הבלוג של אורי הייטנר

גילה ודוד ברק, זוג צעיר המגדיר עצמו כדתי רפורמי מפ"ת, ביקש להתקבל להרחבה קהילתית של מושב גנים, מושב שיתופי דתי, בעוטף עזה.

ועדת הקבלה האזורית החליטה פה אחד לא לקבל את המשפחה, בטענה שאינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב. האבחון הפסיכולוגי של המשפחה, היה חד משמעי – היא אינה מתאימה ליישוב. המשפחה החליטה לערער. ועדת ההשגות דחתה את הערר ואשררה את החלטות ועדת הקבלה.

המקרה הוא בדוי, אך התבסס על כמה סיפורים אמתיים.

****

בכנס שדרות לחברה שהתקיים השבוע, נערך משפט ציבורי של המקרה. שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר הייתה השופטת. את הצדדים ייצגו העו"דים הבכירים אלי זוהר וצבי בר נתן. העדים היו שחקנים שגילמו את בני הזוג ונציג היישוב.

המשפט עסק במקרה הספציפי, אולם מי שעמד למשפט היה חוק ועדות הקבלה. אלי זוהר, נציג המערערים, קבע בפירוש שעל בית המשפט לפסול את החוק, שהתקבל לאחרונה בכנסת ועתירה נגדו נדחתה בבית המשפט. אישור החוק בבית המשפט היה על חודו של קול. בהחלטת הרוב נאמר שהעותרים לא הוכיחו בעובדות שקיומן של ועדות הקבלה מהווה אפליה. דרך המקרה שעלה למשפט, אמר עו"ד זוהר, נוכיח את האפליה.

****

בשיח הכזב הפוסט ציוני בישראל, תדמיתו של חוק ועדות הקבלה הוא אולי המקרה הקיצוני ביותר של השקר והדמגוגיה. הטענה היא שהוא חלק מגל עכור של חקיקה גזענית ואנטי דמוקרטית ההורסת את המדינה, את ערכיה, את המסורת הדמוקרטית שלה וכו'. אם נשאל 100 אנשים ששמעו או קראו על החוק בכלי התקשורת, 99 מהם יהיו בטוחים שמעולם לא היו ועדות קבלה ביישובים, והחוק הקים ועדות קבלה, כחלק מגל החקיקה הגזעני, כדי לחסום את היישובים מפני ערבים הרוצים להתקבל אליהם.

האמת היא כמובן הפוכה. לאורך כל שנות ההתיישבות הכפרית הציונית, היישובים בחרו את חבריהם, את שותפיהם לקהילה, שותפיהם למשימה. לא היה כל חוק שהסדיר זאת, כי הדבר היה מובן מאליו בדיוק כמו זכותם של בני זוג לבחור זה בזו. חוק ועדות הקבלה אינו חוק שיוצר ועדות קבלה, אלא חוק שניסה להציל בדל אוזן של כבשת הרש של זכות הקהילה לבחור את חבריה. הצעת החוק היא אקט של התגוננות מפני המתקפה האנטי ציונית על ההתיישבות, וניסיון לאפשר מינימום של בחירה ליישוב הכפרי הקהילתי. כל ניסוחו של החוק, נועד לאפשר לו להתקבל בבית המשפט העליון.

אם עד החוק, כל יישוב כפרי קהילתי בכל מקום בארץ, רשאי היה לבחור את חבריו כמעט ללא הגבלה, המצב אחרי החוק שונה לגמרי.

החוק המכונה "חוק ועדות הקבלה", נקרא "חוק לתיקון פקודת האגודות השיתופיות (מס' 8)". הוא נוגע ליישובים קהילתיים ולהרחבות קהילתיות של קיבוצים ומושבים.

החוק מאפשר קיומן של ועדות קבלה רק בגליל ובנגב (הגולן הוא חלק מהגליל, על פי חוק רשות הגליל), רק ביישוב שמספר בתי האב שבו אינו עולה על 400 והמספר המרבי של תושביו מוגבל בתכנית מתאר ארצית או מחוזית.

ועדת הקבלה היא אזורית, ונציגי היישוב יכולים להיות לכל היותר שנים מתוך חמישה. ניתן לערער על החלטת הוועדה בוועדת השגות מטעם משרד המשפטים, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומי המשפט והרווחה, ואין בה אף נציג של היישוב, של המועצה האזורית או של התנועה המיישבת.

החלטתה של ועדת הקבלה לא לקבל ליישוב מועמד בשל אי התאמה חברתית, חייבת להתבסס על חוות דעת מקצועית של גוף המומחה באבחון. בין המגבלות שהתיקון מטיל על ועדת הקבלה נאמר: "ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום, מוגבלות, מעמד אישי, גיל, הורות, נטייה מינית, ארץ מוצא, השקפה או השתייכות מפלגתית-פוליטית".  

זה החוק ה"דרקוני", ה"גזעני", ה"אנטי דמוקרטי", "המפלה", הנורא והאיום, נגדו נאבקים ארגוני "זכויות האדם".

****

במשפט, בני הזוג הציגו את העלבון הנורא שנגרם להם, את האפליה החמורה שבה נתקלו וטענו שהם נדחו מסיבות של אמונה דתית (שיקול אסור על פי החוק). היישוב הציג את העובדה שכל הערכאות שדנו הגיעו למסקנה שהמשפחה אינה מתאימה למרקם החברתי של היישוב, אך התקשו להסביר מהו אותו מרקם וכיצד המשפחה אינה מתאימה לו.

עו"ד זוהר השמיע דברי סיכום ארסיים ודמגוגיים, וכרך בהם את ה"אפליה" של ועדות הקבלה, עם חוק הלאום (כלומר לא החוק עצמו, אלא הדימוי השקרי שנוצר לו), עם ראש העיר אשקלון שסירב להעסיק ערבים (!) וכיו"ב.

השופטת דורנר קבעה בפסק דינה, שהחלטת ועדת הקבלה מפלה; שכדי לא לקבל את המשפחה היה על היישוב להציג הוכחות ברורות וחד משמעיות שהמשפחה תפגע במרקם החיים של היישוב, והוא לא הוכיח זאת מעבר לכל ספק סביר. על סמך השאלות שבני הזוג סיפרו שנשאלו, היא מסיקה שהסיבה לדחייתם היא אורח חייהם הדתי, והדבר מנוגד לחוק ומהווה אפליה. לפיכך, הורתה ליישוב לקבל את המשפחה וביטלה את החלטות ועדת הקבלה וועדת ההשגות.  

החלטתה התקבלה במחיאות כפים של רוב הקהל. אילו הקהל היה חבר מושבעים, ההחלטה הייתה אותה החלטה.

****

יש לי חברים רבים בקשת. אני מכיר את רוב חברי היישוב ורוב חברי היישוב מכירים אותי. אילו רציתי להתקבל לקשת, המושב בצדק רב לא היה מקבל אותי. ואילו אני, כלל איני מעלה על דעתי לבקש להתקבל ליישוב כקשת, קהילה המקיימת אורח חיים כל כך שונה משלי. רבים מחברי קשת אינם חברים באגודה השיתופית, אלא תושבים ביישוב. אם חילוני שירצה להתיישב דווקא בקשת ידחה, ויוכיח שהסיבה לדחייתו היא היותו חילוני, בית המשפט עלול לכפות על היישוב לקבל אותו. בשם הדמוקרטיה הליברלית, כביכול, נמנעת זכותם של אנשים להתאגד להקמת יישוב קהילתי כפרי קטן ולקיים בו אורח חיים על פי אמונתם. איזה עיוות של הדמוקרטיה. איזה עיוות של הליברליזם.

שילוב של אינדיבידואליזם קיצוני המנוכר לכל קולקטיב וקהילתיות עם גישה פוסט ציונית ואנטי ציונית העוכרת את ההתיישבות, חברו למלחמה בהתיישבות. זו מתקפה על אחד המפעלים החברתיים היפים ביותר בעולם, כביכול בשם ערכים נעלים.

בית המשפט העליון, לפחות כפי שיוצג בדיון בידי השופטת דורנר, מנוכר לערכים ולרעיונות של ההתיישבות. הוא מכיר ישות הנקראת אזרח, ישות הנקראת חוק, וכל שיקול של קהילה, של חברה, של יישוב, זר ומוזר לו.

****

לכאורה, כל זה אינו נוגע לנו. כלומר, הוא נוגע, לעת עתה להרחבה הקהילתית, אך אינו נוגע אלינו כקיבוץ שיתופי. קל יותר להגן על זכותם של אנשים החיים בשותפות כלכלית כמשפחה מורחבת לבחור את חבריהם, ולכן המתקפה התמקדה ביישובים הקהילתיים ובהרחבות. אך ברור לי, שברגע שהם יצליחו, אנחנו נהיה הבאים בתור. איני רוצה לתת לעוכרי ההתיישבות רעיונות, אך אני יכול לשער באילו טיעונים הם יתקפו את סוגיית השותפות הכלכלית.

אני אופטימיסט חשוך מרפא, כידוע, אך אני בהחלט חושש, שכל עוד לא יתחולל מהפך מהותי בתודעה הציונית באליטות הישראליות, אנו על מדרון חלקלק של שבירת ההתיישבות.

על תנועות ההתיישבות לנהל מאבק ציבורי, פוליטי ומשפטי על זכות הקיום של ההתיישבות. ובינתיים מן הראוי שהיישובים ימהרו להתרחב ולגדול כעת, כל עוד המפתח לשער היישוב הוא בידינו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל