שתי עצרות תהיינה השנה בכיכר רבין, לציון יום השנה לרצח רבין. לכאורה,
איזה בזבוז. לא עדיף היה לאחד את העצרות?
לא. ממש לא. מדובר בעצרות שונות בתכלית, הפוכות במגמתן, במסר שלהן.
האחת עצרת מזיקה, מכרסמת ביסודות החברה הישראלית ופוגעת בזכר רבין (אף שבנו הוא
אחד ממוביליה). השניה מועילה, מחזקת את חישוקי הסולידריות החברתית והדמוקרטיה
הישראלית, ומפיקה את לקח הרצח.
רצח רבין היה אחד האירועים הקשים והחמורים בתולדות המדינה, אולי החמור
והקשה שבהם. הייתה זו הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית וניסיון לפתור מחלוקת
פוליטית לגיטימית, בין דרכים לגיטימיות, באמצעות כדורי אקדח. הכדור שנורה לעברו של
ראש הממשלה, כוון ללבו של כל ישראלי. ואכן, כל ישראלי נורמלי, למעט קומץ שבקומץ
בשולי הימין הרדיקאלי, התייחס כך לרצח. האבל הלאומי כלל את תומכיו ומתנגדיו של
רבין כאחד. יום הזיכרון הממלכתי לרבין נועד לבטא את הזעזוע הכולל, כדי להישבע
אמונים לדמוקרטיה, לאחדות לאומית שאינה אחידות אלא היא כוללת את מגוון הדעות הרחב
בספקטרום הציוני דמוקרטי. את המסר של "לעולם לא עוד".
למרבה הצער, יום הזיכרון מונף לעשיית הון פוליטי, לדה-לגיטימציה
למתנגדי תהליך אוסלו ולניסיון להדרתם מן השיח הלגיטימי, להפיכת דרך אוסלו לדרך
הממלכתית הלגיטימית היחידה. היה זה מסר אנטי דמוקרטי – ההיפוך המוחלט של המסר
הלאומי הראוי ליום זה. היפוכו של רצח ראש ממשלה, הוא החלפת ראש הממשלה בבחירות
דמוקרטיות חופשיות. מסר המציג החלפת ראש הממשלה בבחירות דמוקרטיות כהמשך לרצח
("הרצחת וגם ירשת") הוא מסר חמור ביותר, על פיו לא הרצח הוא הרע המוחלט,
אלא שלטון ה"ימין", גם כשהוא דמוקרטי לעילא ולעילא. מסר זה הוזיל ורידד
את מהות האמירה הנחרצת נגד הרצח ונגד אלימות פוליטית, שעליה להיות אמירה מוחלטת,
ללא פשרות וללא הטיות פוליטיות. שיאו של המהלך הזה היה בעצרות השנתיות בכיכר רבין,
ביום השנה לרצח.
ההתנהגות הזאת הייתה שגויה ושלילית, גם אילו ייצגה באמת ובתמים את
דרכו המדינית של רבין. לא כל שכן, כשהמסרים של העצרות היו רחוקים ת"ק על
ת"ק פרסה מדרכו של רבין. מורשתו המדינית של רבין היא תכנית השלום אותה הציג
בפני הכנסת בנאומו האחרון לפני הרצח. כותרתה: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני
1967". תוכנה – הצגת הקווים האדומים במו"מ להסדר הקבע, ובהם ירושלים
המאוחדת וסביבותיה בריבונות ישראל, בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של
המושג", גושי ההתיישבות כולל גוש קטיף והקמת גושי התיישבות נוספים כמותו.
כמובן שלא עלו על דעתו רעיונות כמו "חילופי שטחים", כלומר הכרה בעיקרון
של קווי 4.6.67 ונסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על אי נסיגה משטחים מעבר
לקו הירוק. כמובן שלא עלתה על דעתו פשרה בנושא טענת "זכות" השיבה. ואילו
בעצרות לזכרו, המסר היה "שלום בכל מחיר" ונסיגה מלאה. המסר המדיני של
העצרות היה מחיקת כל ה"לאווים" של רבין והפיכתם ל"הנים".
התוצאה של המגמה הזאת לא הייתה רק הדרת חלקים משמעותיים מן הציבור
הישראלי מן היום הממלכתי, בניגוד מוחלט למשמעות ולמטרה של יום ממלכתי, אלא החמצת
הזדמנות למנף את הרצח לגיבוש אמירה קונצנזואלית – של כל קצוות הקשת הפוליטית
הציונית הדמוקרטית, נגד קנאות, נגד פנאטיות, נגד גזענות ונגד אלימות. התוצאה היא התגברות
התופעות הללו, כמו בתופעות פשעי השנאה ("תג מחיר" בכיבוסית), אלימות
פיסית ומילולית נגד מפגיני "שמאל" במלחמה, תרבות מוות נוסח קריאות
הזוועה "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים", תועבות כמו ספר
הפיגולים "תורת המלך" והרחבת התפוצה של תאוריות הכזב אודות הרצח ("תאוריית
הקונספירציה") וגם אלימות מצד ה"שמאל" הרדיקאלי, כמו יידויי אבנים
ובקבוקי תבערה יחד עם מחבלים פלשתינאים לעבר חיילי צה"ל וכוחות הביטחון
בהפגנות השבועיות נגד גדר הביטחון, מאמרי הסתה רוויי אלימות נגד הממשלה הנבחרת
בעיתונות, הסתה לעריקה מן המלחמה, כינוי חיילי צה"ל כנאצים וטייסי צה"ל
כרוצחים, פעולה לחרם נגד ישראל ואינתיפאדה משפטית בעולם נגד קציני צה"ל
ומדינאים ישראלים ועוד.
כמובן שכישלון אוסלו, כאשר התברר לכל שהיה זה הסכם הונאה שבעקבותיו
ערפאת נכנס עם כוחותיו לא"י והשתמש בשטחים שקיבל כבסיס להרחבה חסרת תקדים של
הטרור ולרצח 1,500 ישראלים, שחק את מעמדו ומשמעותו של יום הזיכרון הממלכתי לרבין.
שכן, אם אין זה יום של אמירה ערכית נגד ההקצנה והאלימות, אלא יום הזדהות עם דרך
פוליטית אחת – כישלונה של הדרך הפוליטית הזאת שחק את זכרו של רבין.
מי שהבינו את משמעות הדברים והחליטו להחזיר את הגלגל אחורנית ולנסות
לעצב את יום השנה לרצח רבין באופן הראוי, הן תנועות הנוער ותנועות הבוגרים ובראשן
תנועת "דרור ישראל". כבר לפני שנתיים הם יצרו עצרת חלופית, ששיתפה את כל
תנועות הנוער והגורמים הדמוקרטיים מ"ימין" ומ"שמאל" בעצרת
שהמסרים שלה הם הדמוקרטיה והמאבק חסר הפשרות נגד אלימות, שנאה וגזענות. השנה שוב
מובילה קואליציית תנועות הנוער עצרת בעלת מסר דומה. אחרי שנים רבות כל כך, קשה
לשקם את מעמדו של היום הממלכתי החשוב הזה שנשחק כל כך כיוון שבוזה כל כך, אולם
הדבר חשוב כל כך לעתיד הדמוקרטיה הישראלית, שאסור להתייאש, ויש לעשות כל מאמץ כדי
להצליח במשימה.
הגורמים ששחקו את זכר הרצח ואת משמעות יום הזיכרון הממלכתי, אינם
מרפים. הם לא למדו דבר. השנה הם שבים לכיכר לעוד עצרת מיותרת ומזיקה. שבוע לאחר
מכן, תתקיים העצרת הראויה, העצרת לחיזוק הדמוקרטיה. על שוחרי הדמוקרטיה האמתיים
להיות שותפים ולהתייצב עם תנועות הנוער בעצרת.
* "על הצפון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
