*
האיום הגדול ביותר על שלום העולם, הוא האסלאם הקנאי. התרומה הגדולה ביותר לשלום
העולם, היא המאבק באסלאם הקנאי. הנערה הפקיסטנית מללה יוספזאי היא סמל של המאבק
בקנאות האסלאמית, המדכאת את הנשים והנערות, ועל כן היא ראויה ביותר להיות כלת פרס
נובל.
* כיבוש קובאני בידי דאעש מעיד על רמת
הרצינות של המלחמה בדאעש.
* החדשות הטובות – הירידה מן הארץ היום היא
הנמוכה ביותר מאז קום המדינה. החדשות הרעות – בעבר אדם שירד מן הארץ התבייש בשקט
בפינה. היום יורדים מתגאים בירידתם ואף עוטים עליה כסות אידיאולוגית, כביכול.
* זכותו של כל אדם לבחור היכן לחיות. זכותו
של ישראלי לרדת מן הארץ, לכל מקום בעולם, אינה ניתנת לערעור. זכותו לרדת לגרמניה,
גם היא מוחלטת. על כך אין ויכוח. אולם שיח הזכויות הוא דיוטא נמוכה מאוד, שכדאי
שהשיח שלנו לא יתקע בה. מן הראוי שנקיים שיח של ערכים, שיח של זהות, שיח של שייכות,
שיח של מחויבות. בשיח הזה יש לבנות אתוס משותף, חזון משותף, מטרות משותפות; בשיח
הזה נעצב את דמות החברה.
בשיח כזה יש מקום לא רק
ל"זכויות" אלא גם לאמירות נורמטיביות. האמירה הנורמטיבית הבסיסית שלי,
היא שאינני ישראלי על תנאי, שאני מחנך את ילדיי להיות ישראלים ללא תנאי, שמקומו של
יהודי הוא בארץ ישראל, שהגירה של ישראלי מהגולה לארץ ישראל היא עליה והגירה של
יהודי מישראל לגולה היא ירידה ואלה מושגים שיפוטיים של טוב ורע. האמירה הערכית שלי
היא שיש לנו אחריות אישית על מדינת ישראל, על החברה הישראלית, שאותה אנו נושאים על
כתפינו. האמירה הערכית שלי, היא שעלינו לבנות כאן חברת מופת המבוססת על ערכי
הערבות ההדדית, הצדק החברתי, החתירה לשוויון, על סולידריות. על דמותה של החברה הישראלית
אני מוכן להתווכח תוך כבוד הדדי עם כל מי שבוחר לחיות בה ולקחת עליה אחריות. אני
מכבד אותו גם אם דעותיו הפוכות לשלי. מי שבחר לנטוש ועקר את עצמו מן הסולידריות
הישראלית – זאת זכותו, אבל ממש לא מעניין אותי מה דעתו, גם אם היא זהה לשלי.
* במסגרת הדיון על קמפיין הירידה מן הארץ,
שמעתי את האמירה שפראייר מי שנשאר בארץ.
כל חיי הייתי פראייר גאה ואני מחנך את ילדיי
להיות פראיירים גאים.
* המשמעות של להיות ישראלי ללא תנאי, היא
שאיני מציב את מדינת ישראל למכרז מול מדינות אחרות ובודק אם היא טובה יותר או פחות
וגם לא היכן המילקי זול יותר. כיהודי וכישראלי, ארצי היא ישראל ואין לי ארץ אחרת.
ואם אדמתי בוערת? גם אם אדמתי בוערת.
כשהיא בוערת, לא אקבל זאת כגזירת גורל. לא
אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה. לא אוותר לה, עד שתפקח את עיניה. אבל מתוך נקודת
מוצא, שאין לי ארץ אחרת. כאן הוא ביתי.
* מי שיורד מן הארץ – האם ילדיו יהיו
יהודים? האם נכדיו יהיו יהודים? זה אכפת לו בכלל?
* סיאוב: הכותרת הראשית ב-ynet בחג
הסוכות – פתחון פה ליורדים לברלין.
* "קטיף ישראלי" הוא מיזם שבו
סטודנטים מגיעים לחודשיים לעבוד בקטיף התפוחים בקיבוצים בגולן ובגליל העליון,
ושלוש פעמים בשבוע מקדישים את אחר הצהרים ללימודי ציונות. פעמים אחדות הוזמנתי
להרצות בפניהם. אחרי שעות עבודה פיסית קשה, החבר'ה פותחים את ארון הספרים הציוני,
לומדים טקסטים ציונים, "מחזירים את הציונות למרכז" כהגדרת ראש המיזם
עופר רביב, "כדי שאנשים יחושו הזדהות עם הרעיון וירצו לתרום לחברה ולמדינה...
אנחנו עובדים מאוד חזק כדי שגם אחרי התוכנית ימשיכו הסטודנטים להיות פעילים
ומעורבים ושיעסקו בשיח הציוני. העניין הזה חשוב כדי שנבנה פה את החברה שאנחנו
רוצים ושהאנשים הצעירים יתחברו לשורשים העמוקים שלהם בארץ הזאת".
הדבר המעניין ביותר הוא שעל 150 המקומות
שהיו הקיץ למיזם, התחרו אלפי סטודנטים. ומה שעוד מעניין הוא שזו רק תכנית אחת
מרבות. למשל, תכנית "נטעים" של חבר'ה צעירים יותר, מיד אחרי הצבא, העולים
לקיבוצי הגולן לשבעה חודשים, עובדים בחקלאות ומקבלים מענק עבודה נדרשת, לומדים
יהדות וציונות, תורמים לקהילה ומשתלבים בחייה ומקיימים חיי קבוצה בתוכם. בתכנית
הזאת משתתפים כמאתיים צעירים, אחרי מיון קפדני.
וכל אלה רק דוגמאות, המבטאות מהפכה של ממש
ההולכת ותופסת תאוצה בקרב הדור הצעיר בישראל, שהוא דור הרבה יותר ערכי מכפי שמשתקף
בתקשורת.
התקשורת מבליטה את אלה שיורדים לגרמניה כי ה- MÜLKIשם זול יותר. אבל זאת בסך הכל מלחמת מאסף של הפוסט ציונות, מול
הניצחון של הפוסט פוסט, של ההתחדשות הציונית.
* מדי שנה, בעת דיוני התקציב, מתנהל קמפיין
נגד תקציב החטיבה להתיישבות, בטענה שזה תקציב להתנחלות המבטא את העדפת ההתנחלויות
ביו"ש על פני ההתיישבות בנגב ובגליל.
במקור, החטיבה להתיישבות אכן הייתה מיועדת
ליהודה ושומרון, לרצועת עזה, לסיני ולגולן. הללו תוקצבו בתקציב המדינה, ולא היה
תקציב דומה לאזורי הארץ האחרים. הסיבה לכך הייתה אי היכולת להשתמש בכספי הסוכנות
היהודית מעבר לקו הירוק, שכן הסוכנות ממומנת מתרומות בחו"ל, בעיקר
בארה"ב, והממשלות אינן מעניקות פטור ממס על כספים המושקעים מעבר לקו הירוק.
וכך, בעוד המחלקה להתיישבות בסוכנות טיפלה ביישובי הגליל והנגב, החטיבה להתיישבות בהסתדרות
הציונית, שמומנה מתקציב המדינה, טיפלה ביישובי יש"ע והגולן.
בעשור האחרון המציאות השתנתה, בעקבות החלטה
של ראש הממשלה אריק שרון, להחיל גם על הגליל והנגב את אחריות החטיבה להתיישבות.
להלן ציטוטים של ראשי מועצות אזוריות בנגב. שמוליק ריפמן, ראש המועצה האזורית שער
הנגב: "ברמת הנגב יש לחטיבה להתיישבות טביעת רגל משמעותית בכל הקשור לפיתוח
התיישבות ביישובי פתחת ניצנה, יישובים הקהילתיים ובקיבוצים. יש לה תרומה משמעותית
בסיוע במאמצי המועצה לגידול דמוגרפי. ... החטיבה השקיעה בשנים האחרונות מיליוני
שקלים בפיתוח ההתיישבות ברמת הנגב". אייל בלום, ראש המועצה האזורית הערבה
התיכונה: "החטיבה להתיישבות והעומדים בראשה נותנים גיבוי אמתי ומעשי ליישוב
הערבה. המחויבות הזו ניכרת במעורבות בשלבי תכנון ובתקציבי ביצוע. ... תחומי הסיוע
של החטיבה בערבה הינם: פיתוח תשתיות לחקלאות ולמגורים עבור נקלטים חדשים. מענקים
למתיישבים חדשים לצורך הקמת עסקים חקלאיים ואחרים. ... תשתיות וסיוע להקמת יישובים
חדשים והרחבות ליישובים ותיקים...". חיים ילין, ראש המועצה האזורית אשכול:
"החטיבה להתיישבות היא אחד העוגנים העיקריים למועצת אשכול בנושא ההתיישבות.
היא מלווה את המועצה בתהליך הקמת יישובים, הצמחתם ופיתוחם". אלון שוסטר, ראש
המועצה האזורית שער הנגב: "החטיבה להתיישבות היא דוגמת מופת לשותף שאתה רוצה
למצוא לצדך... בשער הנגב, כשמדובר על קידום ההתיישבות, חיזוק יישובים, פיתוח
היזמות – החטיבה תמיד אתנו. ... זהו גוף ואלה אנשים אִתָם אנחנו בשער הנגב שמחים
לגבש את המשימות ולהביא ואתן לכלל ביצוע".
אם כך, מה עומד מאחורי הקמפיין נגד החטיבה
להתיישבות? התנגדות עקרונית להתיישבות יהודית וציונית, בכל מקום, כפי שהדבר בא
לידי ביטוי במלחמה נגד ועדות הקבלה ביישובי הגליל והנגב, שנועדה לפגוע בהתיישבות.
ומדוע הקמפיין מוליך שולל את הציבור וטוען שהכסף הולך רק ליו"ש? כי זה לא כל
כך פוליטיקלי קורקט לצאת בפומבי נגד יישובי הגליל והנגב. הרבה יותר קל להסית נגד
"ההתנחלויות".
* במדינת ישראל, כמו בכל מדינה נאורה ומתוקנת, חל איסור
על ביגמיה, לא כל שכן – פוליגמיה, ריבוי נשים. החוק בישראל, בנושא זה, אינו חל על המוסלמים,
מתוך הכרה בשונות התרבותית. יש הרואים בכך אפליה לטובה של המוסלמים. אני רואה בכך
בעיקר אפליה לרעה של המוסלמיות. יש היגיון בהתחשבות של החוק בשוני תרבותי. הדבר
ראוי בחברה פלורליסטית וסובלנית. איני בטוח שיש לקבל זאת בנוגע למנהג הזה. אך גם
אם אין משנים את החוק, ראוי לפעול בדרכי חינוך והסברה למאבק בנגע הזה.
בחברה הבדואית בנגב, הפוליגמיה הפכה
לתעשיה, וככזאת היא בעיה חברתית, קהילתית, תרבותית ודמוגרפית לחברה הישראלית כולה.
השר יאיר שמיר קרא
לפעול לשינוי המצב העגום הזה. כל אדם
נאור צריך היה לתמוך בדבריו.
ב. מיכאל הנאור
כינה ב"הארץ" את המגמה הזאת "ג'נוסייד". לא פחות. ועוד נאור אנטי
ציוני – אמירם גולדין שמו, השווה את שמיר בדף הפייסבוק שלו ליוזף מנגלה, כדרכם של מכחישי
שואה.
אין להם גבול.
* כשישראל נסוגה מלבנון בשנת 2000, היא
הקפידה שהנסיגה תהיה עד המילימטר האחרון, כדי שלא יישאר כל תירוץ להמשך התוקפנות
נגדה מלבנון. מי שקבעו את הגבול היו פקחי האו"ם, לא בדיוק הארגון הפרו ישראלי
ביותר בעולם. הם עברו מטר אחר מטר וסימנו את הגבול; לא אחת הפסיקה שלהם בנוגע
למיקום הגבול הייתה מנוגדת לעמדת ישראל, לעתים הם הצביעו על מיקום הגבול באופן
שחתך שטחים חקלאיים של יישובים ישראליים (כמו קיבוץ משגב עם), אך בכל המקרים,
ממשלת ישראל החליטה לא לעמוד על שלה, אלא לקבל את פסיקת האו"ם כמות שהיא.
אחרי הנסיגה, המציא חיזבאללה את פירכת
"חוות שבעא", כלומר את הטענה שהר דב הוא שטח לבנוני. הם המציאו זאת
כתירוץ להמשך תוקפנותם נגד ישראל גם אחרי הנסיגה, שנמשכה לאורך שש שנים עד שהביאה
למלחמת לבנון השניה.
המכה שחטף חיזבאללה במלחמה, יצרה הרתעה
שהביאה לשמונה שנות שקט.
והנה, לאחרונה חיזבאללה שב ופועל, ושוב
באותה גזרה – הר דב, ושוב עם אותה טענה – שהוא לבנוני. דז'ה-וו. סביר להניח שהם
אינם מעוניינים במלחמה, בוודאי שעה שהם שקועים במלחמת האזרחים בסוריה ובקרבות עם
דאעש – תמונת הראי הסונית שלהם, בלבנון. אבל כנראה שהם מנסים, ב"שיטת מצליח",
להסלים את המצב, ליצור כללי משחק חדשים, על פיהם מותר להם לפגוע ברמה מסוימת
בריבונות ישראל. הבעיה היא ש"שיטת מצליח" הזאת היא מתכון להסלמה מתמדת,
שבסופו של דבר תביא למלחמה של ממש. אנו מכירים זאת היטב מלבנון ומרצועת עזה. כדי
שלא נידרדר למלחמה בחודשים הקרובים או בשנים הבאות, יש לגדוע את התופעה בעודה
באיבה. כדי למנוע את המלחמה הבא, עלינו להגיב בחומרה על הפיגוע הבא של חיזבאללה.
* עסקה של שחרור מחבלים תמורת גופות היא
עסקה מושחתת ומסוכנת.
* תמורת גופות יש לתת גופות. אין לקצר ולו
ביום אחד את תקופת מאסרו של מחבל אחד תמורות גופות.
* סרטו של יואב לימור "מגן
אנושי", ששודר במוצאי החג בערוץ 2, הוא סרט מצוין, שמציג את הדילמה הקשה של מדינה
דמוקרטית, עם הצבא המוסרי ביותר בהיסטוריה האנושית, הפועל על פי החוק הבינלאומי
וכללי המוסר שלו, ונאלץ להילחם נגד מדינת טרור חסרת כל עכבות מוסריות או חוקיות, הפועלת
במכוון נגד אזרחים ומסתתרת במכוון, באכזריות אין קץ, מאחורי אזרחיה וילדיה, אותם
היא הופכת מגן אנושי.
טוב שהסרט הוקרן בערוץ 2, אבל חשוב יותר
שמסריו יגיעו לכל אזרח באירופה ובארה"ב, השטופות בתעמולת תעשיית השקרים האנטי
ישראלית.
* לקראת המו"מ על ההסדרה ברצועת עזה: תוכן
ההסדרה, אם תהיה, לא כל כך חשוב. השאלה היא האם הגבול יהיה שקט לשנים ותפסק
התעצמות חמאס. ומה שיקבע אם כך יהיה, הוא מידת ההרתעה שנוצרה או לא נוצרה במלחמה
(וזאת נוכל לדעת רק בעתיד). אם המכה הקשה שחמאס ספגו יצרה את ההרתעה, ההסדרה
תכובד. אם המכה לא יצרה את ההרתעה, ההסדרה תופר. ההסדרה עצמה תקל על חייהם של
תושבי עזה וטוב שכך. אולם צריך להיות ברור, שחידוש התוקפנות יפסיק באחת את כל
ההקלות. התפריט החדש צריך להיות בתחום הזה. כל הפרה, כל פצמ"ר או קסאם, ייענו
בסגירה מוחלטת של המעברים ובהפסקת זרם החשמל. בפעם הראשונה, כאזהרה, רק לשעה אחת.
בפעם השניה – ליממה. עלינו להיות נדיבים בהסדרה, אך חדים ביצירת הזיקה המוחלטת בין
שמירה על השקט לבין תנאי החיים. יש לקבוע כללי משחק חדשים, כדי לא להגיע בתוך
חודשים ספורים לסבב נוסף.
* בירושלים הלך השבוע לעולמו המסאי, מבקר
הספרות והמורה הנערץ לספרות ולתנ"ך, איש הלח"י מרדכי שלו, בגיל 88.
בימים שבהם "הארץ" היה עיתון ציוני, מרדכי שלו היה אחד המסאים הבכירים
והחשובים במוסף הספרותי, אפילו כאשר ניגח בחריפות רבה את ישעיהו ליבוביץ'.
אהבתי לקרוא את ניתוחיו המקוריים והמרתקים,
שהיו יצירה ספרותית גדולה בפני עצמה. כל מסה, שלרוב התפרסמה בכמה חלקים בהמשכים,
הייתה מלאכת מחשבת של קריאת הסמוי מן העין.
יש לי חוב גדול למרדכי שלו. הוא הכניס אותי
לעולמו של פרנץ קפקא, אחד הסופרים הנערצים עליי. בעקבות מסה שלו, בכמה חלקים, על
הסיפור "לפני החוק" מתוך "המשפט", נחשפתי לעולמו של קפקא
והתאהבתי בו.
פעמים רבות חשבתי על כך שאני חייב ליצור
אתו קשר, להכיר אותו אישית, לשוחח עמו, אך לצערי, לא עשיתי כן. החמצתי.
אם אני צריך סיבה אחת המצדיקה למעלה מעשרים
שנות קריאת "הארץ", שלעתים קרובות מסבה לי סבל עמוק – ההיכרות עם מרדכי
שלו וכתיבתו היא בהחלט רווח נאה. מצד שני, אולי אין דבר המסמל את מה שקרה
ל"הארץ" יותר מכך שבעיתון שהיה הבמה הראשית של מרדכי שלו, אווה אילוז
היא אינטלקטואלית הבית.
יהי זכרו ברוך!
* מאיר שלו כתב הספד יפה על דודו מרדכי שלו.
הוא עמד על קווי הדמיון בין אביו, המשורר והסופר יצחק שלו ואחיו מרדכי, ובין השאר כתב
את המשפט הבא: "שניהם היו אנשי ימין – אבי היה איש אצ"ל ודודי איש
לח"י – אבל מהסוג שהולך וכלה מהעולם: בעלי הומור ורחבי אופק".
האמת היא שהסוג ההולך ונעלם הוא אנשי ימין
שמאיר שלו מכיר אישית. היום הוא מכיר רק את הסטריאוטיפ.
* בשבוע שעבר פרסם אלון עידן במוסף
"הארץ" רשימה גזענית, שבה בנה מאוסף של סטריאוטיפים את דחליל האחר
האולטימטיבי שלו, ובין השאר את נטייתו להשתמש בביטוי "נשמה" וביקש: אל
תקרא לי "נשמה". קרא לי אשכנזי מניאק, זה בסדר, רק לא "נשמה".
התגובות היו קשות ואלון עידן הופתע. הוא?
גזען?! הרי גזענים זה "הם", לא "אנחנו". הגזענים הם אלה
שאומרים "נשמה", כידוע.
השבוע הוא התחכם. נתן לרשימה שלו כותרת
ב"הפוך על הפוך" – "ראיון עם גזען", ואירח את עצמו לראיון,
כשהשאלות בנויות מן הביקורת על דבריו. ובתשובות, המסר שלו היה: מה פתאום? אני...
אני?! בכלל לא התכוונתי למזרחי, להיפך, מאיפה המצאתם את זה? בסך הכל סיפרתי על
מקרה ספציפי שקרה לי. ובכלל, אין לי שום דבר נגד הכינוי "נשמה", פשוט
הוא קרא לי "נשמה" בשעה שהוא איים עליי, וכשמאיימים עליי ומקללים אותי
אני לא אוהב שאומרים לי "נשמה", וכן הלאה וכן הלאה.
ובכן, אני לא מאמין לו. ניכרים דברי אמת,
אמרו חז"ל, ואילו כאן ניכרים דברי שקר. זו היתממות לשמה.
אמי המנוחה נהגה לומר על היתממות כזאת:
"צוקער פושקע", שזה ביידיש קופסת סוכר. מתוק כמו קופסת סוכר.
* מילון עברי "הארץ"י: מתקן שְׁהִיָה
= מחנה ריכוז (ראו מאמרו האחרון של מכחיש השואה אורי משגב).
* פרסמתי מאמר העוסק בעצרות הזיכרון לרצח
רבין, ומיד הגיעה תגובה ברוח הכחשת הרצח, כלומר תאוריות הקונספירציה על הרצח. כל
התאוריות הללו, אינן אלה ערימת שקרים בזויים ונתעבים, שכל מטרתם לסייע לרוצח. המצטטים
את השקרים מתחלקים לשנים: המנוולים השוקדים על המצאתם והמטומטמים המאמינים לשקרים.
ואולי יש גם סוג שלישי – מנוולים הממציאים אותם ומרוב שחזרו עליהם החלו גם להאמין
בהם, כאחרוני המטומטמים.
* אגב, תקנון דף הפייסבוק שלי, הוא שכל
הכחשת שואה ותאוריית הקונספירציה על רצח רבין, נמחקים אוטומטית. אני יכול לסבול גם
את הדעות הנתעבות ביותר, אך דף הפייסבוק שלי לא יהיה במה לתעשיית השקרים.
* אני בעד תכנית ספורט בגל"צ. אבל למה
על חשבון "ארבע אחרי הצהרים"?
* ישראל בר-ניר, במאמרו, הזכיר את הבדיחה
הישנה והטובה מימי המשטר הסובייטי, אודות השוטרים ההולכים בזוגות – אחד יודע לכתוב
ושני יודע לקרוא. על פי גרסה אחרת של אותה בדיחה, השוטרים הולכים בשלשות – אחד יודע
לכתוב, שני יודע לקרוא ושלישי משגיח על שני האינטלקטואלים.
ואילו היום בישראל, השוטרים הולכים בזוגות –
זה שחוקר וזה שנחקר.
* בר-ניר הציע פתרון גאוני לבעיית ההאזנה
לפלשתינאים חפים מפשע, שהעלו עריקי 8200 – שנאזין רק למחבלים ולא נאזין לחפים
מפשע. אולם הוא העלה תמיהה – איך נדע מי הוא מי? את הפתרון הוא הציע להשאיר
לבג"ץ. אבל האמת היא שיש פתרון גאוני גם לבעיה שהוא העלה. "שלום, אני
מדבר מ-8200. הוטל עליי להאזין למחבלים. ברצוני לברר, ברשותך, האם אתה חף מפשע?
ושוב, סליחה על ההטרדה". וכך תיפתר הבעיה. איך לא חשבו על זה קודם?
* אגב, מדוע טרם הודחו העריקים מיחידתם
ודרגותיהם טרם נשללו.
* תיקון טעות במאמרו של בר-ניר – עמרם מצנע
אינו חבר מטעם מפלגת העבודה, אלא מטעם "התנועה".
* שטר-ניחובסקי.
* ביד הלשון
ראש האופוזיציה הרצוג: "ניתן לצמצם את
הפערים הסוציואקונומיים בישראל בעבודה סיזיפית". המשפט הזה לוקה בסתירה פנימית.
אם זו עבודה סיזיפית, אי אפשר לצמצם את הפערים. אם ניתן לצמצם את הפערים - העבודה
הזו אינה סיזיפית.
מהי עבודה סיזיפית?
סיזיפוס הוא דמות מן המיתולוגיה היוונית,
בנו של אל הרוחות איאולוס, שהיה רוצח רשע וערמומי. סיזיפוס נענש בעונש כבד במיוחד –
לגלגל אבן כבדה במעלה ההר, וכאשר כמעט יגיע לראש ההר, תתגלגל האבן חזרה, ויהיה עליו
לשוב ולגלגלה מעלה, וכך שוב ושוב לעולמי עד.
עבודה סיזיפית היא עבודה קשה, החוזרת על
עצמה ואינה מניבה תוצאות.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
