* לנוכח ירידת המדד בעקבות
הירידה התלולה במחירי המזון, היורדים לברלין מוזמנים למהר ולחזור לארץ, עד המדד
הבא, ואז יחליטו שוב מהי מולדתם.
* במוסף "ממון" של "ידיעות
אחרונות", מציג סבר פלוצקר השוואה של איכות החיים בת"א לעומת ברלין, על
פי מחקר המשווה את "החיים הטובים" במספר ערים, ובהן שתי הערים הללו.
בחלק מן הנושאים שנבדקו יש יתרון לת"א ובאחרים לברלין, הן בתחומים הכלכליים
והן בתחומים אחרים. למיטב שיפוטי, בנושאים החשובים יותר בחיים, היתרונות של
ת"א חד משמעיים: תוחלת החיים בברלין היא 80.8 ובת"א – 82.3. שביעות
הרצון מהמצב הבריאותי האישי (מ-1 ל-10) בברלין הוא 6.4 ובת"א 8.2. שביעות
רצון מהחיים באופן כללי: ברלין – 6.7 ות"א 7.1. יופי, אפשר להיות שבעי רצון.
אבל אני מודה שאיני שבע רצון, כי אני שולל
את עצם ההשוואה הזאת. בתחומי החברה והכלכלה, החינוך והבריאות, ההשוואה שלי אינה
בין ישראל למדינה אחרת, אלא בין ישראל למה שראוי שישראל תהיה, ותמיד יש עוד לאן
לחתור ולמה לשאוף.
ההשוואה בין ישראל לגולה (כן, אני משתמש
במילה הלא אופנתית הזאת) היא אחרת לגמרי. רק בישראל יהודי חי במדינה יהודית. רק
בישראל אנחנו עם חופשי בארצנו. רק בישראל יהודי חי במולדתו. רק בישראל אנו חיים
בשפתנו הלאומית, בתרבותנו הלאומית. רק בישראל ילדינו גדלים בשפתנו, חיים בארצנו
ובין בני עמנו. רק בישראל אנחנו האחראים לחיינו, למצבנו, כי זו המדינה שלנו. רק
בישראל אכפת לנו באמת מהמדינה שלנו ואנו חשים שאנו נושאים אותה על כתפינו, וזה לא
כבד, כי זה שלנו. לכל אלה אין תחליף.
זאת ההשוואה בין חיים של יהודי ישראלי
בישראל לבין חיים של יהודי ישראלי בכל מקום אחר בעולם. כאשר מדובר בגרמניה, יש
כמובן אלמנט נוסף, אותו היטיב להגדיר סבר פלוצקר: "אתם מתכסים עור ברווז
כשאתם שומעים קולות רמים בגרמנית ומתעוררים שטופי זיעה מחלום בלהות על שכניכם
הטובים במדי אס-אס מתדפקים על דלתכם".
* כשאותו יורד לברלין שותה בירה עם השכן
שלו, הוא חושב פתאום, מה הסבא של השכן עשה ב... טוב, עזוב, באמת, מה זה חשוב? לא
בוכים על מילקי שנשפך.
* "ארץ שמתקו לה רגביה / ומלוחים כבכי
כל חופיה / שנתנו לה אוהביה / כל מה שיכלו לתת", כתב נתן יונתן בשירו
"ארץ", אחרי נפילת בנו ליאור במלחמת יום הכיפורים.
יש אנשים שהחיים בארץ גבו מהם מחיר יקר
יותר וכואב יותר אפילו ממחיר המילקי. כאלה הם הפצועים במלחמת "צוק
איתן". "ידיעות אחרונות" הוציא ערב שמחת תורה מוסף מיוחד של שיחות
עם פצועים, חלקם פצועים קשה וכאלה שמצבם היה אנוש. בהם שאיבדו גפיים, עיניים; שיכולת
הדיבור שלהם נפגעה. דבריהם מרגשים ומצמררים. אלה הישראלים היפים, מלח הארץ. אלה
הישראלים האותנטיים, היפוכם המוחלט של היורדים לברלין ושל עריקי 8200. קראתי את
המוסף בהתרגשות ובגאווה.
עמרי מיכאלי, מילואימניק בן 26 ביחידה
מובחרת, התעטף בדגל ישראל בעת פינויו משדה הקרב. "למדתי משהו חשוב במערכה
הזו: אין דבר כזה בלתי אפשרי. הכל קטן עלינו כשאנחנו חלק ממדינה כל כך חזקה
ותומכת. ... אנחנו ניצחנו במלחמה הזאת. בזכות האנשים, בזכות רוח הלחימה. את הרוח
הזאת אסור לאבד אף פעם".
סמל דור נקש, בן 20, לוחם ביחידה מובחרת של
חיל ההנדסה: "היד שלי אף פעם לא תהיה כמו שהייתה. שתי אצבעות לא עובדות, פרק
כף יד לא עולה למעלה. הכדור לקח את כל הבשר מכף היד, אז עשו לי שם שתל. אבל היה
שווה. זה תכל'ס בשביל תושבי הדרום. הם היו צריכים את זה. מה שהיה להם זה לא חיים.
סתם להיות סוציופת להגיד 'אני גר ברמת גן אז לא אכפת לי'? עכשיו יש להם שקט".
סמ"ר טל קידר, לוחם גדס"ר גולני:
"אני הכי שלם עם המחיר, עם הפציעה. זה לא שאני אומר 'מטומטם, למה נפצעת'. כי
אנחנו עשינו משהו. אף אחד לא מת סתם. הניצחון היה מובהק, בתכל'ס".
סמ"ר עדיאל לוי, בן 21 מהנדסה קרבית:
"הייתי רוצה שיבינו שיש כאלה שנתנו הכל בשביל המדינה, וצריך להתחשב בהם.
שיגידו לפחות מילה טובה. לא צריך יותר מזה".
סגן עמוס, שריונר: "עכשיו אני מבין
שהראיה בעין לא תחזור, אבל זה נראה לי מחיר סביר לשלם. התכנית היא לחזור לצבא,
להיות מ"פ... כמ"פ, לחזור ככה, זה פחות לדבר באוויר. לא סתם לבוא להגיד
'אנחנו מוכנים להקריב מעצמנו בשביל המדינה'. זה לבוא להגיד 'זה קרה לי'".
רס"ב יוסף גאנם, בן 43, איש קבע
בשריון: "אני חייל. אני עשיתי את המוטל עליי. אותי חינכו שחיילים חותרים
למגע, נלחמים, גם אם הם נהרגים או נפצעים, הם עומדים במשימה. זאת מלחמה, לא טיול.
אף אחד לא ימנע ממני לחזור לצבא, לגדוד, לשטח, ללחימה וללוחמים".
סמל שריאל טפר, בן 21 שריונר: "אני
נלחמתי כדי להגיע לקרבי. התגייסתי עם פרופיל נמוך, 64. ... אני לא מתחרט. היום
הייתי עושה בדיוק אותו דבר".
סא"ל אלון וולוז'ני, בן 41, קצין
מילואים בשיריון: "אין לי לבטים. ... אנשים אומרים לי 'מספיק, די, אל תעשה
יותר מילואים'. אני לא מבין מה זה די, אין מישהו אחר שיעשה את זה במקומנו. מבחינתי
להפסיק לעשות מילואים זו לא אופציה".
סרן נ', בן 26 מ"דובדבן":
"יש לי תמיד דגל בווסט. ביקשתי שיביאו לי אותו. שמתי את הדגל עליי. ביקשתי גם
את הנשק שלי. אמרתי 'אם לצאת פצוע, אז ככה, עם דגל עליך, עם נשק, לא לצאת מעוך,
ולהגיד לחבר'ה: תמשיכו להילחם כמו אריות'".
סמ"ר גל גנון, בן 21, נח"לאי:
"המצחיק הוא שאם תהיה עוד מלחמה, אני אעשה הכל כדי להשתתף ולהיכנס עוד פעם
לעזה. לא היה אכפת לי למות שם. בשביל המדינה הייתי נותן הכל".
זו ארצנו. זו המדינה שלנו. ועל הרוח הזו יש
לשמור גם בימי שגרה, לא רק במלחמות. תפקידנו אינו רק להגן על המדינה, אלא גם לבנות
חברה. לבנות חברה ברוח הזאת. שילכו להם האגואיסטים לחפש מילקי בזול. אנחנו לא
ישראלים על תנאי.
* כתב מורי ורבי יגאל אלון: "... הארץ דוחה גם רבים מבניה. הללו נוטשים
אותה לא באישון לילה, אלא לאור יום מלא, אף ללא הרגשת אשם. עצוב הדבר, שמגנט הגולה
מתחיל לגבור על מגנט המכורה. כיצד קרה הדבר? תופעה כזאת מן ההכרח שיהיה לה יותר מאשר
הסבר אחד, ובכל זאת אסתכן באחד מהם: אם הריקוד סביב עגל הזהב הוא היום הריקוד האופנתי
בארץ, רבים הם עגלי הזהב בעולם, ואף נוצצים יותר, ומה שחשוב לא פחות - בלי סכנות של
מלחמת קיום. אמנם, לשם צידוק הם אומרים לנו: קלסתר הפנים שלנו הוא הדוחה אותם. נאמר
גלויות: קלסתר זה לא תמיד נושא חן גם בעינינו. אלא שלא לריפוי נגעינו נשואה נפשם, אלא
למילוט נפשותיהם, כביכול. שהרי ככלות הכל נודדים הם אל חברות מנוכרות יותר, בעלות קלסתר
פחות סימפטי משלנו. עם זאת, חלילה לנו להקל ראש בתופעה עצמה, שמקורה, לדעתי, בחטא הקדמון
של הבריחה מעולם של הערכים המחייבים ומן העבודה, שסופה לפעמים גם בריחה מן הארץ. הא
בהא תליא".
הציטוט הזה הוא מתוך המאמר המכונן "כלים שלובים",
המצע שלו כשהתמודד על ראשות מפלגת העבודה, התמודדות שבעיצומה נפטר. זה שם קובץ המאמרים
שלו, שהוא הספיק לערוך, אך יצא לאור זמן קצר אחרי מותו. המסר המרכזי שלו, הייתה
מנהיגות שתחדש את רוח האידיאליזם הציוני בחברה הישראלית. "יש לעשות להגברת נכונותו
של הפרט לתת יותר ולתבוע פחות ממדינה הנבנית ועומדת על נפשה, עד כדי שִׁירוּשָׁהּ של
המנטליות בנוסח 'מגיע לי'".
* המנהיג הציוני
שמריהו לוין אמר (משפט המיוחס גם למנהיגים ציונים אחרים, אך כנראה שהוא המקור) שקל
יותר להוציא את היהודים מהגולה, מאשר להוציא את הגולה מהיהודים. וכך במשפט מבריק אחד, הוא תאר את קמפיין הירידה
לברלין, לסיר המילקי.
* קמפיין הירידה מן הארץ הוא שעתה המכוערת של התקשורת
הישראלית. לא זכור לי שאי פעם היא התדרדרה לשפל כזה. מתאים מאוד לתקשורת שפאר יצירתה
היא עגל הזהב של "האח הגדול", שתקדם קמפיין סגידה לסיר הבשר, או ליתר דיוק
סיר המילקי. ריקנות גוררת ריקנות, ציניות גוררת ציניות, ניהיליזם גורר ניהיליזם.
* איזה יורד אחד פרסם מאמר
ב"הארץ" בו הוא הסביר כמה קשה "להגר". ואו!!!!! כל הכבוד! אז
למה הוא ירד? מתוך אידיאליזם ציוני.
* קראתי את הראיון עם יוזם קמפיין הירידה לברלין ובא
לי להקיא. והוא עוד למד באותו בית ספר שאני למדתי...
* לא כדאי
להקשיב לו? אם הוא יחזור לארץ, יהיה כדאי להקשיב לו.
* נחום ברנע: "לוותר על מולדת בשביל מילקי? על
שפת אם? על המשפחה המורחבת, על החברים? על שותפות בחייה של מדינה, אחת או אחד מתוך
רוב? לגדל ילדים בלי זהות, בלי שורשים? ומכל המקומות להתנחל דווקא בברלין, עיר שלא
רק חשבונות מכולת נחתכו בה, אלא גם, ובעיקר, בני אדם? עיני אינה צרה במי שחי בחו"ל.
החיים מוליכים אנשים לכל מיני מקומות, כל אחד והסיפור שלו. אבל כאשר אילוץ אישי או
הזדמנות עסקית הופכים לקמפיין מהדהד יש רק שתי אפשרויות: או שמישהו מחפש פה רווח כספי
קל, מניפולטיבי, לנפח כניסות לאתר אינטרנט למשל, או שיווק נדל"ן, או שהטיפשות
עלתה למישהו לראש. 'שלום, אני נוסע', יכול היה חנוך לוין לכתוב. 'לא שיש לי אשליות
בקשר לברלין: ברלין לא מחכה לי. אבל בברלין המילקי עולה רק שקל, ויש יותר סרטים, והאנשים
יותר אדיבים, עד שבא להם לבחור מנהיג חדש, פיהרר חדש, ופתאום הם נעשים פחות אדיבים,
והייאוש, כן, הייאוש, נעשה הרבה פחות נוח'".
עד כאן נחום ברנע.
עכשיו בטח אורי משגב ישתלח בו בגסות, כפי שהשתלח בשבוע שעבר בבן כספית, שכתב דברים
ברוח זו.
* בסופו של דבר, השאלה האמתית היא האם אדם מחפש משמעות,
או שאפשר לקנות אותו בכמה אגורות בסופרמרקט. כל השאר חרטא.
* העליתי פוסט בפייסבוק שבו תקפתי בחריפות את שלמה זנד ואת תעמולתו
האוטו-אנטישמית במסווה של "מחקר" "היסטורי". התפתח דיון ער
ומעניין. חלקו דיון היסטורי (כביכול על התאוריה של זנד, אם כי זה לא מדויק, כיוון
שאלה שסנגרו עליו הציגו את כתיבתו בצורה ממותנת לאין ערוך, ולקחו אותה לתאוריות
מיינסטרימיות, אמנם שנויות במחלוקת אבל בהחלט מקובלות, שה"תאוריה" של
זנד היא הקצנה שלהן, בעצם מוטציה שלהן), חלקו אמירות מהבטן, קשות פחות או יותר –
נגדו או בעדו ("ישראל באמת גזענית").
והיו שתי תגובות של הסתה. אחד כתב כמה משפטי גידוף ואז הוסיף שהוא
אישית היה יורה בראשו של זנד. שני הציע להפוך אותו מטרת דמות לאימונים של יחידת
"כידון". כמובן שמחקתי את התגובות הללו ברגע שראיתי אותן.
דברים כאלה קשים מאוד בעבורי. אני כותב מתוך נהמת לבי ובכאב רב על
תופעות של אנשים מרכזיים ובכירים באקדמיה ובתקשורת, שהפכו מטורפים משנאה לעמם
ומשמשים שופרות לתעמולה שקרית נוראה נגד עמם ומדינתם. איני רוצה ליפות את דבריי,
איני רוצה לעמעם את הביקורת. אבל אם מחלקים את שרשור התגובות לשניים – תומכיו
(ברמות שונות) ומגיניו של זנד מזה, ותוקפיו ומתנגדיו מזה, לכאורה אני נמצא באותו
צד עם אותם מסיתים לרצח. לכאורה, הם מגבים ומחזקים את הטיעון שהעליתי.
אז מה, לא לכתוב את האמת? לעדן אותה, לא להציג אותה במלוא החריפות? לא
רק שאיני רוצה, איני יכול. לא אהיה אני, אם אשתוק על תופעות מזיקות כאלו. אך איני
רוצה לספק תחמושת למטורפי ימין קיצוניים שתהום מוסרית פעורה בינם לביני.
הפתרון שלי, עליו כתבתי רבות, הוא הצורך בחיזוק המרכז. וכשאני מדבר על
מרכז, איני מתכוון למרכז במובן של "מפלגות המרכז" – מד"ש ועד יאיר
לפיד, אלא במובן של הרוב הציוני הדמוקרטי הדומם, שמפקיר את הזירה לשיח הקצוות. שיח
שיש בו חלוקה דיכוטומית של "שמאל" ו"ימין" – החצי
ה"שמאלי" אמור לגונן על תופעות כמו זנד, גדעון לוי, אדם ורטה ואורי משגב
והחצי ה"ימני" אמור לגונן על תופעות כמו "להבה", איתמר בן
גביר, ספיר סבאח ובן ארי. ואילו אני רואה בכל אלה שני צדדים של מטבע הרדיקליות
הפנאטית המתעבת את מדינת ישראל היהודית, הציונית, הדמוקרטית, הליברלית, שהמשותף
להם רב על המפריד ביניהם. לא בכדי היהדות על פי "תורת המלך" זהה ליהדות
על פי "חמורו של משיח". לכאורה, ה"רבנים" יצחק שפירא ויוסף
אליצור, שכתבו את "תורת המלך" הם היפוכו של ספי רכלבסקי שכתב את
"חמורו של משיח". הם מציגים את היהדות כמפלצת גזענית ומעלים אותה על נס,
והוא מציג את היהדות כמפלצת גזענית ומוקיע אותה. אבל אין זה מקרי ששניהם רואים את
היהדות באותה דרך. כששני אנשים הרואים שולחן מסבירים שזה כיסא וכשהם רואים חושך הם
טוענים שזה אור – הדמיון ביניהם רב על המפריד. הם לוקים באותו תסמין, גם אם האחד
נרתע מן ה"אור" והשני מתענג עליו. מאמר ב"הארץ" המשווה את
נתניהו להיטלר ותמונה של רבין במדי ss הם בדיוק אותה תופעה.
הכותבים שהתנדבו לירות בשלמה זנד, ושלמה זנד עצמו, הם שני צדדים של
מטבע הפנאטיות הרדיקאלית. הגיע הזמן שהמרכז - הרוב הציוני דמוקרטי השפוי, יוביל את
השיח הציבורי בישראל.
* נקודת המוצא של הדיון הציבורי בסוגיית מבקשי המקלט, היא שהושבתם
וישיבתם בשכונות דרום ת"א היא גזירת גורל, היא מובנת מאליה כאור היום וכחושך
בלילה. וכך, מי שאינו סבור שיש לגרש את כולם כאיש אחד, הוא כביכול אנטי שכונות
ת"א, ומי שטוען שיש לשים קץ לסבלם של תושבי ת"א הוא כביכול קסנופוב
המתעמר בפליטים.
יש לשנות את נקודת המוצא. בראש סדר העדיפויות של הטיפול בבעיית מבקשי
המקלט, יש להציב את הוצאתם מדרום ת"א. על הממשלה להכין בזמן קצוב (לא יותר
מחודש) תכנית חירום לאומית לפיזור מבקשי המקלט בכל רחבי הארץ. השלב הבא צריך להיות
בדיקה אמתית של בקשותיהם, על פי אמות המידה המקובלות ועל פי האמנה שישראל חתומה
עליה. מבקש מקלט שאינו עומד בקריטריונים של הגדרה כפליט, יש לגרש מן הארץ מיד. את
הפליטים יש לקלוט, אך בפיזור ראוי ולא בדרום תל אביב.
הדבר החשוב והדחוף ביותר, הוא שלב א' – שחרור שכונות העוני בדרום תל
אביב ממעמסת הזרים המעצימה את מצוקתם.
* אני מקפיד להגדיר אנשים אלה כמבקשי מקלט, כי זאת ההגדרה
האובייקטיבית והנכונה. מי שמכנה אותם פליטים מכליל – כי חלקם אינם פליטים אלא
מהגרי עבודה. מי שמכנה אותם מהגרי עבודה – גם הוא מכליל. ההגדרה מבקשי מקלט, מתארת
את המציאות – האנשים הללו מבקשים מקלט בישראל. יש לבחון כל מקרה לגופו – מיהו פליט
חרב הזקוק למקלט ומי מהגר המחפש שדרוג ברמת חייו בתואנת פְּלִיטוּת שקרית.
* בנושא הפליטים עלינו לנהוג כמדינה יהודית ויהודית. כמדינה יהודית
עלינו להבטיח את הרוב היהודי המוצק במדינה. כמדינה יהודית אנו מחויבים לערכים
היהודיים של "ואהבת את הגר" ו"כי גר היית בארץ מצרים".
* ההיפך המוחלט של רצח ראש ממשלה, הוא החלפת שלטון בבחירות. חילופי
שלטון בבחירות הן הדמוקרטיה בהתגלמותה. בראיון ל"גלובס" מגדיר השחקן
מנשה נוי את הממשלה הנבחרת בישראל: "שלטון
שנלקח בכוח על-ידי רצח ראש ממשלה". בכך
הוא מעיד על עצמו שהוא אדם אנטי דמוקרטי במהותו, שאינו מכבד את רצון העם שבא לידי
ביטוי בבחירות. בקו פרשת המים, שצדו האחד דמוקרטיה וצדו השני אנטי דמוקרטיה, הוא
ויגאל עמיר נמצאים באותו צד.
* ובאופן כללי, די התביישתי לקרוא את הראיון עם מנשה נוי, ולהיווכח
בפער העצום בין הכישרון האדיר שלו כשחקן, לבין הרדידות של "הגותו".
* גם ל"ידיעות אחרונות" יש גדעון
לוי משלו - יגאל סרנה, שמדי שבוע שופך קיתונות של שטנה על מדינת ישראל. וכך הוא סיים
את מאמרו השבועי בנבואה על חידוש המחאה החברתית: "השנייה כבר תתקבל במטחי גז מדמיע
ואש חיה ומעצרים מנהליים ב'חולות'. הכל כבר מוכן".
אי אפשר שלא להבחין בכמיהה שלו שנבואתו
תתגשם, ואת אכזבתו העמוקה מכך שזה עדין לא קרה.
* מה שיפה ב"הארץ" זה הפלורליזם
והגיוון. הם לא חוזרים על עצמם כל הזמן. הם מפתיעים, הם מגוונים, הם משנים, הם
מחדשים.
לא תמיד הם משווים את צה"ל לנאצים.
הנה, שלשום ב. מיכאל הפתיע - השווה את צה"ל למבצעי הפוגרום בקישינב. ובהשוואה
- בפוגרום בקישינב נרצחו רק 49 יהודים ואילו בפוגרום "מלחמת עזה" למעלה מאלפים
נרצחו בידינו. "מתו - סתם". נכון, סתם, מתוך תאוות רצח. ועוד הבדל - עד היום
כל ילד בישראל מתחנך על זכר קישינב, 109 שנים אחרי, ואילו נטבחי עזה הפכו אחרי חודשיים
ל"שקופים".
והאמת היא, שאם יש מישהו שראוי להשוואה
בסיפור הזה למבצעי הפוגרום בקישינב, הריהו ב. מיכאל. כמוהם, גם הוא נגוע משורשי שערותיו
ואת ציפורני אצבעות רגליו באנטישמיות. ובזן הנחות ביותר של אנטישמיות – אוטו-אנטישמיות.
* אוטו-אנטישמיות היא האבולה שלנו.
* בקדימון לעונה החדשה של "פולישוק", הוצע לו תפקיד שר
התיירות, החוץ והתרבות, ומישהו העיר שאלה ראשי תיבות של שר התח"ת.
היו דברים מעולם. באוגוסט 1970 גח"ל (גוש חירות ליברלים, גלגולו
הקודם של הליכוד) פרש מממשלת הליכוד הלאומית (ממשלת אחדות בלשון ימינו), ובין השאר
התפנו משרד הדואר (שבראשו עמד אלימלך רימלט) ומשרד התחבורה (שבראשו עמד עזר
ויצמן).
שמעון פרס, עד אז שר הקליטה, קיבל את שני המשרדים, ומיד שינה את שמו
של משרד הדואר למשרד התקשורת, והיה לשר התחבורה והתקשורת.
עזר ויצמן, בלשונו החדה, מיהר להגדיר אותו כשר התחת.
* ביד הלשון
האם פירוש המילה "למפרע" הוא מראש, או בדיעבד?
שתי האפשרויות נכונות. בדומה למילה "לקלס", שמשמעותה היא
להלל ולשבח והן לגדף ולקלל, כך גם "למפרע" משמשת לביטוי שני ההפכים –
מראש או לאחר מעשה. לאחרונה מקובל יותר השימוש במילה ל"לאחר מעשה".
אני משתדל להימנע משימוש במילה, בשל הבלבול. עדיפוֹת המילים
"מראש" ו"בדיעבד", שמשמעותן ברורה ואין הן יוצרות בלבול.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
