כָּתְלֵי בֵּיתִי אֵינָם כְּחַיִץ לִי בֵּינִי לְבֵין עוֹלָם.
אברהם שלונסקי, מתוך "כתלי
ביתי"
טקס חנוכת בתי שכונת היער, בקבלת חג של שמחת תורה, הציף אותי בתחושה
מתוקה של אושר; של "בראשית" חדשה של קיבוץ אורטל. לא נכנסתי לראות את הבתים. אני מודה שזה לא כל כך מעניין אותי (כל
אחד והדפיקוּת שלו), אני מתעניין יותר באנשים מאשר במבנים. אבל בית אינו רק
ארבע קירות, גג ורצפה. בית הוא משפחה, בית הוא קהילה, בית הוא שורשים. בשבע
הברכות בטקס הנישואין, בברכת "יוצר האדם" אנו מברכים "והתקין לו
ממנו בנין עדי עד". ותחושתי בטקס היה כבטקס נישואין, המסמל את החיבור בין
החברים החדשים והנקלטים עם קיבוץ אורטל. בחנוכת הבתים אני רואה את הכאת השורשים
באדמת אורטל.
עברנו ימים קשים בשנים האחרונות, והבית התערער. ספגנו עזיבות קשות.
ולאחר שנים רבות של הימנעות מקליטה היינו על המדרון של קיבוץ מזדקן, מצטמצם,
במסלול של ניוון. תפסנו את עצמנו בידיים ופתחנו במהלך החשוב ביותר בתולדות
אורטל, מהלך המבטיח את עתידנו – תהליך הצמיחה הדמוגרפית הגדולה. המשימה
הקהילתית של הצמיחה הדמוגרפית דורשת מאמץ רב של אנשים רבים בקהילה, והיא רצופה
קשיים ואכזבות. אבל הגעה של משפחה חדשה לאורטל היא בשורה. קבלה לחברות של משפחה
היא חג. כניסה של משפחה לבית הקבע שלה היא
חגיגה. והיום, כשעשר משפחות כבר הגיעו לאורטל, שלוש משפחות כבר התקבלו לחברות, שש
משפחות כבר נכנסו לבית הקבע שלהם ובית התינוקות של אורטל הומה מתינוקות – זוהי עדות
לכך שאורטל נמצאת בתנופה אדירה של צמיחה, שהיא הרבה יותר מתוספת מספרית של אנשים,
ואינה רק הצערת הקהילה, אלא זוהי צמיחה ופריחה אדירה בכל תחומי חיינו.
****
בִּצְעָקוֹת קָמִים הַקִּירוֹת וּבְרַעַשׁ
הַגַּג.
אֵיךְ יִצְמַח בַּיִת שָׁקֵט מִכָּל אֵלֶּה!
הַקִּירוֹת מֻחְלָקִים בְּטִיחַ, הַחֲרִיצִים
נִסְתָּמִים
שֶׁלֹּא יִהְיוּ כְּמוֹ הַכֹּתֶל הַמַּעֲרָבִי
שֶׁיִּהְיוּ בְּלִי בְּכִי, בְּלִי תַּחֲנוּנִים.
וְיֵשׁ בַּנַּאי שֶׁבּוֹדֵק אֶת הַחוֹמָה
בְּפֶלֶס מַיִם
הַבּוּעָה קוֹפֶצֶת וְיוֹרֶדֶת, אַחַר-כָּךְ
עוֹמֶדֶת בֵּין הַקַּוִּים: הַחוֹמָה יְשָׁרָה
וּמְאֻפֶּסֶת
הַבַּיִת גָּמוּר...
יהודה עמיחי, מתוך "בניית בית"
****
בעבר, הקיבוץ הגדיר את מקום המגורים של החברים – חדר. הוא באמת היה
חדר (שדרוג של אוהל, צריף...). היה זה החדר של ההורים. הילדים התגוררו בבתי
הילדים. המקלחת הייתה משותפת. חדר האוכל היה המקום היחיד שבו חברי קיבוץ אכלו. הבית
היה הקיבוץ עצמו.
הקיבוץ של ימינו, קיבוץ של אינדיבידואליסטים, שם במקור אחר לגמרי את
הפרט ואת המשפחה. הקיבוץ אינו מפחד עוד מהפרט ומהמשפחה. ולכן, הקיבוץ בונה לחברים
בתים ולא חדרים, בתים למשפחות (וכלל איננו זקוקים לפיקציית ה"שיוך"
ואשליית הבעלות, לצורך תחושת הבית).
האתגר הוא לשמר את אורטל כבית וכמשפחה מורחבת, גם בהיותה חברה המקדשת
את המשפחתיות. הבית הפרטי מגן עלינו, על פרטיותנו, איננו חשופים עירום ועריה בפני
הכלל. כל אחד מאתנו מעצב את הגבול בינו לבין הקהילה ואת רמת המעורבות שלה בחייו
הפרטיים. כך הרבה יותר נכון וטוב. אבל חשוב מאוד שלא להסתגר בדל"ת אמות של
הבית, שלא להפוך את קירות הבית לחומות, שהמשפחות החדשות תהיינה מעורות, מעורבות,
פעילות, מתנדבות ותורמות לקהילה. אני משוכנע שכך יהיה.
****
ב-1996 הייתה הנגלה הראשונה של הרחבת הדירות המשפחתיות. בחנוכה אירחו
המשפחות את הקיבוץ לחנוכת הדירות המורחבות – חילקנו את הקיבוץ ל-6 קבוצות, כל
משפחה הביאה מאכל ובכל בית הדלקנו נר של חנוכה, שרנו שירי חנוכה ואכלנו ארוחת ערב
משותפת. וכך המשכנו משנה לשנה, מסורת יפה שנמשכה 13 שנים כאירוע העומד בפני עצמו,
כאירוח בבתי חברים, ללא קשר להרחבות. לצערי בחמש השנים האחרונות הוא לא התקיים,
ואני מקווה מאוד שנחדש אותו השנה.
אני מקווה מאוד שפתחנו השנה מסורת קיבוצית חדשה, של חנוכת הבתים
החדשים בחג הסוכות. בסוכות אנו יושבים בדירת ארעי, אך הישיבה
בסוכה מעצימה את הזיקה לבית הקבע. בסוכות נחנך מקדש שלמה ובאורטל יהיה זה החג של
חנוכת בתי החברים החדשים, כשחברי הקהילה הם האושפיזין.
נ.ב. כאשר יש מי שמטיפים להמרת החיים במולדת בנדודים אחרי מילקי בשקל
בניכר, יש משהו מרומם נפש בצעירים ישראליים הבונים בית ומכים שורש באדמת הגולן,
באדמת ארץ ישראל.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
