הבלוג של אורי הייטנר

מיצג האמנות האנאלית המבחיל, של ה"שחקנית" המחרבנת על הדגל, עורר שאט נפש כללית. הסלידה מהפרובוקציה הייתה משותפת לבעלי דעות קוטביות.

אולם אם נעמיק לרגע במיצג, דומני שהוא מסמל, גם אם בצורה בוטה, שני קטבים של שיח בחברה הישראלית ובחברה המערבית, ולכן כדאי להתעכב עליו.

שני דימויים קיימים במיצג. מן הצד האחד – דגל הלאום. הדגל מסמל ערכי קולקטיב, מסגרת, אומה, ציבור, כלל, יחד. הוא מסמל ערכים של מחויבות, של מסירות נפש, של נכונות להקרבה למען מטרה משותפת. מן הצד האחר – רקטום פעור המסמל את הפרט שלא עושה חשבון לאף אחד ולשום דבר. יש לו צרכים והוא עושה אותם כאן ועכשיו. הוא משוחרר מכל מחויבות לכלל, לקהילה, למדינה, ללאום. סולידריות? אכפתיות? ערבות הדדית? הוא מצפצף על הדברים האלה. מצפצף, אמרתי? מחרבן!

זוהי פרובוקציה קיצונית מאוד ולבטח אינה מייצגת כמעט איש. אולם היא לוקחת עד לכדי אבסורד את שיח הזכויות הקיצוני, השיח של המשולש הקדוש אני – כאן – עכשיו, השיח הבוגר מאוד של "אתם לא מחליטים עליי", של "מגיע לי". זכותי, זכותי, זכותי. חובה?! מחויבות?! אחריות?! מה אלו המילים הגסות הללו?

נכחתי השבוע במשפט ציבורי בנושא חוק ועדות הקבלה. מצד אחד של המתרס ניצבה משפחה שביקשה להתקבל ליישוב ונדחתה ומצד שני היישוב שלא קיבל את המשפחה. השופטת דליה דורנר שישבה בדין, החליטה לחייב את היישוב לקלוט את המשפחה וביטלה את החלטות ועדת הקבלה וועדת ההשגות שדחתה את הערר של המשפחה.

במובן העמוק יותר, עמדו יצגו שני צדי המתרס שתי השקפות עולם מנוגדות. מן הצד האחד, קהילה המבקשת לבחור את השותפים לבניינה, להגשמת מטרותיה, לבניית אורח חיים משותף המבוסס על אמונות וערכים מסוימים. קבוצה המחפשת אנשים המתאימים למרקם החברתי שלה ורוצים להיות שותפים אמתיים. מן הצד האחר, גישה הטוענת שהקרקע הזאת שייכת לכולם, ואם אני רוצה לגור כאן, זו זכותי ומי שמכם למנוע ממני לממש אותה? היה זה שיח של חרשים בין שתי שפות זרות.

גם את הפולמוס על חוק הלאום אני מפרש כמאבק בין שני סוגי השיח. ההתנגדות הפוליטית העזה לחוק, היא למעשה התנגדות לדימוי מסוים שהודבק לחוק. החוק אינו פוגע במיעוטים ואינו מכרסם בדמוקרטיה. יתר על כן, זכויות האזרח השוות מעוגנות בחוקי יסוד, ואין לחוק הלאום כל עדיפות עליהם ובוודאי אין הוא סותר אותם.

ההתנגדות העזה אינה לחוק אלא ללאום. הלאום מבטא קולקטיב שתפקידו אינו רק לשרת את הפרט, אלא גם לבטא זהות קולקטיבית, מהות משותפת. שיח הזכויות האינדיבידואלי הקיצוני, שיח ההפרטה התודעתית, מנוכר לשיח הזהות, ומואס בשיח המחויבות. לאומיות היא בהכרח לאומנות, היא בהכרח גזענות, היא בהכרח פגיעה בדמוקרטיה. ומה פתאום לחוקק בחוקה זהות קולקטיבית? החוקה נועדה רק להגן על זכויותיי, אין לה כל משמעות אחרת. כל משמעות של זהות היא משמעות מאיימת, והיא מנוגדת למה שאני מצפה מן החוקה.

****

כבני דורי, גדלתי על אמירתו האלמותית של הנשיא ג.פ. קנדי: "אל תשאל מה ארצך יכולה לעשות למענך. שאל מה אתה יכול לעשות למען ארצך". האם מישהו יכול לדמיין את אובמה אומר משפט כזה? לא הוא, ואף נשיא, דמוקרטי ורפובליקני כאחד, לא ישמיע משפט לא פוליטיקלי קורקט זה. המשפט הזה יתויג מיד כפשיזם.

זכויות האדם והאזרח, חופש הפרט, הם ערכים נעלים. אולם שיח הזכויות, על פיו הזכויות הללו הן חזות הכל; השיח המואס בחברה, בקהילה, בלאום, בכל קולקטיב שהוא, הוא שיח משחית ובלתי בוגר.

בתקופת מלחמת "צוק איתן" חזינו בהתגייסות והרתמות נפלאים של החברה הישראלית; בגילויי ערבות הדדית, סולידריות חברתית, פטריוטיות, אמונה בצדקת הציונות, נכונות להקרבה. פגשנו את הערכים הללו הן בקרב חיילי צה"ל והן בקרב האזרחים. היו אלה גילויים שביטאו אחדות מהותית בעם ישראל, שהציבור כמה לו.

כבר בתקופת המלחמה, השוליים שהתרגלו לשלוט בשיח הגבירו ווליום במטרה לאחוז בשליטתם בשיח הישראלי, שיח הקצוות, שנשמט מידיהם. זאת הסיבה לכך שנתקלנו בגילויים נפסדים וחמורים, כמו הקריאות מוות לערבים, חיילי צה"ל נאצים, מוות לשמאלנים, הרעים לטיס וכו'. ומאז המלחמה, הגורמים המפוררים עובדים שעות נוספות עד כדי כך שארבעה חודשים אחרי המלחמה, החברה המאוחדת והסולידריות מיטלטלת נקלעה למשבר של איבה ופלגנות, מסוג השיח שעלול להוביל להתפוררות.

זהו כיוון הרסני. מן הראוי לחדש את הרוח היפה שאפיינה את החברה הישראלית בתקופת המלחמה ולשמר אותה גם בימי רגיעה. מן הראוי שלא נסחף לשיח הזכויות האגואיסטי, הצרכני והצרחני. מן הראוי שנפסיק לחרבן על הדגל.

* "ידיעות הקיבוץ"