* "אני מבקש ממך לא
לעלות לדוכן העדים, לא למעני, למענך". איזה צדיק! נשמה טובה!!!
* שולה זקן שמשה במשך שנים רבות המגן האנושי של אהוד אולמרט. לא לעולם
חוסן.
* משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה בן גוריון: "אנו
מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". משפט המפתח
שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה לוי אשכול: "הפנקס פתוח והיד רושמת". משפט
המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה בגין: "לא עוד מלחמה. לא עוד שפיכות
דמים". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה רבין: "אני, מספר אישי 30743, רב־אלוף במילואים, יצחק רבין,
חייל בצבא ההגנה לישראל ובצבא השלום". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה שמעון פרס: "מזרח תיכון
חדש". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה נתניהו: "יתנו - יקבלו.
לא יתנו – לא יקבלו". משפט המפתח שבו ייצרב זכרו של ראש הממשלה אהוד אולמרט: "ברגע
שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד".
* "ברגע שיידעו, פירושו של דבר שאני שותף לשוחד". זאת לא
שמועה, זו הקלטה. זה לא משפט שהוצא מהקשרו, זה משפט בתוך הקשרו. זה משפט שכל מי
ששמע אותו הבין נכון את מה שהוא שמע. הוא אינו משתמע לשני פנים. הפושע הנ"ל
היה, אוי לבושה, ראש ממשלת ישראל.
* גם אחרי כל מה שאנחנו יודעים על אולמרט, כאשר שומעים אותו בקולו
מדיח עד ומשחד אותו בדמי לא יחרץ ומשבש הליכי משפט כדי להציל את עורו; כאשר שומעים
בקולו איך איש העולם התחתון ניהל את מדינת ישראל, העצב והבושה גדולים אפילו יותר
מהכעס עליו.
* כדאי לזכור שלפני כשנה, כשכבר הכל היה ברור (וגם הזיכוי מחמת הספק
לא השאיר ספק במושחתות של האיש), אולמרט עדין נחשב בעיני רבים כתקווה הלבנה להחלפת
נתניהו.
* הייתי ילד פוליטי מאוד, ואחד מגיבוריי היה אהוד אולמרט – הח"כ
הצעיר והנמרץ המנהל מלחמת חורמה נגד השחיתות בספורט ולאחר מכן נגד הפשע המאורגן.
איך נפלו גיבורים.
* פסק הדין בפרשת "הולילנד" וגזר דינו של אולמרט והעובדה
שהמגן האנושי של אולמרט התהפכה עליו, הם סימני דרך חשובים במאבק של החברה הישראלית
נגד השחיתות הפוליטית. אך אל לנו להיות שאננים. יש גם סימנים הפוכים, כמו הדחתה של
מנהיגה יישרת דרך ונקיית כפיים כשלי יחימוביץ' והמלכתו תחתיה של מנהיג בזכות
השתיקה בדמותו של הרצוג, מה שהביא לתמיכת מפלגת העבודה בפואד המושחת לנשיאות. וכך
גם חזרתו להנהגת מפלגה ולחיים הפוליטיים של אריה דרעי, שאינו אלא אהוד אולמרט עם
זקָן.
* אפרופו אולמרט. עליזה
אולמרט מופיעה ב"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים". נעמי שמר לא.
* כפי שאני שולל את הגישה הקיצונית הרואה בפסיקת בג"ץ סוף פסוק
שאין אפשרות לשנותו ולערער עליו ("לעקוף אותו" בג'יבריש שיפוטי, תרתי
משמע), כך אני שולל את הגישה הקיצונית הרואה בכל חוק שחוקקה הכנסת סוף פסוק, שאין
אפשרות לשנותו ולערער עליו. במערכת הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים, יש לכל רשות
סמכות בתנאים מסוימים לבלום את חברתה, כדי למנוע השתלטות של אחת הרשויות באופן
שיפגע בדמוקרטיה.
אם רוב אינטרסנטי יקבל את החוק נגד "ישראל היום" שיזם איתן
כבל, יהיה זה ניצול לרעה של כוח הרוב כדי לפגוע בחופש הביטוי, חופש העיסוק וחופש
הקניין מטעמים זרים. בית המשפט העליון קיים בדיוק כדי להגן על הזכויות הללו מפני
עריצות הרוב. נגד חוק כזה ראוי לעתור לבג"ץ ורבים הסיכויים שבג"ץ יפסול
אותו.
* הביקורת כלפי "ישראל היום" לגיטימית לחלוטין ובחלקה
מוצדקת, אך אין היא מצדיקה צעדים דרקוניים, אנטי דמוקרטיים ובלתי חוקתיים נגדו. יש
ביקורת חריפה לא פחות ומוצדקת לא פחות כלפי עיתונים אחרים, ואף היא אינה מצדיקה
חוקים כאלה. אפשר לחוקק חוק האוסר שותפות של מי שאינם אזרחי ישראל בבעלות על
עיתון, כדי לפגוע ב"הארץ", חוק האוסר על גוף אחד להחזיק עיתון מודפס
ואתר חדשות אינטרנטי כדי לפגוע ב"ידיעות אחרונות" ו-ynet וחוק האוסר בעלות של שני
עיתונים כדי לפגוע ב"מעריב" ו"ג'רוזלם פוסט". הרי אין גבול
ליצירתיות החקיקתית. אולם מן הראוי שחברה דמוקרטית לא תלך למקומות כאלה, ותראה את
הברכה בריבוי עיתונים, גם כאשר היא מאלצת אותנו לסבול עיתונים שאיננו סובלים אותם
ואנו אף סובלים מהם. זה מחיר הדמוקרטיה. וזאת יופיה של הדמוקרטיה.
* איתן כבל מתרשל. הוא עדין לא יזם חוק נגד
ערוץ 20.
* ממש מדכא לקרוא את הפוסטים והתגובות של
רבים מאוהדי הפועל ומכבי בעקבות הביזיון בדרבי. במקום שכולם יוקיעו את האלימות ובעיקר
- כל אחד את זו שבקבוצתו, כל אחד מציג תמונה חד צדדית קורבנית, המאשימה את הצד השני.
ללא כל ביקורת עצמית. ללא כל ניסיון לבחון את הדברים באובייקטיביות. מדובר באירוע חמור
בכדורגל הישראלי, וניתן לצפות מאנשים להתעלות מעל אהדתם את קבוצתם.
* כשבריון ("אוהד") פורץ למגרש ותוקף שחקן, זכותו של המותקף
להגן על עצמו. ערן זהבי נהג באופן ספורטיבי לעילא ולעילא כאשר הגן על עצמו. אין כל
הצדקה להחלטתו של השופט להרחיק אותו. לא היה כל פגם בהתנהגותו.
* הטענה שהשופט נהג על פי החוקה אינה מתקבלת
על הדעת. כל דבר שכתוב בחוקה ואינו אומר בפירוש: "התפרץ ביריון למגרש ומכה שחקן
- על השחקן לחטוף מכות בשקט", נתון לפרשנות, וראוי לפרשו אחרת.
* אין צדיקים בפיצוץ הדרבי ושתי הקבוצות ראויות לעונש (לטעמי, הפחתת
נקודות). ערן זהבי - על התנהגות פרובוקטיבית בלתי ספורטיבית ואלימות חזותית אחרי
השער שהבקיע (ה"פיו פיו" כלפי יציע אוהדי "הפועל"). הוא קיבל
על כך בצדק כרטיס צהוב ואולי ראוי היה לקבל על כך כרטיס אדום. כמובן שהמעשה החמור
מכל היה התפרצותו של אותו בריון קשקשים המכונה "פואד" שפרץ למשחק ותקף
את זהבי. מן הראוי שהנ"ל יראה את העולם זמן רב דרך סורגים. כאמור, אין כל
פסול, לדעתי, בכך שזהבי הגן על עצמו מול הבריון. הוא נהג נכון ולא היה ראוי אפילו
להערה קלה, לא כל שכן לכרטיס אדום. זהבי עצמו היה חייב לציית לכרטיס האדום, שגוי
ככל שהיה, ולכבד את השופט ואת כללי המשחק. חבריו שגיבו אותו ראויים אף הם לגנאי.
אוהדי "מכבי" שצעדו בדרך שפילס להם "פואד" והתפרצו למגרש, אף
הם בריונים מסוכנים שיש להענישם בחומרה. אם אכן מאמן השוערים של "מכבי"
עודד אותם לפרוץ למגרש, יש להדיח אותו לצמיתות מכל תפקיד ספורטיבי. על מדינת ישראל
להתייחס בחומרה רבה יותר לאלימות בספורט.
* היה גם מחדל אבטחה במשחק. יתכן שאי אפשר היה לצפות את הפריצה של
"פואד" למגרש, אך ברגע שהוא פרץ, בתוך שניה היה עליו להיות אזוק בידי
המשטרה. במשך זמן רב מדי הוא השתולל על המגרש. המחדל החמור עוד יותר, היה העובדה
שאחרי שזה קרה ובשיא המתח, הצליחו בריונים נוספים לפרוץ למגרש. כאן אי אפשר לדבר
על הפתעה.
* ילדיו של דב חנין ערקו מצה"ל והוא
גאה בהם. עכשיו בן שלו נעצר בקטטה אלימה של אוהדים ליד בית המשפט. זה סוג מסוים של
אלימות של שוחרי שלום ופציפיסטים.
* הקצין בצבא האדום מודיע במסדר הבוקר לחיילים: יש לי הודעה טובה
והודעה רעה. ההודעה הטובה, היא שהיום סוף סוף מחליפים תחתונים. ההודעה הרעה, היא
שוואדים מחליף עם סשה, מקסים מחליף עם אלכס וסרגיי מחליף עם אנדריי.
ויאיר לפיד מחליף את האבטלה בערד באבטלה בקריית מלאכי.
* החל ב-1.11 חלה, כבכל שנה, חובת הדלקת אורות ברכב. למה רק בחורף?
הרי גם בקיץ מכונית שפנסיה דלוקים נראית יותר, בוודאי במזג אוויר אביך והביל,
הפוקד אותנו לעתים מזומנות. אין כל סיבה שהחובה הזאת לא תחול כל השנה. זה כמעט ולא
עולה יותר כסף, זה לא מבזבז חשמל. זה גם חוסך את זמן ההתרגלות והשכחה בראשית החורף.
חקיקה כזאת תחזק את הבטיחות בדרכים ותחסוך חיי אדם. ובינתיים, גם ללא חקיקה, מן
הראוי שהנהגים עצמם ייטלו יוזמה וידליקו אורות ביום גם בקיץ, למען בטיחותם, בטיחות
נוסעיהם ובטיחות שאר הנוסעים בכביש. כך אני נוהג כבר שנים רבות, ומשנה לשנה אני
רואה יותר ויותר נהגים העושים כן.
* יום השנה לרצח רבין הופך מדי שנה ליום של שכתוב ההיסטוריה והמרת דת
רטרואקטיבית לרבין. על רקע האירועים בירושלים, כדאי לזכור מה אמר רבין בנושא. איני
מציג כאן ציטוטים של טרום אוסלו, אלא של יצחק רבין שחתם על הסכמי אוסלו. בנאום
בכנסת על הסכם אוסלו, ב-21 בספטמבר 1993, אמר רבין: "ירושלים השלמה והמאוחדת הייתה ותהיה לעולמי
עד בירתו של עם ישראל בריבונות ישראל, מוקד לגעגועיו וחלומותיו של כל יהודי".
בנאום בפני תלמידי תיכון ב-1995, זמן קצר לפני הירצחו, אמר רבין: "אילו אמרו לנו
שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל, הייתי עונה: הבה נוותר על
השלום".
* אורי משגב מזיק הרבה יותר מגדעון לוי. למה? כי הוא חכם יותר ובעיקר
מתוחכם יותר. בניגוד ללוי הוא כותב טוב, אפילו מצוין. בניגוד לבוטות של גדעון לוי,
המקוממת את הקורא, הוא מעביר את ארס השנאה למדינת ישראל בתחכום, בין השורות וכך
היא מחלחלת לתודעת הקורא בלי להקפיץ את סנסורי ההגנה החיסונית שלו. הוא הרבה יותר
מסוכן.
* כשאני נתקל בטקסט, כל טקסט, משירה נשגבת עד רשימת קניות למכולת, אני
קורא אותו באותה דרך. קודם כל עושה פוווו כדי לנער את הפודרה שפודרה בו ומחפש את
משפט המפתח, לעתים המשפט הסמוי, שלעתים אפילו נכתב מבלי משים, אך הוא המפתח
לפיענוח היצירה.
אני קורא כעת, באיחור של מספר חודשים, את הגיליון המיוחד של
"הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום. אני קורא אותו, כדרכי, מכריכה לכריכה
ולא מחסיר מילה. הסופר והפובליציסט עודה בשאראת פרסם בו מאמר תחת הכותרת "אימפריית
הימין מתפוררת". המסר המרכזי שלו, הוא שהעולם משתנה ואין עוד לגיטימציה
להתפשטות ול"אקיבוש" (אגב, הוא איית את אקיבוש בשתי שגיאות כתיב) והימין
נלחם את מלחמת המאסף של השארת כמה נתחים מן אקיבוש וכו'. המאמר מעניין, רהוט, בנוי
היטב ומשכנע למדי. המאמר מתון ומשדר מסר של שלום. חלק ניכר ממנו מוקדש למסר שהעולם
הערבי הכיר במדינת ישראל, מכיר במדינת ישראל, כבר אינו רואה בה אויב, וכך אפילו
חמאס.
אך כשעשיתי פוווווו מצאתי משפט אחד, השווה יותר מאלף תמונות. "כל
מרצם של המשיחיים, החל מנפתלי בנט הישראלי ועד שלדון אדלסון הנוכרי, מושקע ב..."
אופס... שלדון אדלסון הנוכרי?! למה שלדון אדלסון הוא נוכרי? האם הוא ונפתלי בנט
אינם בני אותו עם? הרי שניהם יהודים.
בעיני בשאראת, אין עם יהודי. יש ישראלים, שהם אזרחי ישראל, ומי שאינם
אזרחי ישראל הם נוכרים, זרים, אין להם נגיעה למדינה. הם אולי בני דת משה, אך אינם
בני לאום יהודי. ומה משמעות הדבר בנוגע למדינת ישראל? שאינה מדינת הלאום היהודית.
כלומר... אולי העולם הערבי מכיר בישראל, כפי שטוען בשאראת, אבל בשאראת
אינו מכיר במדינת ישראל. מהי מדינת ישראל? המדינה שמשפט המפתח בהכרזתה הוא:
"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". אין
מדינת ישראל שאינה מדינה יהודית. אי אפשר להכיר במדינת ישראל בלי להכיר בכך שהיא
יהודית.
מה החזון של בשאראת? סיום אקיבוש, כלומר נסיגה ישראלית לקווי 49',
כאשר ברור שהמדינה הפלשתינאית תהיה נקיה מיהודים, ולצדה תהיה מדינה לא יהודית,
שאולי תקרא ישראל.
* כל הרוצה להסניף ציונות מזוקקת ומרוכזת, מוזמן לבקר בקיבוץ בית אל.
מהו קיבוץ בית אל? הקיבוץ של הנוצרים הציונים בזיכרון יעקב. אין ישראלים פטריוטים
מהם. ואין היום ישראלים שהלהט הציוני שלהם גדול כשלהם. אהבתם לעם ישראל, לארץ
ישראל ולמדינת ישראל, וההתייחסות לשילוש הזה כאל מקשה אחת, היא אדירה. הם רואים בה
מצווה דתית, וחובה מצפונית כלפי העם היהודי כגרמנים (רובם גרמנים, לא כולם. הם
לומדים על השואה ויש להם קרן מיוחדת לסיוע לשורדי שואה). גם העסקים שלהם, שהם
הצלחה גדולה מאוד, מונעים בראש ובראשונה על פי שיקולים ציוניים, של תרומה למדינת
ישראל, לחברה הישראלית ולכלכלה הישראלית. למשל, ההחלטה היכן להקים מפעל חדש, נשקלת
על פי צרכים ציוניים, כמו סיוע לאזורים מוכי אבטלה. אחד העקרונות שלהם, הוא שכל
עסקיהם בארץ הם ללא כוונת רווח, ורווחיהם הרבים הם רק מייצוא. כל רווחיהם מוקדשים
להשקעות בהרחבת העסקים, והם מקפידים על רמת חיים צנועה מאוד, המבטאת ערכים של
הסתפקות במועט.
* כקיבוץ, רמת השותפות שלהם גבוהה הרבה יותר מהמקובלת היום גם
בקיבוצים השיתופיים ביותר. הם מודעים לכך שהקיבוצים היהודיים עברו תהליכים של
הפרטה (ברמות שונות). להערכתם, להם זה לא יקרה כיוון שערכי השוויון והשיתוף שבהם
הם דוגלים, אינם נובעים מאידיאולוגיה סוציאליסטית אלא מהשקפת עולם דתית.
* יום המנוחה של חברי הקיבוץ הוא שבת. יום ראשון הוא יום עבודה רגיל.
הם חוגגים את חגי ישראל, הדתיים והאזרחיים, וויתרו על החגים הנוצריים זולת חג
המולד. אין להם כנסיה, כי ההיסטוריה הוכיחה שכנסיה תמיד מערבת את הדת עם פוליטיקה
וכסף, ולכן הם מתפללים בחדר האוכל. אין להם כמרים, אך יש להם הנהגה רוחנית של זקני
העדה.
* הקיבוץ הנוצרי בית אל הוא אחד הקיבוצים היחידים בארץ שאינו חוגג את
הסילבסטר...
* עם הגעת חלוצי הקיבוץ בראשות אמה ברגר ז"ל לארץ לפני 50 שנה
ובמשך שנים רבות, הם נרדפו בידי גורמים חרדיים שטפלו עליהם עלילת שווא של
מיסיונריות. במשך עשרות שנים הם נרדפו, המדינה לא הכירה בהם ומעמדם היה כשל
תיירים. רק לפני 15 שנים הם הוכרו כתושבי קבע ובעקבות זאת בניהם משרתים בצה"ל
(הם אינם מעוניינים במעמד של אזרחים). היה זה גילוי מכוער של קסנופוביה, דווקא
כלפי הטובים שבאוהבינו וידידינו. למרבה השמחה, היום המצב שונה לחלוטין. והמעניין
הוא, שאין בהם שמץ של מרמור או טינה; הם מתייחסים לסבל שעברו כאל קשיי קליטה
טבעיים, ואהבתם למדינת ישראל לא נשחקה ולא נסדקה כהוא זה.
* ביקרתי השבוע במפעל לאמצעי מיגון נגד אב"כ של הקיבוץ בזיכרון
יעקב, במסגרת סיור בזיכרון יעקב של עובדי וחוקרי המכון לחקר הגולן. בנוסף לשיחה,
הופיעה בפנינו מקהלת עובדי המפעל, ששרה שני מזמורי תהילים, בעברית, בלחן מקורי
ובעיבוד מרגש. הזמרים הם עובדים במפעל. כאשר קבוצה מתארחת במפעל, חברי המקהלה
שיכולים להתפנות מעבודתם, עוזבים את העבודה לדקות אחדות ובאים להופיע בפני הקבוצה.
כפטריוטים וציונים יש להם רגש עמוק להתיישבות בגולן. הקיבוץ הקים מפעל
בבני יהודה ומחזיק כוורות בגולן. עצם העובדה שאנו, תושבי הגולן, התארחנו אצלם,
ריגשה אותם מאוד.
... רציתי לחבק שם את כולם.
* ביד הלשון
את נאומו בפתיחת מושב החורף של הכנסת, פתח נתניהו במילים:
"בַּפַעַם האחרונה שנאמתי...". כך, בפ"א רפויה [ללא דגש]. האם הוא
צדק באופן הגיית המילה "בַּפַעַם"?
במילה "פַּעַם" הפ"א דגושה, על פי הכלל שאותיות בגד
כפת בראש מילה דגושות.
אולם אחרי אותיות בכ"ל אותיות בגד כפת מאבדות את הדגש. למשל –
"בְּבֵית הספר". האות בי"ת שבראש המילה בית הספר מאבדת את הדגש,
אחרי בי"ת של אותיות בכ"ל. וכך גם המילה בְּפַעַם.
נתניהו הקפיד על הכלל הזה. בצדק?
לא, הוא טעה. במקרה זה, האות בי"ת, המנוקדת בפתח, כוללת בתוכה את
ה"א הידיעה. היא מורה על פעם ספציפית. זהו קיצור של "בהפעם", כפי
שנהוג היה לכתוב בעברית המשכילית והרבנית כאחד במאה ה-19 ואף בראשית המאה ה-20.
כאשר אותיות בכ"ל בולעות את ה"א הידיעה, הן מקבלות את
התנהגותה. ה"א הידיעה היא בפתח, וכך גם אות בכ"ל ובמקרה זה האות
בי"ת. גם האות שאחריה, נוהגת כמו האות שאחרי ה"א הידיעה. ולכן, כפי שאנו
מנקדים הַפַּעַם, בפ"א דגושה, כך עלינו לנקד "בַּפַּעַם".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
