הבלוג של אורי הייטנר

לא היתה בדור האחרון הוכחה מובהקת יותר לאמונה שנצח ישראל לא ישקר, מעליית יהדות בריה"מ לשעבר. במשך 70 שנה, חיו יהודי בריה"מ תחת שלטון טוטאליטרי אכזרי ביותר, ששלל אידיאולוגית את הקיום היהודי ולחם בו בכל דרך, סמויה וגלויה. כל גילוי של זהות יהודית, של תרבות יהודית, היה מחוץ לחוק וסוכני הקג"ב שעיניהם פקוחות תמיד ודבר אינו נעלם מהם, פעלו בתקיפות נגד כל גילוי כזה. ולאחר התקופה הזאת, עם ישראל בחבר העמים חי, וגל התעוררות לאומית יהודית הביא לעליה הגדולה, שהיא ההישג הציוני הגדול ביותר זה עשרות שנים, ותרומה אדירה למדינת ישראל בכל התחומים.

בסיטואציה בה חיו יהודי בריה"מ תחת השלטון הסובייטי, אך טבעי שהיו גם נישואי תערובת, שהייתה התבוללות. ולכן, אך טבעי שכמו ביציאת מצרים, כך גם ביציאת בריה"מ רבים מן היוצאים לא היו יהודים במקורם. לו הייתה היום לעם היהודי ולמדינת ישראל מנהיגות רוחנית ראויה לשמה, מנהיגות בעלת יכולת להבין את גודל השעה ולקבל את ההחלטה ההיסטורית המתבקשת, הייתה מתקבלת החלטה גורפת, המקבלת לחיק העם היהודי ללא תנאי את כל העולים מחבר העמים על פי חוק השבות. כל העולים, גם אלה שאינם יהודים על פי ההלכה, רואים עצמם בני העם היהודי, העולים למדינה היהודית, הם אזרחים טובים, הם מתגייסים לשירות מלא ומשמעותי בצה"ל, הם תורמים לחברה והם רואים עצמם בני הרוב היהודי לכל דבר ועניין. בעוונותינו, אנו נעדרים מנהיגות ראויה, והעולים נתקלו במוחין דקטנות כתחליף למנהיגות; בבירוקרטיה פסבדו הלכתית של ממסד מקטין ראש וחף ממעוף ומאחריות לאומית, שלא העלה על דעתו להכיר ביהדותם ועשה הכל כדי להמאיס עליהם את היהדות.

משלא הוכרה יהדותם של העולים, ניתן היה לצפות שמדינת ישראל תצא מגדרה כדי לעודד אותם להתגייר ולהקל על הגיור. אולם מדינת ישראל מעניקה מונופול אורתודוכסי על הגיור, כך שהזרמים הדתיים האחרים, שהם רוב בניינו ומניינו של העם היהודי, והם מתונים ומאירי פנים יותר, נפסלים בידי מדינת העם היהודי, ואינם רשאים להוות שער הכניסה ליהדות.

וגם אם מקבלים את המונופול האורתודוכסי, ניתן היה לצפות להתנהגות אחרת לגמרי, ליחס שונה בתכלית כלפי העולים החפצים להתגייר. למרבה הצער, ממסד רבני חרדי, לא ציוני, חלקו אנטי ציוני, קיצוני ומחמיר לשווא, מתעלל בפונים לגיור בנוקדנות פוגענית ובטריקת דלתות הכניסה ליהדות בפניהם, בגסות. לשיא החוצפה הגיע הממסד הזה בצעד המנוגד להלכה של פסילת גיוריו של הרב דרוקמן, שנרתם לקידום גיור אורתודוכסי לחלוטין, אך ברצון טוב, במאור פנים ובפתיחות לקבלת הגרים באהבה.

מצב שבו מאה אלף ילדים ובני נוער יהודים אינם מוכרים בידי מדינתם כיהודים, הוא הרה אסון. על מדינת ישראל, כמדינה יהודית ציונית לקבוע כמטרה וכאתגר את שינוי המצב הזה.

חוק הגיור שהציע ח"כ אלעזר שטרן, אינו נותן את המענה ההולם לבעיה. הוא אינו מציע הכרה קולקטיבית ביהדותם של העולים. הוא אינו מציע הכרה בגיור של כל הזרמים ביהדות. הוא מנציח את המונופול האורתודוכסי על הגיור. במקום מענה מהפכני או לפחות סיטוני לבעיה, הוא מציע מענה קמעונאי – הקלה על החפצים בגיור, באמצעות מתן אפשרות לכל המבקש להתגייר להגיע לבית דין רבני אורתודוכסי של רבנים ציונים, המחפשים את הדרך לאפשר את הגיור ולא לחסום אותו. הצעת החוק תפתח את שערי הגיור, בהקמת 30 הרכבי גיור נוספים ברחבי הארץ, כאשר כל רב של מועצה מקומית או עיר יוכל להקים בית דין לגיור. כל מתגייר יוכל לבחור היכן להתגייר, כך שאם אחד הדיינים יחמיר או יסרב לגיירו, תהיה בפניו האפשרות לגשת לדיין אחר. החוק הזה רחוק מלתת מענה הולם לבעיה, אך כנראה שזה המקסימום שניתן להגיע אליו במבנה הפוליטי של ישראל. ואפילו החוק הפשרני, המינימליסטי הזה, אפילו כבשת הרש הזאת, נתקל בקשיים עצומים.

קבלת החוק היא אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה. בחסימתו, פועל ראש הממשלה בשם אינטרס צר וזר נגד האינטרס הלאומי. על הנושא הזה, ראוי להפר כל משמעת קואליציונית וסיעתית, כיוון שמדובר בנשמת אפה של הציונות. 

* "ישראל היום"