* כבכל
שנה, את יום א' בשבוע של חול המועד סוכות, ביליתי בפסטיבל "הקהל" בסמינר
אפעל – האירוע השנתי של ארגוני ההתחדשות היהודית, בהובלת עמותת "פנים",
עמותת הגג של הארגונים.
לראשונה לאחר שנים רבות, לא הרציתי, לא
לימדתי, לא הופעתי, לא הייתי בצוות הארגון – עמדתי בסבלנות בתור, קניתי כרטיס, ונהניתי
מן הפעילויות.
הדבר המרשים ביותר ב"הקהל" הוא
ציבור המשתתפים הרב, הגודש את המקום. זהו פסיפס מרתק של החברה הישראלית היהודית –
מכיפות בכל הגדלים עד חצאיות מיני בכל הקטנים. מציציות בחוץ עד... ציציות בחוץ.
דתיים, מסורתיים, חילונים. אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים. וכולם יחד,
כשהמשותף לכולם הוא הצמא לדעת וללמוד, ולמצוא משמעות לחייהם ביהדות.
המאפיין העיקרי של הציבור הוא גילו הצעיר.
מאות רבות של צעירים משתתפים באירוע מדי שנה. מה מביא אותם לאפעל? בדקתי, המילקי
שם אינו זול יותר. אבל אלה צעירים ישראלים אוטנטיים, אמתיים, המחפשים משמעות לחייהם;
משמעות עמוקה יותר מהמחירים בסופרמרקט. זו תופעה משמעותית לאין ערוך מהתופעות
המתוקשרות של יורדי המילקי לגרמניה ועריקי 8200. אבל כנראה שבעיני קברניטי התקשורת
זו תופעה מצ'עממת.
* הקושי ב"הקהל" הוא הבחירה בכל
סשן באחד מתוך כ-15 אירועים המתרחשים במקביל, כולם מעניינים. אחת הפעילויות שלא השתתפתי
בה, הייתה הרצאה של ד"ר מיכה גודמן על ספרו רב המכר "הנאום האחרון של
משה" (הרצאה שכבר שמעתי בכנס אחר). האולם בו התקיימה ההרצאה לא יכול להכיל את
הקהל, והמארגנים הוציאו רמקול החוצה, לאפשר להמונים לשמוע את ההרצאה.
ברדיו נשמעת פעמים רבות ביום פרסומת לספר.
לפני עשר שנים, לבטח 15 שנים, לא היה סיכוי שספר בתחום היהדות, פרשנות לספר
"דברים", יהיה להיט כזה, שהוצאת ספרים תשקיע בו בפרסומות. זה חלק
מהשינוי המשמעותי שעוברת החברה הישראלית בשנים האחרונות. זו תופעה הרבה יותר
מהותית ומשמעותית מהריקנות של יורדי המילקי.
* מיכה גודמן הוא ראש המכינה הקדם צבאית
עין פרת. המכינות הקדם צבאיות הן תופעה חברתית חינוכית משמעותית ביותר, היוצרת
אליטה משרתת בחברה הישראלית, המחוברת בטבורה ליהדות ולציונות, ומחויבת להתמודדות
עם מצוקות החברה הישראלית ולחזון של תיקונה. יש היום 48 מכינות קדם צבאיות, מתוכן
26 כלליות (חילוניות או מעורבות, בגישות שונות) ו-22 תורניות. יש גם מכינה דרוזית
אחת ואני מעורב במהלך להקמת מכינה בדואית בטובא זנגריה. יש השנה 2,700 חניכים בשנה
א' (שנבררו מתוך אלפי פניות) ועוד 600 בשנה ב' (כלומר כאלה שדוחים את השירות
בשנתיים כדי להמשיך ולהעמיק עוד שנה – לאחרונה העברתי סדרת הרצאות לקבוצה נפלאה
כזאת ממכינת "בני ציון" בת"א והתרשמתי ממנה עמוקות).
יש היום בחברה הישראלית 23,000 בוגרי
מכינות קדם צבאיות, שבשנים הבאות יתפסו את מוקדי ההנהגה בכל תחומי החיים, ויובילו
מהפכה יהודית, ציונית חברתית אמתית במדינת ישראל. ועוד לא דיברתי על אלפי הצעירים
העושים שנת שירות לפני צבא, ועל התכניות הרבות לבוגרי צבא, תכניות שההשתתפות בהן
הולכת וגדלה משנה לשנה ועל תנועות הבוגרים של תנועות הנוער והקבוצות השיתופיות
בערים. משהו גדול מתרחש בחברה הישראלית. איפה הם, ואיפה הנמושות שערוץ 2 שלח כתב
כדי לדוג בברלין, ולשמוע כמה חרא בישראל וכמה זול בסופרמרקט הגרמני.
* במכינת עין פרת, פועלת להקת רוק,
שהקפיצה את הקהל בהופעה ב"הקהל". לפתע, בין שיר לשיר, צעקה אחת הזמרות
באקסטזה: "איזה כיף לנו שזכינו לחיות בתקופה הזאת!" מה, היא שכחה לעשות
הבוקר השוואה של מחירי המילקי בישראל ובגרמניה?
* בחזית המאבק נגד קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל
במערב, ניצבים יהודים וישראלים החיים באותן ארצות. חלק מן הישראלים הם סטודנטים או
אחרים הנמצאים בניכר באופן זמני, אך יש בהם גם יורדים מן הארץ. לנוכח עמדתי הנחרצת
השוללת את הירידה מן הארץ, והדברים שכתבתי בעקבות קמפיין הירידה לברלין – מה דעתי על
היורדים הפועלים למען ישראל?
אני סבור שמקומו של יהודי, בוודאי של
יהודי ישראלי, הוא בישראל. צר לי על כל ישראלי שיורד מן הארץ. אני שמח על כל יורד
שיחזור לארץ. אולם מי שבחר לרדת - אני מעוניין שישמור ככל הניתן על זיקתו לישראל
וליהדות, שיהיה לו חשוב שילדיו יהיו יהודים, שירבה לבקר בארץ, שיהיה שותף לקהילה
היהודית או אפילו לקהילת יורדים. יש יורדים שהזיקה שלהם לישראל עמוקה מאוד, ובאה
לידי ביטוי בכך שהם מחנכים את ילדיהם לשרת בצה"ל, כחיילים בודדים. בקיבוצי,
אורטל, חינכנו גרעין צב"ר של חיילים בודדים, חלקם בני יורדים, וכמה מן ההורים
חזרו לארץ בעקבות הילדים. יש לעודד כל מגמה כזו. ודאי שמעורבות של יורדים למען
ישראל, ובין השאר במאבק נגד תעשיית השקרים האנטי ישראלית והדה-לגיטימציה לישראל,
היא עשיה ברוכה וחשובה ויש לעודד אותה.
אך אשמח אם כל יורד הפועל בניכר למען
המדינה, יחזור לישראל. כאן מקומו.
* יש לציין, למרבה הכלימה, שגם בחוד החנית
של קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל פועלים יהודים וישראלים יורדים. באשר ליורדים
הללו, דומני שיצחק רבין כבר היטיב להגדירם.
* כל מי שירד מן הארץ, עשה זאת מסיבות
אישיות. הוא ירד מתוך אמונה שבניכר ישפר את מצבו הכלכלי, או את הקריירה שלו. יש
כאלה שנסיבות חייהם גרמו להם להפוך שהות זמנית בחו"ל לירידה מן הארץ. צר לי על כל
יורד.
מה שמרתיח אותי בקמפיין הירידה הנוכחי,
הוא שהיורדים הופכים את הירידה לאידיאולוגיה. מה שמכעיס אותי כל כך, הוא הציניות
של הגורמים הפוליטיים והתקשורתיים שמובילים את הקמפיין.
* החלאה שמארגן את קמפיין הירידה לברלין, וקורא
לירידת מאות אלפי ישראלים לברלין (וכמובן שynet- מפרסם את "הגותו" העמוקה), מדבר על
"עליה" לגרמניה. אין גבול להזניית השפה. אולי באמת מתאים לו, שהילדים שלו
יתחנכו בשפה שבה נשלחו הסבים שלו לתאי הגזים.
* כתבה מעניינת, יפה ומעודדת בערוץ 2
הציגה את הביקוש הרב להתיישבות בירוחם. ציונות 2014. למה מה קרה? כמה עולה שם
מילקי?
* למה עדין לא הדיחו את עריקי 8200
מיחידתם ולא שללו את דרגותיהם? מאז פרסום הפרשה החמורה הזאת, אני שב ושואל את
השאלה הזאת. בתגובה, נאמר לי שבלאו הכי רובם כבר זמן רב אינם עושים מילואים וגם את
השאר לא יזמנו עוד.
טוב, ברור שאף אחד לא ייתן לאנשים כאלה
להתקרב ליחידה, להיחשף לסודותיה, אבל לא בזה העניין. קיימת חשיבות חינוכית, ערכית,
ציבורית רבה באקט הפומבי של הדחה ושלילת דרגות. זהו מסר חינוכי ממדרגה ראשונה.
הגיעה השעה לעשות זאת.
* המשמעות של ההדחה הפומבית אינה רק למען יראו
וייראו, אלא כאמירה מוסרית של החברה הישראלית; אמירה של "סור מרע".
* יש מקום גם להעמדתם לדין על המרדה. אבל
בעיניי, חשיבות האקט החינוכי רבה יותר מחשיבות האקט הפלילי.
* הפרק הראשון בספרו המעולה של בן דרור
ימיני "תעשיית השקרים", החושף ומנתח את תעשיית השקרים שבבסיס מלחמת
הדה-לגיטימציה נגד ישראל, הוא "מדריך לפענוח שקרים". בפרק זה בן דרור מחלק
את שקרי הקמפיין לסוגים שונים ונותן בהם סימנים. לצד השקרים הבוטים, שקרים של הטעיה,
שקרים של פרופורציות, שקרים של ניתוח אקדמי והשקרים הגדולים, קיימת קבוצת השקרים
על בסיס של סיפורי אמת. לוקחים סיפור אמתי, מוציאים אותו מהקשרו, מעוותים את
הקונטקסט מחברים שורה של סיפורים כאלה ודרכם מעוותים לחלוטין את התמונה ומציירים
את ישראל כמפלצת.
במאמר שפרסם בראשית השבוע גדעון לוי
ב"הארץ", הוא מפנה את הקוראים לבית כנסת ברשפון, שבשלט הקבוע בו מסופר
שבתקופת המנדט הוטמן בו סליק של נשק. סיפור אמתי, אין ספק. וכמו הסליק הזה, היו עוד
רבים בבתי כנסיות ובתי ספר. גם זו אמת. ומכאן בונה לוי מאמר שלם, המסביר איך זה
בדיוק מה שעושה חמאס, ואיך אנו באים אליו בטענות כשהוא עושה מה שאנו עשינו? ולפי
המוסר הכפול שלנו, הבריטים היו צריכים להפציץ את בית הכנסת.
אלא שיש כמה הבדלים קטנים בין שני המקרים,
שלא ממש באים לידי ביטוי במאמרו של לוי. בסיס ההשוואה שקרי, כיוון שישראל עזבה לחלוטין
את רצועת עזה ואיך ניתן להשוות זאת למנדט הבריטי? ההשוואה הנכונה היא למציאות אחרי
15 במאי 1948. המחתרות העבריות הסליקו נשק קל. נשק כזה והרבה יותר כבד ממנו יכול
השלטון ברצועת עזה לשאת בגלוי, ללא כל בעיה. והעיקר – היישוב היהודי בא"י לא
ירה טילים לעבר ערי בריטניה, לא שיגר לשם מחבלים מתאבדים לפיגועי תופת ולא חפר
מנהרות תופת על מנת לבצע בה מעשי טבח המוני. והמחתרות וכל שכן צה"ל, לא
הסתתרו מאחורי נשים וילדים – לא רק לצורך פיגועים קטלניים שלא עשו, אלא גם כאשר
התגוננו. היכן שנכון וניתן היה, פונו נשים וילדים מאזורי הקרבות. והיכן שלא ניתן
היה, הם הראשונים שהוסתרו במקלטים, בבונקרים ובשוחות, והלוחמים הגנו עליהם. אצל
הפלשתינאים זה הפוך. בקיצור – תוך שימוש בעובדה אמתית, השקרן המדופלם הזה בדה שקר
גדול, שנועד להסית נגד ישראל ולהאדיר את שמו של חמאס.
ואם לעשות השוואה אמתית בין ישראל
לבריטניה, הבה נבדוק מה עשתה בריטניה לאויב שהפציץ את אוכלוסייתה האזרחית.
ע"ע דרזדן. ומה עשתה בריטניה לגדעון לוי שלה. ע"ע הלורד האו האו.
וכדי להסיר ספק – כמובן שאיני רואה, חלילה,
במעשיה של בריטניה מודל לחיקוי. להיפך, אני גאה להיות אזרח בדמוקרטיה הליברלית ביותר
בעולם שצבאה אמון על ערכי טוהר הנשק והוא המוסרי ביותר בתולדות האנושות.
* תפקידו של פרקליט הוא לנבור מתחת לקרקע
כדי למצוא כל בדל של טיעון שיוכל לסייע למרשו. כך נוהג גם רון וייס, באובססיה חסרת
הפשר שלו ללמד סנגוריה על האויב הפלשתינאי ולקטרג על מדינתו. כך, הוא מנסה לטהר את
חמאס מההשוואה עם דאעש כיוון שדאעש רוצה ליצור חליפות על לאומית, ואילו חמאס היא
תנועה אסלמיסטית לאומית. כלומר, לזכותו של חמאס הוא מציין, שאת מה שדאעש מנסה
ליצור באופן גלובלי, חמאס מנסה ליצור רק בא"י, במקום מדינת ישראל. אכן, הבדל
משמעותי. יופי, רון. אגב, חמאס רואה עצמו בפירוש חלק ממהפכה אסלאמית גלובלית
והאמנה שלו אומרת זאת בפירוש. אבל אלה עובדות, וממתי עובדות תשפענה על הסניגור רון
וייס?
בהמשך, רון וייס מסנגר על מכחיש השואה
המדופלם אבו מאזן. מכחיש השואה הנ"ל כתב עבודת דוקטורט שעיקרה הוא כתב אישום
נגד הציונות ששיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת יהודים. זה לוז הכחשת השואה – דה לגיטימציה
אנטישמית למדינת היהודים. מדינת ישראל קמה כביכול (וכמובן מדובר בשקר היסטורי) בגלל
השואה. מטרת הטיעון הזה היא לטעון שהמיני שואה שכביכול הייתה, נעשתה בידי הציונים,
כדי להקים את מדינת העוול והגזל בפלשתין. על זה מגן רון וייס. בעבודתו, מתייחס אבו
מאזן למספרים: הוא טוען שאין הוכחה למספר 6 מיליון ויתכן מאוד שזה פחות ממיליון,
ובעצם המספר הזה קטן ביחס לקורבנות של כלל המדינות במלחמת העולם. זאת הכחשת שואה
פר אקסלנס. ועל כך הוא אמר, כמצוות הפוליטיקלי קורקט, שכמובן המספר לא משמעותי ויש
להצטער על כל קורבן. בעיני פרקליטו של השטן רון וייס, המשפט הזה מטהר את שרץ הכחשת
השואה.
יופי, רון. טיעונים מאוד רציניים.
* לפני שנים אחדות פרסם שלמה זנד ספר "מחקרי"
השולל את קיומו של העם היהודי. השבוע הוא הכריז על פרישתו מן העם היהודי הגזעני.
יפה שהוא פורש מעם שאינו קיים, או שמא הוא הקים את העם היהודי כדי לפרוש ממנו.
* לפני כעשרים שנה, פרופ' אילן פפה, פוסט היסטוריון
אנטי ישראלי קיצוני, עמד מאחורי "מחקר" של תדי כץ על פיו לוחמי "אלכסנדרוני"
ביצעו טבח בטנטורה. היה זה שקר וכזב. עמותת לוחמי "אלכסנדרוני" עתרה
לבית המשפט. במשפט הוכח שהעבודה הייתה מעשה רמיה ובדיה, כולל זיוף עדויות מוקלטות
ועוד. פשוט, האיש רקם עלילת דם על צה"ל.
המקרים שבהם בית המשפט מתערב במחקר אקדמי
נדירים ביותר ובצדק. הרי החופש האקדמי הוא ערך מרכזי במדינה דמוקרטית. אולם היה זה
מקרה כל כך קיצוני, והתערבות בית המשפט הייתה רק אחרי שהאוניברסיטה התעלמה מפניות
העמותה, כך שבית המשפט לא יכול היה שלא להתערב. בית המשפט קבע שעל כ"ץ
להתנצל. הנ"ל עתר לבית המשפט עליון ועתירתו נדחתה.
אוניברסיטת חיפה הקימה ועדת בדיקה אקדמית,
שכמובן העלתה אף היא שה"מחקר" אינו אלא זיוף ופסלה את העבודה ואת התואר
של כ"ץ. פפה המשיך להגן על השקרן וטען שהעבודה נפסלה מטעמים פוליטיים.
בעקבות זאת, יזם רקטור אוניברסיטת חיפה
צעד קיצוני חריג של סילוקו של פפה מן האוניברסיטה. פפה, שהבין שהוא עומד בפני הדחה,
עזב את האוניברסיטה ואת "הארץ", ובכך הגשים את דברי הנביא "מהרסיך
ומחריביך ממך יצאו".
רקטור האוניברסיטה שיזם את הדחתו של פפה,
היה פרופ' יוסי בן ארצי. בן ארצי הוא ממייסדי "שלום עכשיו" וחבר בהנהגתה
שנים רבות. ללמדך, שלא איש ימין, חלילה, יזם את ההדחה.
חופש אקדמי? זהו ערך חשוב ביותר, ערך
נעלה. אולם אף ערך אינו בלתי מוגבל. בן ארצי צדק.
איני רוצה לקבוע האם נכון להדיח את שלמה
זנד מאוניברסיטת ת"א. האם הוא חצה את הקווים האדומים של החופש האקדמי? אין לי
דעה מוחלטת. אבל ברור לי, שהוא אִתְגֵר את החופש האקדמי, ויש מקום לדיון ציבורי
ולדיון באקדמיה, על שאלת המשך העסקתו של זנד. היא אינה מובנת מאליה.
* לפני 5 שנים, לאחר שחרורה מצה"ל, מונתה
אל"מ פנינה שרביט-ברוך, ראש מחלקת דין בינלאומי בפרקליטות הצבאית, למרצה בפקולטה
למשפטים באוניברסיטת ת"א. היה זה זמן קצר לאחר מבצע "עופרת יצוקה".
קבוצה של מרצים וסטודנטים חתמו על עצומה
והפגינו נגד העסקתה, כיוון שהיא נתנה גיבוי משפטי ל"פשעי מלחמה". מאמר
המערכת של עיתון "הארץ" ("מינוי בלתי ראוי" 21.1.09) יצא אף
הוא נגד המינוי. עיתון "הארץ" ואותה קבוצת מרצים, שכחו את חופש הביטוי,
שכחו את החופש האקדמי, והם ניסו למנוע פרנסה ממשפטנית בכירה בשל שירותה בצה"ל
להגנת מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה במאבק בטרור.
אבל אם תעלה שאלת המשך העסקתו של המסית
נגד המדינה ונגד העם היהודי שלמה זנד, אין ספק שכל אותם סותמי פיות צבועים, ובראשם
עיתון "הארץ", יקפצו בזעקות שבר על "סתימת פיות", "חופש
הביטוי" ו"חופש אקדמי".
* אגב, עצם הגדרתו של זנד
כ"היסטוריון" היא בדיחה גרועה.
* תהום הפעורה בין ה"שמאל" נוסח
יוסי בן ארצי ל"שמאל" נוסח פפה וזנד. יוכי ברנדס, מתוך ספרה
"היהדות שלא היכרנו": "הנביא ישעיהו זועק במשל הכרם המפורסם שלו: ויקו
למשפט והנה משפח. המילה מִשְׁפָּח לא לגמרי מובנת, אך ברור שזה משהו רע. ההיפך
ממשפט צדק. וזה מה שקרה לרבנים שומרי משפט. הם הפכו לרבנים שומרי משפח.
איך זה קרה להם? למה רבנים מוסריים ושוחרי
טוב מפרסמים תעמולה מרושעת נגד המדינה שלנו?
השמאל הישראלי לקה במחלה ממארת. דווקא
משום שבמשך שנים רבות הייתי חברה גאה בשורותיו, אני יודעת לאבחן את תסמיני מחלתו.
התנגדותו הלגיטימית למדיניות הממשלה בנושא הפלשתינאי גרמה לרבים וטובים מתוכו לפתח
רגשות עוינות ואיבה כלפי מדינת ישראל.
רק אם השמאל ישוב לעמדותיו הציוניות משכבר
הימים, הוא יוכל להיות גורם בעל השפעה בחברה הישראלית.
ספר משלי אומר: נאמנים פצעי אוהב. אנחנו
מוכנים לקבל תוכחה, ואפילו מכאיבה ומייסרת, אבל בתנאי שהיא באה מידי אוהב".
* הקהילה הבינלאומית שופכת מיליארדים על
שיקומה של עזה. האם העולם לוקח בחשבון את האפשרות הסבירה שבעוד שנה, שנתיים, חמש
או עשר, כל הכסף ירד לטמיון ושוב יידרש העולם לשקם את עזה? זה תלוי רק בפלשתינאים –
האם לשם שינוי ינתבו את משאביהם לבניית החברה שלהם או כהרגלם - לתוקפנות וטרור נגד
ישראל. עד כה העולם לא נקף אצבע לריסון התוקפנות הפלשתינאית ולא חס על אזרחי ישראל
ועל הפלשתינאים בעזה. האם, לשם שינוי, העולם יחוס על כספו ויפעל לריסון הטרור?
* במלחמת "צוק איתן" שידרה
החברה הישראלית מסר ברור, שאינה מוכנה להשלים עם מצב שקבוצה קטנה בתוכה, האזרחים
הסמוכים לגבול עזה, יחיו תחת איום של שגרת רקטות ופצמ"רים, שזכתה לשם החיבה
המכובס "טפטוף". החברה הישראלית (למעט קומץ עשבים שוטים) התאחדה באמירה שאין
דבר כזה "ירי על עוטף עזה", אלא ירי על אזרחי ישראל, ועל ישראל להגן על
עצמה ולהכות בתוקפן.
מזה ארבעה חודשים, חיים אזרחי ישראל
הירושלמים תחת מתקפת אלימות קשה מצד ערביי העיר. מדי יום מיידים אבנים על הרכבת
הקלה, יורים זיקוקים לבתי יהודים, תוקפים באבנים מתפללים יהודים בכותל. שגרת "טפטוף".
אסור להשלים עם המצב הזה. העובדה שהמצב הזה נמשך כבר ארבעה חודשים ומשטרת ישראל
טרם הצליחה לשים לכך קץ, היא מחדל חמור שאין להשלים אתו. נדרשת פעולה נמרצת נגד
הפורעים. נמרצת אפילו יותר מאיסור על יהודים להיכנס בסוכות להר הבית.
* כישלונה המחפיר של המדינה בהגנה על
אזרחי ירושלים, אינו מצדיק, חלילה, ירידה מן הארץ.
* הו, כמה לעגנו לירוחם משל, מזכ"ל
ההסתדרות, האיש האפור, נטול הכריזמה, העילג, עם המבטא הפולני-יידישיסטי. אולם היה
זה איש צנוע וישר דרך, שכל מעשיו כוונו להגנה על העובדים ולתיקון החברה הישראלית.
מישהו יכול לדמיין אותו חוצה את הקווים ותמורת שכר עתק מייעץ להנהלה בפעולתה נגד
העובדים? מישהו יכול לתאר אותו מקיים מפגן ראווה של חתונת פאר בהשתתפות כל
הטייקונים וראשי המדינה במדמנת הון ושלטון ראוותנית, רהבתנית וסרת טעם, כחתונתו של
עופר עיני. לא, איננו יכולים לדמיין כך את ירוחם משל, לא את בן אהרון ולא את
יבל"א ישראל קיסר.
אני מודה ומתוודה שטעיתי בעופר עיני.
הגנתי עליו לא פעם מפני התקפות, שכעת אני נוכח שהיו נכונות. אין ספק שפועלו הניב
הישגים לציבור העובדים, דווקא כיוון שהעדיף את דרך ההידברות והפשרה על דרך השביתות
והסכסוכים וידו לא הייתה קלה על הדק השביתה. אולם היום ברור שהוא לא עשה זאת לשם
שמים, לא למען העובדים, אלא למען אינטרס אישי, זר.
* בדיון על תקציב המדינה לשנת 1993, עמד
ח"כ מיקי איתן מהליכוד במשך עשר שעות ושבע דקות (!) על הדוכן, ונאם ברצף,
נאום שבו הציג את אינספור הסתייגויותיו לתקציב. הוא לא עצר להשתין ולא לגם מים כדי
שלא יצטרך להשתין. מסירות נפש של פרלמנטר מצטיין, ששבר את שיא הפיליבסטרים בתולדות
הכנסת. לא בכדי, אנו זוכרים עד היום אותו ואת נאומו.
נו, וזה עזר במשהו? זה השפיע על התקציב?
הנאום השפיע על דעת הקהל? ככל הזכור לי, השיח הציבורי התמקד באיתן עצמו, ביכולת
הנאום המדהימה שלו, במסירות שלו. ממש לא בתוכן נאומו. וכמובן שלא הייתה לנאומו כל
השפעה מעשית.
ח"כ איציק שמולי הגיש לא פחות
מ-10,000 הסתייגויות לדיון על תקציב המדינה. ואכן, הוא זכה מיד לכותרות ולראיונות
בכלי התקשורת. אך האם הוא ישפיע על התקציב? להערכתי, הוא לא ישפיע כלל. 10,000
הסתייגויות מעידות אולי על חריצות רבה ועל ירידה לפרטים, אך זה לא רציני, זה לא
אפקטיבי; כך לא משפיעים על התקציב.
אם האופוזיציה רוצה להשפיע, עליה להתמקד
ב-10-15 הסתייגויות בנושאים משמעותיים, לנהל עליהן מאבק פרלמנטרי וציבורי, לנסות
לגבש סביבן אצבעות מן הקואליציה. בדרך זו היא תוכל להשפיע על התקציב במקרה הטוב,
או לפחות על דעת הקהל.
תפסת מרובה – לא תפסת.
* עם
כניסתי לתפקיד מנהל מרכז "יובלים" - מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית,
במכללת תל-חי, לפני 4.5 שנים, האתגר הגדול ביותר שהצבתי לפניי, היה כניסה לקריית שמונה,
פעילות עם הקהילה בקריה ופעילות משותפת לקריה ולקיבוצים ולמושבים סביב. מכל הכיוונים
ריפו את ידיי, באמירה שאנו "חילונים" מדי, "אשכנזים" מדי וקיבוצניקים
מדי. אולם לשמחתי הצלחנו בגדול, בזכות קואליציה של ארגונים שהקמנו, בהובלה של
"יובלים", ובין השותפים היו הגורמים הדתיים בקהילה, ובהם המועצה הדתית בראשותו
של הרב יצחק קקון. הרב קקון היה שותף מלא ואמתי, בתוכן, בארגון ובגיוס משאבים, ותמך
בכל לבו בקונספט פלורליסטי, שכנראה ניתן לקיים אתו עם הדתיות המזרחית ביתר קלות מאשר
עם הדתיות האשכנזית המחמירה (ואני אומר זאת מניסיוני הרב בגולן). הפתיחות לא הייתה
רק בשיתוף עם חילונים, אלא בתוכן המשתף, הפתוח, ללא הטלת וטו ובנכונות מלאה לקבל גישות
שונות, כולל רבה רקונסטרוקציוניסטית כמלמדת באירועים משותפים, כולל נשים שקראו בציבור
במגילת איכה (והרב קקון עצמו הכין אחת הקוראות), כולל מופע של מקהלת הגליל העליון לקראת
חג הפסח בשחזור סדר פסח הקיבוצי של יגור ועוד.
יושרו וטוהר כפיו והניהול התקין של המועצה
בראשותו, היו לשם דבר וזיכו אותו בפרסים. לצערי,
אין זה מובן מאליו בעולם המועצות הדתיות, אם לנקוט לשון המעטה.
וכעת, קנוניה פוליטית עלולה להביא
להחלפתו. אני רואה חשיבות רבה, לקריית שמונה ולאזור, שהשכל הישר ינצח את האינטרסים
הפוליטיים והרב יצחק קקון ימשיך בתפקידו.
* ביד הלשון
"מועדים לשמחה" איחלתי בערב
סוכות, וקיבלתי שתי תגובות מעניינות, לפיהן הקדמתי במקצת בברכה הזאת, שהיא הברכה
של חול המועד. וכך למדתי שקיים מנהג מסוים, לאחל "חג שמח" בחג, ובחול
המועד - "מועדים לשמחה".
אולם ברכת "חג שמח" הינה ברכה
חדשה, בת פחות ממאה שנה. ואילו הברכה המסורתית "מועדים לשמחה" אינה מיוחדת
לחול המועד, אלא לחג עצמו.
בקידוש לליל החג (בסוכות, שמחת תורה, פסח,
שביעי של פסח ושבועות) וארבע פעמים ביום בתפילות עמידה (תפילת שמונה עשרה) באותם
ימי חג, אנו מברכים "מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון". מקובל להשיב על
ברכת "מועדים לשמחה" ב"חגים וזמנים לששון".
ובאשר ל"חג שמח" – האם הברכה
היא שהחג יהיה שמח או שאנו נהיה שמחים בחג? אפילו במובן הלוגי הזה, עדיפה ברכת
"מועדים לשמחה". עליי היא חביבה יותר.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
