* על פי צילומי האבטחה, חיר חמדאן חמוש בסכין
תקף שוטרים. הוא ניסה לשבור את שמשות הניידת באמצעות הסכין כדי לתקוף אותם. שוטר
פתח דלת וחמאדן תקף אותו והוא נאלץ לסגור את הדלת. השוטרים יצאו מהרכב ובאקט מובהק
של הגנה עצמית ירו בחמדאן והרגוהו.
* האם באמת היו השוטרים בסכנה? אין ספק שהם הותקפו
בידי אדם חמוש בסכין. אין ספק שהיו להם כל הסיבות לחוש איום על חייהם. במקרה
הגרוע, הייתה טעות בשיקול הדעת, באירוע סוער שבו היה עליהם לקבל החלטה בחלקיק
שניה. על המדינה לתת גיבוי לשוטריה כאשר הם מותקפים, ואני מקווה שכך יהיה.
* הטענות על "הוצאה להורג" של חמדאן
מופרכות וחסרות שחר. אולם אפילו אילו היו נכונות, לא היה בכך כל הצדקה להתפרעויות
האלימות בכפר כנא ובמגזר הערבי, כולל יידויי אבנים וחפצים בשוטרים. מי שפועל נגד
כוחות הביטחון של ישראל ומתייחס אליהם כאל אויב, הופך את עצמו באחת לאויב, על כל
ההשלכות של הדבר.
* האם ערביי ישראל הם אויב? אני שותף בימים אלה
לכמה יוזמות של הידברות עם ערבים, ואני שומע קולות משמעותיים ביותר של ערבים,
האומרים שעליהם לבחור האם הם אזרחים או אויבים, והבחירה שלהם היא באזרחות. הקולות
הללו הולכים וגוברים וחשוב מאוד לעודד אותם, בעיקר בתכנית לאומית לקידום האוכלוסיה
הערבית בישראל. אבל במקביל, יש לנקוט יד קשה נגד התפרעויות מהסוג שחווינו היום.
* המצופה ממנהיגות הוא להיות גורם מרגיע ואחראי.
המנהיגות הפוליטית של ערביי ישראל, הח"כים הערבים, הם היפוכה של מנהיגות
אחראית – הם גדולי המסיתים והמתסיסים, מציתי התבערות. אחמד טיבי התראיין בטלוויזיה
ודיבר על הוצאה להורג של ערבי בשל היותו ערבי. איזו הסתה איומה! הוא אמר שזהו המשך
של ההוצאות להורג בירושלים. כוונתו למחבלים הרוצחים שנהרגו בעיצומם של פיגועי תופת
– שני פיגועי הדריסה בירושלים והמתנקש בחיי יהודה גליק, שנהרג כאשר ניסה לתקוף את
שוטרי ימ"מ שבאו לעצרו.
* השר לביטחון פנים צדק בדבריו שיש להרוג מחבל
בשעת פיגוע. הוא לא אמר שום דבר חדש, הוא אמר את המובן מאליו.
* כתב חברי לפייסבוק יצחק לוי, ואני מסכים עם כל
מילה: "ח"כ אחמד טיבי יצא לא מזמן, מעל דוכן הכנסת, בקריאה נרגשת למשטרת
ישראל לאכוף את החוק ביישובי המגזר הערבי. היה זה לאחר שמנהל בית ספר בטייבה, חברו
הטוב של טיבי, נרצח בבית הספר אל מול עיני המורים. השוטרים שהגיעו לכפר כנא באו לטפל
במקרה אלימות פלילי, בפעולת אכיפה כפי שמצופה ממשטרה במדינת חוק. הם באו להגן על שלום
הציבור, במקרה זה הציבור הערבי. על כן ההתקפות, הן זו הפיזית והן זו המילולית, קרי
ההסתה נגד המשטרה, חמורות שבעתיים".
* במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל תושתת על יסודות הצדק,
החירות והשלום ברוח חזונם של נביאי ישראל. אדריכלי המדינה לא התכוונו לתיאור המצב
בפי הנביא ישעיהו "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִיםכֻּלּוֹ אֹהֵב
שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים" אלא לחזון שהוא הציב: "צִיּוֹן
בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". אהוד "ברגע שיידעו, פירושו
של דבר שאני שותף לשוחד" אולמרט הוא התגלמות תיאור המצב בנבואתו של ישעיהו.
המאבק במה שהוא מייצג נובע מחזון הנביאים. המאבק בשחיתות השלטונית הוא מאבק על
דמותה וצביונה של מדינת ישראל, והוא חשוב לא פחות מהמאבק על ביטחונה של ישראל
וחוסנה הכלכלי.
* החומרים וההקלטות שהעלו פרקליטיו של
אולמרט, רק העמיקו את תחושת המיאוס ואי האמון בחבורה המושחתת שהנהיגה את המדינה
ובתרבות המאפיה והנכלולים שאפיינו אותה. מדוע, אם כן, הם עשו זאת? כדי לערער את
האמון, המפוקפק ממילא, בשולה זקן. אם היא שקרנית, אולי יתקשו השופטים לייחס אמינות
לעדותה ומָרשם שוב יינצל מחמת הספק. אולם ההקלטות בקולו אינן קשורות לאמינותה של
העדה. הוא הפליל את עצמו. ובאשר לאמינות של שולה זקן – ברור שקשה לייחס אמינות למי
שכל חייה עבדה בלשכה שלא ידעה "לְתַּקְשֵׁר" עם האמת.
* אהוד בן עזר צודק כאשר הוא מתקומם על
הצגתה של ישראל כמדינה מושחתת. אמנם העובדה שמושא הערצתו אהוד אולמרט, הפושע
המושחת, היה ראש הממשלה, היא כתם על מדינת ישראל לדיראון עולם. מצד שני, העובדה
שהוא יישב שנים רבות מאחורי סורג ובריח היא אות כבוד לחברה הישראלית, שנאבקת
בשחיתות ומנצחת. עם זאת, כאשר להגנתו של אולמרט טוען אהוד בן עזר
ש"כולם" נהגו כמוהו – כאילו אמר שישראל היא המדינה המושחתת ביותר בעולם.
ולא היא. לא כולם נהגו כמוהו. איש לא נהג כמוהו.
* אהוד בן עזר קובל על ההתמקדות באולמרט
שעה שמגלים היסוס בטיפול בפשע המאורגן. אבל דווקא ההתמקדות באולמרט מעידה על טיפול
נחרץ בפשע המאורגן, והרי אין סכנה גדולה יותר מפשע מאורגן בהנהגת המדינה.
* בשנת 2003, סער הציבור הישראלי בעקבות
ידיעות על הצטרפות זאב רוזנשטיין לפעילות פוליטית בליכוד. הגינויים נשמעו מכל עבר,
כולל מתוך הליכוד עצמו. מי שהיה אז ח"כ, רוני בר-און (תמורת חברון), שהתראיין
בנושא, דווקא הגן על רוזנשטיין. טיעונו של בר-און היה חזקת חפותו של רוזנשטיין -
עוד מעולם לא הוכחה אשמתו בבית משפט.
טיעון זה נכון לפרקליט המגונן על מרשו. מבחינה
משפטית, חזקת החפות היא זכות אזרח בסיסית, שיש לשמור עליה מכל משמר. אבל הסוגיה
אינה משפטית בלבד. העובדה שאדם הנחשב לעבריין מס' 1 בישראל, שהינו יעד מס' 1 של
משטרת ישראל, שידוע לכל שהינו ראש ארגון פשע, מתערב בחיים הפוליטיים, הינה בראש
ובראשונה סוגיה ציבורית. ומבחינה ציבורית, חזקת חפותו היא שאלה משנית ושולית. יש
למנוע לחלוטין כניסתם אנשים כאלה לפוליטיקה.
רוני בר-און (תמורת חברון) הוא עו"ד
במקצועו, אך באותם ימים היה ח"כ, יו"ר ועדת הכנסת וזמן קצר לאחר מכן שר,
כלומר נבחר ציבור. ככזה, מצופה ממנו ראיית טובת הציבור, ולא גישה של פרקליט המנסה
לסייע ללקוח... מה הפלא שאריה דרעי, בהיותו נאשם, התערב ואף הצליח לקדם את מינויו
של בר-און (תמורת חברון) לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה?
במוצ"ש הופיע בר-און (תמורת חברון) ב"פגוש
את העיתונות", כשכפ"ץ של אולמרט. תחילה המהם משהו על כך שלא כל כך שמח
לשמוע את מה שאמר אולמרט בהקלטות, ומיד עבר להתקפה. ועיקר המסר של מרשו מפיו, הוא
ששולה זקן היא שקרנית פאתולוגית. כלומר, מי שבמשך עשרות שנים הייתה שפחתו החרופה
של אולמרט ושמשה כמגן האנושי שלו, היא עכשיו מטרת דמות שהאיש המושחת הזה ושליחיו
לא יבחלו באמצעים כדי לפגוע בה. איש נקלה.
* אפשר להתייחס להאשמותיו של אהוד אולמרט
(בהקלטות סתר) שאהוד ברק לקח שוחד בסכומי עתק בעסקאות נשק, כשקרים של שקרן מועד,
כאשר גבו אל הקיר, כשהוא מדבר על אויבו
בנפש. ויתכן מאוד שזה באמת הסיפור. ובכל זאת, אי אפשר לתת להאשמה כל כך חריפה, על
ראש ממשלה ושר ביטחון בישראל, מפי ראש ממשלת ישראל, להתמסמס בלי בדיקה. אם ברק לא יגיש
תביעת דיבה נגד אולמרט, זה מעורר חשד כבד. זאת טענה שחובה לחקור אותה.
אם הדברים הנם עלילת שווא, זו הוכחה
נוספות לנכלוליותו של אולמרט, אדם שאין לו כל גבולות מוסריים. אם הדברים נכונים,
הרי שמלבד עצם חומרתם, הם מעידים מה המשמעות של ראש ממשלה שהנו קופת שרצים מהלכת,
עד כדי כך שהוא מפחד לפעול נגד שר ביטחון הלוקח שוחד מעסקאות נשק. הדבר מעיד עד
כמה חשוב להיאבק למען טוהר המידות ונגד השחיתות השלטונית, ועד כמה אסור להקל ראש
בתופעות הללו.
* "ידיעות אחרונות" עקבי
בתמיכתו באשכנזי בכל הקשור בפרשת אשכנזי, ואחד הביטויים לכך הוא התעקשותו להמשיך
לכנות את הפרשה "פרשת הרפז" (כלומר פרשת הש.ג.). אולם ערב שבת, בכתבה
גדולה של הכתב לענייני צבא אלכס פישמן על בחירת הרמטכ"ל הבא, הוא כתב שוב
ושוב "פרשת אשכנזי". כנראה שיש גבול עד כמה אפשר להתכחש לעובדות.
* כנראה שיש גבול עד כמה אפשר להתכחש
לעובדות. במאמר לציון עשור למותו של ערפאת, כותב עמוס הראל, הפרשן הצבאי של
"הארץ": "מה שברור הוא, שהיו"ר לא נטש מעולם את הטרור כאמצעי להשגת
מטרותיו". בזמן אמת, מי שאמר זאת הוגדר כ"איש האתמול" ו"סרבן
שלום".
* ביקורים הפגנתיים מתוקשרים של
פוליטיקאים בהר הבית דווקא עכשיו, מיותרים ומזיקים. ליד חבית אבק שריפה אין מקום
למשחק בגפרורים. ועם זאת, אל לנו להתבלבל. האשמים בתבערה בירושלים הם הפלשתינאים.
כאשר אבו מאזן קורא למנוע בכל מחיר מהיהודים לטמא את הר הבית, זו הסתה אנטישמית
נוראה לאלימות. קנאי כמו חמאס, גם אבו מאזן מנסה להצית מלחמת דת, ומיד רץ להתבכיין
בעולם. בשעה זו חשוב להרגיע את הלהבה, בשילוב של נחישות ותבונה וללא פרובוקציות.
* צודקים הטוענים שאי אפשר לנצח אלימות
באמצעי מגננה ובבטונדות. אך הם טועים כאשר הם מתנגדים לבטונדות. גם כאשר צה"ל
נלחם במתקפת הטרור של העשור הקודם בכל העוצמה, הוצבו בטונדות ליד טרמפיאדות והוצבו
מאבטחים בכל פינה. ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, אך אין היא חזות הכל. יש מקום גם
למיגון, בוודאי של אוכלוסיה אזרחית. זו חובתה של המדינה לאזרחיה.
* הפיכתה של המלחמה למלחמה דתית היא סכנה
גדולה. אולם בעוד לשלום יש צורך בשני צדדים, למלחמה די בצד אחד. גם למלחמה דתית.
כלומר, הרתיעה שלנו מפני מלחמת דת, אינה מחייבת את הצד השני. האמת היא, שמאז
מאורעות תר"פ (1920), כאשר חג נבי מוסא וחג הפסח חלו באותו יום, ואספסוף ערבי
מוסת שיצא מן המסגדים התנפל על היישוב היהודי בתאוות טבח, קיים מרכיב דתי משמעותי
במלחמה הערבית נגד קיומנו בא"י. המרכיב הזה הולך ומתחזק לנוכח ההקצנה הקנאית
במזה"ת בשנים האחרונות. זה רע. אך זאת המציאות.
* מה נפתלי בנט עושה בממשלה שלדבריו אין
לה זכות קיום?
* בימים האחרונים מוביל "הארץ" קמפיין
בעד נטלי כהן-וקסברג, "אמנית" שצילמה את עצמה מחרבנת על דגל ישראל, והפיצה
את יצירת ה"אמנות" שהפיקה ממעיה בכל הרשתות החברתיות. העיתון לא הביע תמיכה
ב"יצירה", אלא יצא נגד מעצרה והגן עליה בשם חופש הביטוי, החופש האמנותי וכו'.
אכן, חופש הביטוי והחופש האמנותי הם ערכים
נשגבים בחברה דמוקרטית. אולם האם הם בלתי מוגבלים? למשל, האם עיתון "הארץ"
הדוגל בחופש הביטוי והאמנות, רואה בכתובות "מוחמד חזיר" על קיר מסגד, ביטוי
לחופש הביטוי והאמנות? למיטב ידיעתי, "יצירה" כזאת מוגדרת דווקא כפשע שנאה.
למה פשע שנאה? בשל הפגיעה ברגשות האחר, בסמליו ואמונותיו. ומהו חִרבון על דגל ישראל?
האם אינו פשע שנאה? אין הוא פוגע ברגשותיו, סמליו ואמונותיו של ציבור רחב בישראל? האם
ניתן לראות בחרבון על הדגל יצירת אמנות?
אפשר לטעון, שהנ"ל חרבנה על הדגל ברשות
הפרט ואילו כותבי "מוחמד חזיר" עשו זאת כפרובוקציה דווקא על קיר המסגד. ובכן,
מה היה אומר "הארץ" על הפרובוקציה הנ"ל? "שחקנית" המחופשת
לזונה, נקראת "השואה" ובמיצג נתעב ליד "יד ושם", היא דורשת להודות
לה, על כך שמדינת ישראל קיימת בזכותה, והיא הנותנת לישראל את ההכשר ואת כל הרעיונות,
האידיאלים ושיטות הפעולה. לא המצאתי. פשע השנאה הזה נמצא ב"יוטיוב". ומי
כתבה, ביימה והציגה אותו? נטלי כהן-וקסברג. ומי הפטרון של התועבה? גדעון ספירו.
האם גם על פשע השנאה הזה, שנעשה דווקא בחצר
"יד ושם", יגן "הארץ"? האמת היא, שהמיצג המבחיל הזה הוא בסך הכל
הביטוי הוויזואלי של מאמריהם של גדעון לוי ואורי משגב, המשווים את ישראל לנאצים.
ומיהי נטלי כהן-וקסברג? חתיכת חרא.
* גם שעון מקולקל צודק פעמיים ביום, אומרת
הקלישאה השחוקה.
אז הנה, מצאתי משפט שכתב גדעון לוי שאני
יכול לחתום עליו. "אוסלו הייתה הונאה". קראתם היטב? כך כותב גדעון לוי
(!): "אוסלו הייתה הונאה".
כן, לטענתו של לוי, רבין, פרס וביילין
הונו את הפלשתינאים. הם לא רצו שלום אלא את המשך אקיבוש. הציטוט הוא מתוך מאמר
בגיליון מיוחד של "הארץ" לרגל ועידת ישראל לשלום, תחת הכותרת "אין
דבר העומד בפני היעדר הרצון", שהמסר שלו הוא שהישראלים אינם רוצים שלום
ומעולם לא רצו בשלום ולעומתם הפלשתינאים רוצים שלום ותמיד רצו בשלום ובחיים משותפים,
והם מוכנים לפשרה עמוקה, שהיא ויתור ענק כיוון ש"הצדק הבסיסי אִתם".
ונדמה לי שכאן מתאימה יותר הפרפרזה
המבריקה מתוך התכנית "חותרים למגע" בגל"צ: "גם חלב מקולקל
צודק פעמיים ביום".
* בשידורי הגל הפתוח של גל"צ בפיגוע
"מרמרה", ניב רסקי המשיך כל העת לכנות את המחבלים הג'יהאדיסטים
"פעילי שלום". השבוע הוא יקבל את פרס הרדיו, בכנס העיתונות באילת.
* ביום השנה לרצח רבין, פרסמה שלי
יחימוביץ' את התמונה המפורסמת של נתניהו עם ארון המתים, אך בצילום מזווית שבה אי
אפשר לקרוא מה כתוב על הארון, וניתן להמשיך עם ההסתה והשקר כאילו המדובר הוא בארון
קבורה לרבין. אין צורך לציין שהדברים עוררו גל של טוקבקים מתלהמים, שמשמעותם אחת –
הרוצח הוא נתניהו ויגאל עמיר הוא בסך הכל שליחו. זאת תמונת הראי של תאוריות
הקונספירציה השקריות, כאילו השב"כ רצח את רבין כדי לפגוע בימין ויגאל עמיר
היה רק פיון.
בתגובה לדבריה של שלי, צירפתי דברים
שכתבתי בעבר: "כשהייתי סטודנט, נערכה הפגנה של אגודת הסטודנטים (שלא השתתפתי בה,
אבל היא עברה לנגד עיניי). בראש ההפגנה נישא ארון מתים, ועליו נכתב: 'ההשכלה הגבוהה'.
ההפגנה הייתה מעין הלוויה להשכלה הגבוהה. זה היה ממש לא מקורי. לפני כן ואחרי כן היו
עוד מאות הפגנות, על נושאים שונים, שבהן נישא ארון מתים כדי להצביע על כך שהממשלה
/ העיריה / ההנהלה קוברת את הביטחון, השלום, הדמוקרטיה, זכויות האזרח, הכלכלה, החברה,
התרבות וכן הלאה. לפני שנים אחדות, כשסילבן שלום היה שר האוצר, נערכה הפגנה של אמנים,
עם ארון קבורה של התרבות בישראל. האמנים הגיעו לביתו של השר, ובהעדרו, השליכו את הארון
מעבר לגדר, לחצר ביתו.
איני אוהב את הסגנון הזה, שאינו בדיוק ביטוי
לטעם טוב, ובעיקר בשל חוסר המקוריות שבו. באחת ההפגנות נגד אוסלו, נישא ארון, עליו
נכתב 'רבין ממית את הציונות' ומצדו האחר 'רבין קובר את הציונות'. אותו סוג של טעם לא
משובח והעדר מקוריות. בהפגנה הזאת צעד בנימין נתניהו. לא היה זה ארון קבורה של רבין.
לא היה בכך שום דבר החורג ממאות הפגנות עם ארונות קבורה. אך מאז הודבקה לנתניהו הסטיגמה,
שהוא צעד בהפגנה עם ארון הקבורה של רבין. אני מציע לכל אחד מהקוראים לעשות בוחן עצמי
בן שני חלקים. א. האם אני 'יודע' שנתניהו צעד עם ארון הקבורה של רבין? ב. לחפש את התמונה
בגוגל, ולהיווכח איך השתרשה שטיפת המוח".
דבריי התקבלו בגל של התלהמות, שהיה לי
מאוד לא נעים לקרוא. אבל אני שמח שכתבתי את הדברים והעמדתי דברים על דיוקם. עצם
העובדה שדבריי התקבלו גם בכמה עשרות לייקים, הוכיחה לי שחשוב היה להציג את המסר.
אני מאמין, שסופה של האמת לגבור על השקרים.
* שלא תהיינה אי הבנות. הייתה גם הייתה הסתה
נוראית נגד רבין וחשוב מאוד לזכור ולהזכיר אותה, כתמרור אזהרה. היו קריאות "רבין
בוגד", "מוות לרבין", "בדם ואש את רבין נגרש" וכו'. הייתה
פולסא דנורא. היה דיון על "דין רודף". אבל הם היו מצד ה"ימין"
הרדיקאלי ולבטח לא מצד האופוזיציה, הליכוד, נתניהו. להיפך, נתניהו אישית יצא נגד הקריאות
הללו. אפשר לטעון שהוא לא עשה מספיק. ואני באמת חושב שהוא לא עשה מספיק. סביר להניח
שאילו היה מעלה על דעתו רצח, היה עושה הרבה יותר, לאין ערוך. אפשר וראוי לבקר אותו
שלא יצא מספיק נגד ההסתה הזאת. אבל קשירתו להסתה היא שקר מסוכן. למה מסוכן? כי מי שאינו
מבחין בין התנגדות לגיטימית לבין הסתה, יוצר דה-לגיטימציה להתנגדות לגיטימית, יוצר
דה-לגיטימציה לאופוזיציה. ודה-לגיטימציה כזו היא פגיעה בדמוקרטיה. בדיוק כפי שיש הבדל
תהומי בין ביקורת, חריפה ככל שתהיה, של האופוזיציה על הממשלה, לבין "הרעים לטיס"
ו"שחקנית" שמחרבנת על דגל המדינה, כך יש הבדל תהומי בין ביקורת, חריפה ככל
שתהיה, של האופוזיציה על ממשלת רבין, לבין ההסתה נגד רבין.
* בשנת 1990, לאחר כישלון "התרגיל
המסריח", הקים יצחק שמיר ממשלה עם החרדים, ובהסכם הקואליציוני ויתר ויתורים
מרחיקי לכת בנושאים שונים של חקיקה דתית (אגב, צל חיוור של הוויתורים שפרס הציע
להם בתרגיל עצמו, כפי שהתפרסם רק בשבועות האחרונים). הטרחתי את עצמי ממרומי הגולן
לת"א, כדי להשתתף בהפגנה נגד ההסכם והכפיה הדתית. הייתה זו הפגנה מכובדת
מאוד, שקטה, מסודרת ודמוקרטית. מצעד ההפגנה הסתיים בעצרת ברחבת מוזיאון ת"א.
נאמו שם מוקי צור (אז מזכיר התק"ם), יאיר צבן, אברום בורג (הרבה לפני ההקצנה
האנטי ציונית שלו בשנים האחרונות) ואחרים. ופתאום, קבוצה קטנה מתוך הקהל קראה
קריאות זוועה "דרוס כל דוס". היו אלו קריאות איומות ונוראות. אני בספק
אם היושבים על הבמה שמעו אותן ונחשפו אליהן. אני משוכנע, שכפי שאותו קומץ עורר בי
סלידה, כך הוא עורר סלידה בקרב הרוב המוחלט של הקהל ושל מארגני ההפגנה והנואמים
בה. ניתן לצפות ממארגני הפגנה שייערכו למקרים כאלה וידאגו לסתום לצרחנים את הפה, וראוי
לבקר אותם אם לא עשו כן. אך בשום פנים ואופן אין להשליך מקומץ קיצונים כלפי הכלל.
* בקיץ 1992, בראשית המו"מ עם סוריה
על נסיגה מהגולן, אחת ההפגנות הראשונות של ועד יישובי הגולן הייתה בגן הוורדים,
מול הכנסת. במהלך ההפגנה, החלו כמה צעקנים, לא מן הגולן, לקרוא קריאות "רבין
בוגד" וכמה מבני הנוער מהגולן הצטרפו אליהם.
בישיבת הפקת לקחים של הוועד אחרי ההפגנה,
החלטנו שמעתה ואילך לא ניתן לדברים כאלה לקרות. ואכן, בכל הפגנה שלנו הצבנו
סדרנים, שהורידו מיד כל שלט מתלהם, השתיקו כל קריאה מתלהמת וכל דגל צהוב. זאת,
בנוסף לפעילות הסברה וחינוך שעשינו, בעיקר בקרב הנוער. אני בטוח שלא תמיד ההצלחה
הייתה מלאה. אין ספק שטרמפיסטים פנאטים המתעלקים על הפגנות כאלו, גורמים נזק כבד
למסר של המפגינים. חשוב מאוד להשכיל להפריד בין הרוב הגדול, לבין אותם
פרובוקטורים.
* ב-1994 נערכה בכיכר הפעמון בירושלים
הפגנה נגד מדיניות הממשלה. את ההפגנה ארגנה קואליציה של כמה ארגונים. אני נאמתי
בהפגנה מטעם ועד יישובי הגולן (שלא היה בין המארגנים, אך התבקש לצרף נציג שידבר על
הגולן). ישבתי על הבמה, ולצדי ישב בני בגין. לפתע החלו להישמע קריאות "מוות
לערבים". מיד, בני בגין קם, תפס את המיקרופון ואמר דברים קשים ביותר נגד
הקריאות והקוראים. הרוב המכריע של הקהל הריע לו, והקומץ השתתק. אבל אין ספק, שניתן
היה לצלם באותה הפגנה את קריאות הפיגולים הללו, ולהציג את בני בגין ואף אותי, על
הבמה.
* אני רואה חשיבות אדירה בהשתתפותה של
רחלי פרנקל בעצרת לציון 19 שנה לרצח רבין. פרנקל תביא לעצרת את הקול שהושתק במשך
19 שנים. היא הביאה את הקול של מי שהתנגדו בתוקף למדיניותו של רבין וניהלו נגדה
מאבק דמוקרטי אופוזיציוני לגיטימי לחלוטין. היא הביאה את הקול של הרוב המוחלט של
הנאבקים נגד אוסלו, שלא היו שותפים להתלהמות, להסתה ולאלימות שקדמו לרצח. היא הביאה
את הקול של מתנגדי רבין, שכאבו את הרצח והזדעזעו ממנו בדיוק כמו גדולי תומכיו. היא
הביאה את קולו של ציבור ענק שמיד אחרי הרצח ובמשך 19 השנים מאז, היה קורבן לעלילת
דם נוראה, שקשרה את התנגדותו הלגיטימית לרצח הנתעב. בעצם השתתפותה בעצרת, יצגה
רחלי פרנקל את הלקח הלאומי מהרצח ואת המהות שיש לצקת ביום הזיכרון לרצח – התנגדות
נחרצת וחד משמעית לאלימות, לקנאות, להתלהמות, להסתה ובחירה בדרך של דמוקרטיה, של
ממלכתיות, של אחדות לאומית גם כאשר חילוקי הדעות עמוקים, של כבוד הדדי בין בעלי
פלוגתא. הערכים הללו משותפים לרוב העם, ובשמם יש לצאת נגד הגורמים הקנאים
והאלימים, הקיימים בכל המחנות, ומסכנים את הדמוקרטיה.
* אורי משגב במאמר ב"הארץ":
"שני עשורים אחרי, ראוי למחנה שמכבד את עצמו להפסיק להיתלות במנטרה שלפיה ב–4
בנובמבר גנבו לו את המדינה. גנבו לכם את המדינה? תגנבו אותה חזרה". בעת מבצע
"צוק איתן", פרסם אורי משגב מאמר ב"הארץ" ובו העלה על נס את
מי שצריכים להיות ההשראה של השמאל הישראלי. אלה שלא התבכיינו ש"גנבו להם את
המדינה" אלא עשו מעשה. הוא דיבר על קבוצת הקצינים שקשרה קשר להתנקש בחייו של
היטלר. כל מי שיודע לקרוא ואינו בוחר לרמות את עצמו, הבין בדיוק מי המשל ומי
הנמשל. את המאמר הזה חשוב מאוד להזכיר השבוע, כדי שלא נאלץ לומר לאחר מעשה שהכתובת
הייתה על הקיר.
* תמיד עצבנה אותי הקלישאה שפרופ'
ליבוביץ' אהב לחזור עליה עד לזרא, ש"הכדורגל הוא משחק שבו 22 חוליגנים רודפים
אחרי כדור". איזו התנשאות. אינך אוהב כדורגל? לא מעניין אותך? בסדר. אבל ...
חוליגנים?! למה הם חוליגנים? השבוע חשבתי ביני לביני שאולי הוא בעצם צדק...
* יש לי חבר שנוהג לומר: "בני האדם מתחלקים
לשני חלקים - אלה שחושבים שבני האדם מתחלקים לשני חלקים, ואלה שאינם חושבים שבני האדם
מתחלקים לשני חלקים". לאיזו משתי הקבוצות משתייך דאעש?
* "ביד הלשון"
בנאום שנשא מפכ"ל המשטרה רב ניצב
יוחנן דנינו בכנס אלי הורביץ לחברה וכלכלה, הוא הציע להבחין בין חושפי שחיתויות
אמתיים, מתוך מניע טהור, לבין מי שחושפים שחיתות בלית ברירה כדי להציל את עורם,
והגדיר אותם "טובל ושרץ בידו".
זהו ביטוי חז"לי המופיע בכמה מקורות.
למשל, בילקוט שמעוני: "שנו רבותינו: אדם שיש בו עבירות ומתוודה ואינו חוזר למה
הוא דומה? לאדם שטובל ושרץ בידו. שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה בידו טבילה".
הכוונה היא לאדם שכביכול חזר בתשובה,
והדבר מתבטא בטבילה, אך למעשה בעודו טובל, הוא מחזיק בידו שרץ, כלומר ממשיך לעבור
עבירות. בשפת ימינו נוהגים להשתמש בביטוי זה כלפי אנשים המטיפים לערכים מסוימים או
לנורמות מסוימות, בעוד הם עצמם אינם נוהגים על פי ההטפה שלהם.
ומהו שרץ? בעל חיים שהמגע עמו מטמא. למשל –
חולד, עכבר וצב. חז"ל השתמשו במילה בהשאלה, לתיאור עבירות (למשל, הביטוי
"קופה של שרצים", מדבר על מי שנושא תיק שמן של עבר עברייני).
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
