הבלוג של אורי הייטנר

במאמרו "אוטואמנציפציה עכשיו", קרא דיוויד להתנתק מן הציונות שפג תוקפה. נקודת המוצא שלו הייתה ההנחה שמטרת הציונות הייתה הקמת המדינה, ומרגע שהמדינה קמה, אין בה צורך.

אני חולק על ההנחה. מדינה אינה מטרה בפני עצמה. מדינה היא מכשיר למימוש מטרות. המדינה היהודית נועדה להגשים את הציונות. מיד עם הקמתה, חרף העובדה שקמה אל תוך מלחמה קשה, בעקבות פלישת מדינות ערב לתוכה ביום הקמתה, פעלה המדינה לקליטת יהודי אירופה וארצות ערב והכפילה את אוכלוסייתה, מבלי שהיו לה משאבים לכך. מדוע המדינה עשתה זאת? כיוון שמנהיגיה לא ראו בעצם הקמתה את הגשמת הציונות, אלא כלי המאפשר את הגשמת הציונות.

גם היום מחצית העם היהודי חי בגולה, בקצב התבוללות מחריד. עדין ניצב בפנינו האתגר הגדול של קליטת העולים מחבר העמים והשתלבותם בתוכנו כיהודים, שיהדותם מוכרת על רובנו. האם אתגרים אלה מאותתים לנו שסיימנו להגשים את הציונות?

האם סיימנו להגשים את הציונות, כאשר אנו עדין נלחמים על הזכות לקיים מדינה יהודית (זאת המהות של הסכסוך הישראלי ערבי) וכאשר העולם המערבי מוצף בקמפיין דה-לגיטימציה נגד קיומה של מדינה יהודית (שלמרבה הצער והבושה, בין המובילים אותו - יהודים וישראלים)? גם קמפיין הירידה לגרמניה הוא חלק ממתקפה פוסט ציונית, המשתלבת בקמפיין הדה-לגיטימציה.

רוב גווני הציונות לא הסתפקו בהקמת מדינה, אלא צבעו אותה בצבעי חברת מופת, כחלק ממהותה. תיקון החברה הישראלית, הינה משימה ציונית ראשונה במעלה.

מדינת ישראל אינה תחליף לציונות, אלא כלי להגשמתה. אין להוציא את הציונות לפנסיה, אלא להיפך – לעורר התחדשות ציונית, ובעיניי מדרשת השילוב מייצגת התחדשות ציונית במיטבה. 

* עלונטור (עלון מדרשת השילוב בנטור)