הבלוג של אורי הייטנר

איימן סייף, מנכ"ל הרשות לפיתוח כלכלי במגזר הערבי, הדרוזי והצ'רקסי, במשרד ראש הממשלה, הרצה במפגש המועצה הציבורית של אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית. איימן לא טייח ולא הציג תמונה ורודה. הוא הצביע על פערים גדולים בין יהודים לערבים בכל תחומי החיים. הוא הצביע על מכשולים ביורוקרטיים ותקציבים המקשים על קידום העניינים.

אולם התמונה הכוללת של דבריו, מצביעה על מגמות חיוביות של צמצום פערים, של קידום המגזר הערבי בפיתוח תשתיות, בבניה, בסיוע לעסקים, בקידום כלכלי, חינוכי והשכלתי, בתעסוקה וביציאת נשים לעבודה. יש עוד הרבה לאן לשאוף, אולם הסך הכל הוא בכיוון הנכון.

דבריו של איימן לא הפריעו לח"כ לשעבר אבו וילן לספר, שלפני שלוש שנים נלחם כארי והצליח למנוע במושב האינטרנציונל הסוציאליסטי החלטה המגדירה את ישראל כמדינת אפרטהייד, ואילו עכשיו הוא עצמו כלל אינו בטוח שישראל אינה כזאת.

איך דבריו של איימן מתיישבים עם דבריו של אבו וילן? פשוט מאוד. הראשון דיבר בעובדות. השני דיבר בדימויים. וזה הדיון על חוק הלאום בכיפת אגוז. דיון על דימויים, המנותק מן העובדות.

אין קשר, ולו קשר קלוש, בין חוק הלאום, לבין הדימוי שמתנגדיו (שספק אם קראו אותו) יצרו לו. כתומך נלהב בחוק, הייתי נלחם נגדו בכל כוחי אילו היה באמת הדימוי שנוצר לו. אילו באמת היה זה חוק המפלה במשהו את בני המיעוטים, פוגע כהוא זה בזכויות הפרט האוניברסליות, ודאי שהוא היה פסול מכל וכל. אלא שאין בו שמץ מכל אלה. החוק נועד לעגן בחוקה ההולכת ונכתבת באמצעות חוקי יסוד, את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי. הוא בא לעגן בחוקה את מהותה של המדינה שהוכרזה ביום הקמתה "מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל". הוא נועד לעגן בחוקה את ההמנון הלאומי, את דגל הלאום את סמל המדינה, כסמלים יהודיים. הוא מעגן את הזיקה של מדינת ישראל ליהדות הגולה ואת מחויבותה כלפיהם. אולם בשיח שנוצר סביב החוק, כבר אין משמעות לעובדות. כאשר השכם והערב מהלכים עלינו אימים שהחוק גזעני, לאומני, אנטי דמוקרטי, פוגע במיעוטים, מכפיף את הדמוקרטיה ליהדות (מה זה?), הופך אותנו למדינת הלכה וכד', את מי מעניין מה באמת כתוב בחוק?

חוסר האחריות המשווע של המסיתים נגד החוק, או ליתר דיוק נגד הטוטם שהם ציירו כחוק הלאום, ערער את המרקם היחסים העדין בין יהודים וערבים בישראל, הסית את הדרוזים ובעיקר את המשפחות השכולות בתוכם ופגע במעמדה הבינלאומי של ישראל. הכל, מטעמים זרים. זאת תרבות של שקר.

ההתנגדות לחוק הלאום מתבססת על שני טיעונים. טיעון אחד הוא שהחוק גזעני, לאומני, בלתי דמוקרטי ופוגע בזכויות המיעוטים. טיעון זה שקרי בעליל, ומנוגד בתכלית לכל מה שכתוב בהצעת החוק. הטיעון השני, הוא שהחוק מיותר, וחבל לעורר דובים מרבצם, הרי ברור מעל לכל ספק שישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אז למה להתגרות? הטיעון הזה הגיוני, תיאורטית. לנוכח ההתנגדות העזה לחוק והצגתו כלאומני וכו', שמשמעותה התייחסות להיותה של ישראל מדינת לאום יהודית כאל "גזענות" – ברור לי למעלה מכל ספק שהטיעון הזה אינו תקף, כי הוא מבוסס על הנחה שגויה. לא, זה כבר ממש לא מובן מאליו. ולכן, החוק נחוץ, הכרחי ואף דחוף.

* "ידיעות הקיבוץ"