על אף האבל הנורא על
האובדן האיום, פגשנו אנשים גאים, מאמינים, שחשים שמכאובם מייעד להם שליחות לאומית,
הם נושאים באחריות חברתית, הם קיבלו על עצמם תפקיד ציבורי בעל כורחם. הם מגלמים
בעיניי את פניה היפות של הישראליות (שהיפוכן המוחלט הוא קמפיין הירידה לגרמניה).
* טענה נפוצה בשיח הציבורי, לאחרונה, היא
שהממשלה הונתה את המשפחות ואת העם; אף שהיא ידעה שהנערים נרצחו, היא יצרה מצג שווא
כאילו הם חיים (עם פרשנויות פוליטיות שונות להסברת המעשה). רחלי פרנקל ציינה
בדבריה שכל הגורמים שהיו עמם בקשר – ראש השב"כ, הרמטכ"ל, שר הביטחון,
ראש הממשלה, כולם כולם אמרו להם תמיד את כל האמת, מן היום הראשון ועד גילוי
הגופות. הם לא הסתירו מהם דבר. הם סיפרו להם על היריות, ועל כך שיתכן שהם נרצחו,
יתכן שהיו אלו יריות הפחדה, ויתכן שאחד או שנים נרצחו ואחד או שניים בחיים. ומתוך
הערפל הזה, הנחת העבודה ההכרחית הייתה להתייחס אליהם כאל חיים, ומטרת הפעולה הייתה
להשיב אותם חיים הביתה.
* משפחת בן ארי מן הגולן היא בעבורי התגלמות
המושג מלח הארץ. הוריו של חגי, חני ויוני, הם אנשים נפלאים. חגי שנפצע אנושות בתחילת
מלחמת צוק איתן, הוא במצב קריטי ולמעשה אבדה התקווה להצלתו. חגי הספיק לקבל הודעה על
מינויו למפקד סיירת צנחנים, אולם נפצע בטרם הספיק לממש את חלומו. השבוע, באקט הוקרה
סמלי, העניק לו מפקד החטיבה את התפקיד. במאמר ל"הארץ", אורי משגב לעג בציניות
לאקט הזה. בזכות אנשים כמו חגי בן ארי, אנשים כמו אורי משגב יכולים להמשיך לכתוב את
דברי הבלע שלהם.
* אפרופו מאמר הסטריאוטיפים המתנשא של
אלון עידן במוסף "הארץ" ("נשמה"), אליו התייחסתי בצרור הקודם.
בלימודי התואר הראשון שלי, למדתי אצל פרופ' משה דוד הר על שנאת ישראל בתקופה
הרומית. במהלך הקורס למדנו טקסטים סטריאוטיפיים למכביר.
באחד השיעורים אמר פרופ' הר כמה מילים על
תרבות הנהיגה בישראל, וציין את הנהגים שאין להם סבלנות לתת זכות קדימה, וציין
שבדרך כלל יש על מכוניותיהם סטיקר של "העם עם הגולן".
הגבתי מיד באומרי שדברי המרצה מדגימים
היטב את הנושא של הקורס.
מצד שני, הוספתי, סטטיסטית בהחלט הגיוני
שרוב המכוניות שחותכות נושאות את הסטיקר הזה, וגם רוב המכוניות שנחתכות וגם רוב
המכוניות שאינן חותכות ואינן נחתכות.
* התופעה שעידן מייצג היא של אצולה
מנוונת, הנאחזת בציפורניה בתחושת עליונות מדומה.
* מדובר באנשים שגס לבם בעניי עירם וממרקים
את מצפונם בפסבדו סולידריות כלפי רחוקים. הרוצה לשקר מרחיק עדותו.
* האם ניתן להעלות על הדעת מצב, שבו
"הארץ" היה מפרסם בדיוק אותו מאמר, רק שהסטריאוטיפ היה על "הערבי"?
ברור שלא, ובצדק. אין מקום לגזענות.
* בדרך כלל איני אדם של שמחה לאיד. אבל אני
מודה, שכאשר קראתי על סילוקה של עמירה הס בבושת פנים מכנס באוניברסיטת ביר זית, כי
הם אינם רוצים ישראלים, שמחתי לאִידה.
* מתוך מאמר ביקורת של הפוסט היסטוריון
תום שגב ב"הארץ ספרים" על הביוגרפיה החדשה שכתב מרדכי בר און על דיין:
"היה לדיין חלק חשוב בהשגת הסכם השלום עם מצרים, אך גם הסיפור הזה מדאיג: שוב
ושוב התעקשה ישראל של בגין ודיין על פרט זה או אחר וסיכנה בכך את השגת ההסכם
עצמו".
קשה להגזים בחשיבותו של המשפט הזה, להבנת
הלך הרוח של הקבוצה אליה משתייך שגב ושופרה הוא הבמה שבה הוא כתב את הדברים. הסכם
השלום עם מצרים, הוא אולי מקרה יחיד בהיסטוריה, שבו המו"מ הסתיים בקבלת עמדת
הפתיחה של אחד הצדדים. בהסכם הזה לא הייתה כל פשרה. ישראל נסוגה מכל סיני עד גרגר
החול האחרון ועקרה את כל יישוביה עד אחרון הישראלים. המצרים סירבו אפילו לרצונו של
בגין לאפשר ליישובים להתקיים תחת ריבונות מצרית.
אבל כל הסכם מורכב מסעיפים וסעיפי משנה
רבים, והמו"מ עליהם תמיד מתיש. מבחינת תום שגב, גם אחרי שישראל הסכימה לסגת
מכל סיני ולעקור את כל יישוביה, ומצרים קיבלה את מלוא מבוקשה – כל סיני ריקה
מיהודים, גם אז, ברגע שיש מחלוקת על סעיף קטן ג' 1, ושני הצדדים מתעקשים, ישראל
היא המסכנת את ההסכם. אילו המצרים היו מתעקשים על אותו סעיף, אחרי הוויתור הישראלי
הענק, ברור שישראל הייתה אשמה באובדן ההסכם, בשל עקשנותה, סרבנותה, קיצוניותה וכן
הלאה.
המשפט הזה הוא תמצית הפרברסיה של
ה"שמאל" המדיני הקיצוני בישראל.
* כך, למשל, אהוד ברק, שריסק את הקונצנזוס
הלאומי בישראל, בעט במורשת רבין והציע לפלשתינאים מדינה בקווי 49' (עם
"חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן וכד', הפך לשנוא
נפשו של ה"שמאל" ברגע שערפאת דחה את הצעתו. אולמרט ניצל מכך (חלקית),
כיוון שהכחיש במצח נחושה את דחיית הצעתו בידי אבו מאזן.
* דוגמה נוספת לאותה פרברסיה - אורי שגיא
מאשים את ברק בהחמצת ההסכם עם סוריה, כיוון שאסד דחה את הצעתו לנסיגה ישראלית לא
רק מכל הגולן עד הגבול הבינלאומי, אלא גם מעבר לכך – משטחים שסוריה השתלטה עליהם
בשנות החמישים (זה ההבדל בין הגבול הבינלאומי לקווי 4.6.67), כיוון שדרש רצועה של
כמה עשרות מטרים (!) על חוף הכינרת. אילו ישראל נסוגה, השאלה היום הייתה מי יישב
על הכנרת וירעיל אותה, דאעש או חיזבאללה. אך שגיא בשלו.
* "הארץ", איך לא?, מתגייס
לקמפיין הירידה לברלין. העיתונאי בועז ארד שירד לברלין ובחר לבנות את חייו בארצם
של המרצחים, בשפה שבה שלחו מיליוני יהודים לטבח, או בלשונו "היגר"
לברלין, או בלשון העיתון "חי בברלין", מסביר איזו החלטה קשה זו הייתה.
"נראה לכם שבשביל סל קניות זול יותר בסופר אנשים מוכנים לעבור חוויה לא קלה ומסובכת
של הגירה לארץ זרה שאת שפתה הם אינם מדברים? לסבול את מזג האוויר המדכא של צפון אירופה?
את המחסור החמור בים ובשמש?". אוי אוי אוי. אז למה הוא ירד? למה הוא מוכן
לשלם את המחיר? מתוך חלוציות.
* חיפשתי במילון מילה שתתאר את עומק הבוז
שאני רוחש לישראל היורד לגרמניה (!) בשל מחיר המילקי. יגעתי. לא מצאתי.
* ירידה מהארץ בשם הסולידריות היא כמו אכילת
חזיר ביום כיפור בשם הכשרות.
* אני ישראלי ללא תנאי. אני מחנך את ילדיי
להיות ישראלים ללא תנאי.
* צה"ל הוא צבא שרוצח קשישים חסרי
ישע. מספר סרן רן בן עטיה, קצין אג"ם של גד' הנח"ל 932: "בשעת
הצהרים עלה המג"ד מולי בקשר ואמר שהוא ראה קשיש פלשתינאי פצוע ברגלו, ששוכב בשטח
חקלאי. מיד הגענו לשם עם רופא כדי לטפל בו. נכנסתי עם אלונקה דרך גדר תיל כדי
לפנות אותו. הושטתי לו את יד ימין שלי, החזקתי אותו ועשיתי את זה ברגישות רבה ואז
זיהיתי מתחתיו שני רימונים.
היה מזעזע לראות איך חמאס עושה שימוש ציני
באוכלוסיה שלו, ועד שאתה לא שם ורואה את זה בעיניים שלך, קשה לך להאמין שזה קורה.
זה לא נתפס איך שהם משתמשים בחסרי ישע כחומת המגן שלהם.
... שמתי עליו שני חיילים מאבטחים מאחור,
בלי שהוא ידע, וקראתי לסהר האדום כדי שיפנו אותו משם, כי יש מתחתיו רימונים. ואז,
לתדהמתי, הזקן הרים רימון וניסה לזרוק אותו לעברי. אז המאבטחים ירו בו והרגו
אותו".
סיפור אחד מרבים, הממחיש את ההבדל התהומי
בינינו לבין האויב.
* זה אותו צבא שלא מתבייש להאזין לשיחות
פרטיות של מחבלים. אגב עריקי 8200, מכוערי הנפש, כבר הודחו מהיחידה? דרגותיהם כבר
נשללו מהם?
* התכנית של דאעש למלחמה באיראן, היא
להשתלט על הכורים הגרעיניים של איראן. נשק גרעיני בידי דאעש הוא סכנה חמורה לשלום
העולם. נשק גרעיני בידי איראן עצמה, הוא סכנה חמורה לא פחות. זו המשמעות של מלחמת
בני חושך בבני חושך השוטפת את המזרח התיכון. מתי סוף סוף העולם החופשי יבין מהי
הסכנה הגדולה לשלום העולם? אגב, זה האיום הגדול אפילו על שלומה של שבדיה.
* כמי שחי בפריפריה, איני יכול שלא להעריך
את פועלו של שר התחבורה ישראל כ"ץ, המוביל מפעל לאומי של יצירת תשתיות
תחבורתיות, המקצרות באופן מהפכני את המרחק בין הפריפריה למרכז. זוהי מהפכה חברתית
של ממש. סדר העדיפות החברתי הזה מנוגד לכל הגיון פוליטי, שכן זו העדפה תקציבית של
אזורים דלילי אלקטורט על פני המרכז עתיר האלקטורט.
ועל אף ההערכה הזאת, אני מגנה את
כ"ץ, על מינוי אברהם נתן לתפקיד יו"ר חברת חוצה ישראל. אין לי ספק,
שהמינוי נובע מהערכה של השר לכישורי הביצוע של נתן. ואף על פי כן, אני סבור שכל מי
שנגוע בפרשת "הולילנד", פרשת השחיתות הפלילית החמורה ביותר בתולדות
מדינת ישראל, פסול לצמיתות מלשמש בתפקיד כלשהו בשירות הציבורי. אסור שהתשתיות
הלאומיות של ישראל תהיינה רקובות. אני בטוח שיש מספיק אנשי ביצוע מוכשרים לא פחות
מנתן, שהם גם אנשים ישרים ונקיי כפים.
* קראתי ב"7 ימים" את חלקו
הראשון של הראיון עם אלוף (מיל') אלי זעירא, ראש אמ"ן במלחמת יום הכיפורים.
זעירא הוא אבי אבות הקונספציה שחוללה את מחדל יום הכיפורים. הוא האיש שדבק
בקונספציה דבקות דתית, וגירש מעליו כל מידע שערער על תוקף הקונספציה, עד רגע
האזעקה עצמה. הוא האיש שמנע את הפעלתם בזמן של "האמצעים המיוחדים" שהיה
בהם כדי להבטיח התרעה בזמן, מעודף זחיחות וביטחון עצמי בקונספציה.
ובראיון הוא נשמע כל כך משכנע, עד
שהשתכנעתי, ועכשיו גם אני בטוח שלא תפרוץ מלחמה ביום הכיפורים תשל"ד.
* יש לציין את המראיין, אבירם ברקאי, שלא
נתן לזעירא הנחות, עימת את שקריו עם העובדות והצליח לגרום לו להתפתל. ועדין הוא
זורק את מלוא האשמה על כל מי שהיה מעליו, מתחתיו, לפניו, מאחוריו ומשני צדדיו.
כולם אשמים. חוץ ממנו.
* ביד הלשון
"ואין זו סתם סוכה מוארת וירוקה,
שלומית בונה סוכת שלום".
עוד אחד משירי השלום היפים של נעמי שמר.
אך "סוכת שלום" אינה קופירייט של נעמי שמר ולא סטרטאפ של שלומית.
הביטוי "סוכת שלום" מקובל
במסורת היהודית, והוא מבטא את המסר שהיציאה מביתי – מבצרי אל בית ארעי פתוח, מעידה
על פתיחות לסביבה ונכונות לקבל כאושפיזין כל אדם.
חג סוכות הוא חג השלום. הוא מסמל את השלום
והאחדות בין חלקי עם ישראל, על אף המחלוקות ביניהם ובלי לטייח את המחלוקות או
להציע לבעלי הפלוגתא לוותר על עמדתם, כפי שמסמל המדרש על ארבעת המינים המסמלים את
האחדות דווקא באמצעות השוני.
חג סוכות מסמל גם את השלום בין עם ישראל
ואומות העולם. על פי האמונה, באחרית הימים יעלו אומות העולם לחוג את חג הסוכות
בירושלים. כן, הסוכות פתוחות גם לגויים, רחמנא לצלן.
אנו מתפללים "ופרוס עלינו סוכת
שלומך" ובנוסף לנעמי שמר גם יורם טהרלב כתב שיר על סוכת השלום, הנקרא
"סוכת שלום". השיר נפתח במילים:
עמוק עמוק אני עוד מבקש לי
סוכת שלום וצל התאנה
אבל כעת אינני מתעקש עוד
אם לא עכשיו - אולי בעוד שנה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
