דרשה לשבת בראשית תשע"ה
קבלת שבת באורטל 17.10.14
אתמול, בשמחת תורה, הסתיימו חגי תשרי שעוד התארכו מעט בשישבת הצמוד
להם. בחגי תשרי אנו מציינים את ההתחדשות האישית, המשפחתית, הקהילתית, הלאומית,
האקלימית. בשמחת תורה, אנו נושאים את תפילת הגשם ומייחלים לחורף טוב וגשום, בוודאי
אחרי החורף השחון אשתקד. בשמחת תורה אנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה. מסיימים
מחזור אחד של קריאה, ומיד מתחילים מחזור חדש, שחס וחלילה לא נתפס מחוץ למעגל
התורה. בשמחת תורה קראנו את פרשת "וזאת הברכה", הפרשה המסיימת את התורה
ואת תחילתה של פרשת "בראשית" – את סיפור בריאת העולם.
השבת הראשונה אחרי שמחת תורה נקראת "שבת בראשית", ואנו
קוראים בה את פרשת "בראשית" במלואה. הפרשה מתארת בשני אופנים שונים את
סיפור בריאת העולם והאדם, את סיפור בריאת האישה, את פרשת אדם וחוה שאכלו מעץ הדעת
טוב ורע, את הגירוש מגן העדן, את רצח הבל בידי אחיו קין ועונשו של קין ומפרטת את
עשרת הדורות של שושלת האדם, עד דורו של נוח.
בסופה של הפרשה עורך האלוהים דו"ח רווח והפסד של יצירתו, ותוצאת
חשבון הנפש עגומה למדי. "וַיַּרְא
יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע
כָּל-הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם יְהוָה כִּי-עָשָׂה אֶת-הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב
אֶל-לִבּוֹ". וינחם, פירושו – התחרט. אלוהים התחרט על בריאת האדם והדבר גרם לו
לעגמת נפש רבה. בקרת האיכות הקודמת שערך אלוהים הביאה למסקנות שונות לגמרי: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה-טוֹב
מְאֹד", הוא אמר בתום היום השישי, היום בו ברא את האדם. מה קרה באותם עשרה דורות?
אדם וחוה הפרו את הצו שלו ואכלו מעץ הדעת טוב ורע. כאשר נתפסו על חם,
ברחו מאחריות – אדם הטיל את מלוא האחריות על חוה, אותה הגדיר בהתרסה "האישה
אשר נתתה עמדי". חוה הטילה את מלוא האחריות על הנחש. והרי רק לפני רגע טעמתם
מעץ הדעת טוב ורע, אינכם מבינים שבריחה מאחריות היא רע?
האדם גורש מגן עדן, מצויד ביכולת להבחין בין טוב ורע, וכבר בדור השני
הקנאה מובילה לשנאה והשנאה לרצח – הרצח הראשון בהיסטוריה, רצח הבל בידי קין אחיו.
"איה הבל אחיך?" שואל אלוהים את קין, וקין משיב לו אולי במשפט המצמרר
ביותר בתנ"ך: "השומר אחי אנוכי?" התורה מנסה לחנך אותנו לערבות
הדדית, לסולידריות, לאחווה. אחווה היא סולידריות בין אחים. וכך נוהגים האחים
הראשונים במשפחת האדם, ושוב, החוטא בורח מאחריות.
בפרשה הבאה, אלוהים יאמר דברים קשים מאוד על רצח ויקבע עונש מוות על
הפשע: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם - בָּאָדָם
דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". אבל קין דווקא יוצא אצלו בזול. הוא נדון לנדודים, ואלוהים מצמיד לו
אות המגן עליו ואוסר לפגוע בו. קין יוצא לנדודים אך במהרה מסתיימים נדודיו והוא
מקים יישוב. בקיצור, לא העונש המרתיע ביותר, ומה הפלא שגם אחד מצאצאיו, למך, הוא
רוצח. לא סתם רוצח, אלא מתגאה במעשיו, מפאר אותם בשיר. אולי אפילו יוצא לחלק
סוכריות ובקלאוות ברחוב.
אז מה הפלא שאלוהים חש כישלון, מתחרט ומתעצב? והמסקנה שלו קשה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶמְחֶה אֶת-הָאָדָם אֲשֶׁר-בָּרָאתִי
מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה". ואין הוא מסתפק בכך, אלא מוסיף: "מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה
עַד-רֶמֶשׂ וְעַד-עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם". אז איך זה שהעולם קיים והאנושות קיימת. על כך בפרשה הבאה, הנרמזת כבר
בפסוק האחרון לפרשתנו: "וְנֹחַ
מָצָא חֵן בְּעֵינֵי יְהוָה".
כמובן שלא נסכם את הדרשה, ללא אמירה שראוי ללמוד ממנה. עוד טרם רצח
הבל, כאשר קין קבל בפני האלוהים על שהוא שעה למנחת אחיו ואל מנחתו לא שעה, השיב לו
האלוהים במשפט מפתח: "הֲלוֹא
אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב - לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ. וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ
וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ".
זהו בעיניי לוז המסר של התורה – אחריות הפרט וחופש הבחירה של האדם.
אומר אלוהים לקין: אם תעשה טוב, יהיה לך יתרון. אם לא תיטיב, החטא רובץ לפתחך. ואף
שאליך תשוקתו, כלומר אתה רוצה לחטוא, לנקום, לפגוע – ביכולתך למשול ברגשות הללו.
הבחירה היא בידיך. יתכן שה' אמר זאת לקין מתוך היכרותו עם אופיו, אך זו אמירה
אוניברסלית לכל אדם ולאנושות כולה. האדם מועד לחטא, אך יש בו כוח ויכולת להתגבר על
הרע שבתוכו.
זה בעיניי המסר החשוב של הפרשה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
