* יש ליצור דרך שלישית המקעקעת את החלוקה ההרסנית
של "שמאל" מול "ימין". בפוליטיקה ההרסנית של "שמאל"
מול "ימין", הטובים נגד הרעים, אנחנו והם וכו', כל שבט נגרר אחרי הפנאטים
בתוכו. איתמר זוכרות בן גדעון גביר לוי משגב תג מחיר בלעין - הם נותני הטון. את הפוליטיקה
ההרסנית הזאת אנחנו צריכים להחליף. זאת המשמעות של פוליטיקה חדשה. ליצור מחנה ציוני
דמוקרטי מרכזי, שיש בתוכו מחלוקות ודעות שונות, אך הוא מאוחד, והמחלוקות נשמעות ברוח
דמוקרטית ופלורליסטית. והמחנה הפנאטי שהזכרתי כמה מתופעותיו, צריך להיות מחוץ לתחום.
את החלוקה המחנאית שבטית של "שמאל" ו"ימין", ההורסת כל חלקה טובה
בחברה הישראלית, הגיע הזמן לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה. כל חלוקה כזאת, גוררת אותנו
למצב שבו אנו צריכים לבחור, לכאורה, בין אדם ורטה לספיר סבאח, בין החיה הכהניסטית למפלצת
"זוכרות".
* במלחמת "צוק איתן" מעייניי
העם היו במלחמה נגד האויב. הציבור הישראלי, על אף המחלוקות בתוכו, היה מאוחד
במלחמה נגד המחבלים. הלוחמים זכו לגיבוי מרוב מוחלט של העם, שנרתם בהמוניו לפעולות
התנדבות וסיוע לתושבי הדרום ולצ'יפור חיילי צה"ל. לרוב המוחלט של העם, הייתה
ברורה האבחנה בית עמית לטורף, בין "הלנו" או "לצרינו". באותו
זמן, נערכה מלחמה אחרת, בין המטורפים שמחוץ לאותו קונסנזוס – אלה שצווחו צה"ל
נאצים, נתניהו הוא היטלר, הרעים לטיס והחיילים פושעי מלחמה והזדהו עם חמאס ואלה
שקראו מוות לערבים, מוות לשמאלנים ואף היכו פעילי שמאל רדיקאלי. במקום לבודד את
המחנה ההרסני הזה, אותו קומץ מטורף ונתעב ולהוקיע אותו, אנו נותנים לו להיות
הפלס"ר של שני השבטים, חיל החלוץ של כל "שבט". זאת תוצאת הפוליטיקה
ההרסנית של המחנאות הישנה.
* בחלוקה השבטית, המחנאית, ההרסנית של שמאל
וימין, בכל שבט הזנב מכשכש בכלב. מכשכש ומקשקש.
* הקרע ההרסני והחולני בין "שמאל" ו"ימין" הוא
איום אסטרטגי. בבחירות הקרובות, לא אתן ידי למי שמעמיק את הקרע, אלא למי עשוי
להוות גשר בין רק-לא-א' לרק-לא-ב'.
* בהתקרב הבחירות הלכה והתגבשה בקרבי נטיית לב להצביע בעד משה כחלון.
כחלון מייצג תפיסת עולם קרובה לשלי – שילוב של סולידריות וצדק חברתי, עם גישה
נִצִית מתונה בתחום המדיני ביטחוני.
בתחום המרכזי בעיניו, החברתי כלכלי, הוא מייצג את המלחמה בכלכלת המחוברים,
או ליתר דיוק קלקלת המחוברים – הטייקוניזם החזירי ההורס את המשק, פוגע בחברה,
מעמיק את הפערים ומרחיב ומנציח את העוני. הוא לוחם במונופולים החזיריים הגדולים
ובראשם קרטל הבנקים, העושקים את האזרח למען הרווחים המטורפים של הטייקונים. הוא
אישית הוכיח, בתחום הסלולר, שניתן להתמודד עם הבעיה בנחישות, גם מול קמפיינים
אגרסיביים של כוחות בעלי המאה והדעה, בג'ונגל של כל דאלים ועשיר גבר.
בקרע המתהווה ורווי השנאה בין שבט ה"ימין" ושבט
ה"שמאל", כחלון מייצג את המרכז השפוי.
* עקב נטיית לבי לתמוך בכחלון, נסעתי למכללת כינרת לשמוע הרצאה שלו. עוד
לפני ההרצאה הייתי בשל להחלטה. ההרצאה סייעה לי לקבל את ההחלטה.
על רקע הקמפיין המקצין והמתלהם, נוסח מופעי האימים של נתניהו ולפיד
בשבוע שעבר, כחלון בלט בהרצאה עניינית על המשק הישראלי, בעיותיו והדרכים לפתור
אותן. פשוט, פוליטיקאי המציג דרך, ללא השמצות, ללא התלהמות, אפילו לא הזכיר איש מן
המועמדים האחרים. הוא פשוט ניתח את המצב הקיים, הציע חלופות והבטיח מנהיגות שתעז
להוציא מן המגירה את הפתרונות הידועים לכל המנהיגים, אך הם משותקים מאימת
הטייקונים.
אני בוחר ב"כולנו", בראשות כחלון.
* הבחירה שלי ב"כולנו" מעוררת שאלה טובה – מי ערב לנו שאין
זו עוד מפלגת אווירה וכוכבים מן הסוג של ד"ש, מפלגת המרכז,
"שינוי", "הגמלאים", "קדימה" ו"יש עתיד"?
אף אחד לא ערב לכך. אני לא הצבעתי לאף אחת מן המפלגות הללו. אבל עצם העובדה
ששוב ושוב קמו מפלגות כאלו, מעידה על כך שקיים ואקום בפוליטיקה הישראלית; שיש צורך
בדרך מרכזית. נכון, המפלגות הללו נכשלו, אבל האם הליכוד ומפלגת העבודה הן הצלחה כל
כך גדולה? הן הסבו לנו נחת כל כך גדולה? האם הקרע בעם שהם מחוללים ומעמיקים, כשכל
אחד מציג עצמו כמחנה הציוני מול הימיןשמאל הקיצוני, זה המענה לצרכי החברה
הישראלית? האם נגזר עלינו להידרדר לקרע לאומי?
אני רוצה מפלגה משמעותית, שלא תהיה חלק משלהוב היצרים הזה, אלא תוכל
להוות גשר בין הקצוות ולבטא קול מתון. אני רוצה מפלגה שתהיה הגורם המאזן והממתן
בכל ממשלה שתקום ותהווה משקל נגד לקיצוניות.
* בהרצאתו, התחמק כחלון מתשובה בהירה בנושא המדיני. הוא אמר שהוא
"ימין מרכז מתון ברוח הליכוד של בגין, ויפעל למען ישראל חזקה" וכו'. לא
אהבתי את התשובה הזאת. הייתי מעדיף שיציג את העמדות שלי.
למרבה הצער, אין מי שמציג את העמדות שלי בכל התחומים. אבל בנושא
החברתי הכלכלי כחלון בהחלט מציג עמדות שאני מזדהה עמן. בנושא המדיני הוא מייצג
גישה נצית מתונה, וכך גם אני. אם להיות אמתיים, הפערים המדיניים בין זהבה גלאון
לאריה אלדד ענקים, בלתי ניתנים לגישור, אך יש ביניהם מכנה משותף אחד – לשניהם אין
פרטנר פלשתינאי, ולכן המחלוקת בתחום המדיני היא תאורטית. לעומת זאת, בסוגיות
הפנים, החברה והכלכלה, מלוא האחריות היא עלינו. בנושאים אלה אני מאמין בכחלון
ובדרכו.
* מהודעתי על תמיכה בכחלון, יכול הקורא הנבון והעירני להסיק, שלא
אתמוך בבחירות בנתניהו. אולם אני חייב להודות, שיש בי איזה דחף להצביע בעדו, אף
שאיני תומך בו, כריאקציה למסע הדמוניזציה ורצח האופי שנעשה לו. אני מאמין שהמסע
הזה יחזור למחולליו כבומרנג.
* הדוגמה המכוערת והבוטה ביותר לדמוניזציה, היא הטענה שנתניהו שלח את
חיל האוויר להפציץ בעומק סוריה, משיקולים אלקטורליים. גם כאשר הטענה הנתעבת הזאת
נשמעת עם סימן שאלה בסוף ומוגדרת כ"הטלת ספק", זאת הסתה לכל דבר. האשמת
ראש הממשלה בכך שהמטרה – ניצחון בבחירות, מקדשת אצלו את כל האמצעים כולל סיכון
המדינה בהסתבכות ביטחונית, היא עלילת דם נתעבת. הטענה הזאת מעידה על משמיעיה,
שמטרתם, החלפת ראש הממשלה, מקדשת את כל האמצעים. דיבורים מן הסוג הזה הם המדמנה
שממנה עלול לצמוח יגאל עמיר הבא.
* זהבה גלאון שיגרה את תמר זנדברג לידות אבן בראש הממשלה ולהאשים אותו
ששלח את חיל האוויר לתקוף בסוריה משיקולים אלקטורליים. לאחר מכן, הסבירה גלאון
שאמנם היא אינה מאמינה במעשיה הזאת, אבל עצם העובדה שתמר זנדברג חושדת בנתניהו היא
סיבה לכך שהוא צריך ללכת הביתה.
וזה מזכיר את הסרט של צ'רלי צ'פלין על הזגג ששלח קדימה את הילד לנפץ
חלונות, כדי לקושש פרנסה.
* לא, לא. לא אצביע לנתניהו. דרכו החברתית כלכלית מנוגדת לערכיי
ולהשקפת עולמי. אני סבור שבחוסר אחריות משווע, הוא טלטל את החברה הישראלית לבחירות
בזבזניות ומיותרות. אזרחי ישראל משלמים לו משכורת כדי לעבוד, לא כדי לעצור את כל
הרפורמות שממשלתו קידמה, כי הוא מאמין (או משלה את עצמו) שבחירות תשפרנה את מצבו.
בהתנהלות הקלוקלת של הממשלה לא היו צדיקים. לא לפיד ולבני, וגם לא בנט וליברמן
(בעיקר בתקופת המלחמה). אך נתניהו לא גילה מנהיגות, לא ניסה ולכן לא הצליח להנהיג
את הממשלה והוא פירק את החבילה מתוך גחמה, על חשבון האינטרס הציבורי.
ועם כל ביקורתי עליו, ואגב – איני מתעלם גם ממעשיו החיוביים, אני סולד
מהקמפיין המרושע נגדו; קמפיין של דמוניזציה, שמשמעותו ההרסנית היא מסר סמוי
לאזרחים של אי כיבוד תוצאות הבחירות אם נתניהו ינצח.
* אני רואה את חברי מרכז הליכוד הפייגלינאים מתלהמים בקריאות "די
לדיקטטורה", ויודע שאף אחד מהדמוקרטים הגדולים הללו לא יצביע בבחירות למפלגה,
שהוא שותף פעיל בניסיון לבצע בה השתלטות עוינת.
* תמיד סלדתי מהביטויים "המחנה הלאומי" ו"מחנה
השלום", של מי שמנכסים לעצמם את השלום או את הלאומיות ומדירים את יריביהם
מהלאומיות או השלום. עכשיו יצחק הרצוג וציפי לבני מנסים לנכס לעצמם את הציונות.
אחרי שהתגייסו למסע צלב נגד חוק הלאום, שהוא ביטויה האמתי של מגילת העצמאות, יש יותר
מקורטוב של ציניות בניסיון הזה.
כאשר ציפי לבני מדברת על המחנה הציוני לעומת המחנה האחר, היא מגדירה
את שרה ואיתן לבני ז"ל כבלתי ציונים.
* רעיון הרוטציה הוא רעיון גרוע, בלתי מנהיגותי. לבני והרצוג מציגים
את הרעיון כביטוי של אחדות, של יחד, של נכונות לוותר על אגו וכו'. ההיפך הוא
הנכון. הרוטציה היא ביטוי לאגו –לאגו מטורף של לבני; האובססיה שלה להיות ראש
הממשלה. הרצוג הוא ראש המפלגה הגדולה בפועל ובסקרים, בעוד לבני אינה עוברת את אחוז
החסימה. ברור שהוא היה אמור להיות ראש הרשימה והמועמד היחיד לראשות הממשלה. אבל
הוא מאוד רצה לרוץ עם לבני. ולבני מאוד רוצה אחדות, אך בתנאי שתהיה ראש הממשלה.
זה, כנראה, העיקרון המרכזי שלה.
* כאשר דיין ערק לממשלת הליכוד תמורת משרד
החוץ, יצא "העולם הזה" בעמוד שער, שליווה את תמונתו של דיין במילים:
"זונה פוליטית". אי אפשר להשתמש באותה הגדרה כלפי ציפי לבני בלי להיחשד בסקסיזם.
אז נסכים על אופורטוניסטית וסחטנית?
* האם היית רוצה שמי שכך ניהל את המו"מ עם ציפי לבני, ינהל את
המו"מ עם הערבים?
* בחדר החקירות של המשטרה הרצוג לא היה לחיץ
כמו במו"מ עם ציפי לבני.
* הרצוג ולבני פתרו לעמיר פרץ דילמה – האם לחתור תחת הרצוג או תחת
לבני?
* הנפגע המרכזי מהחיבור של "העבודה" ו"התנועה"
יהיה יאיר לפיד. הוא יתרסק.
* מה עובר לאחרונה על הרצוג? שינוי דרסטי חל בסגנונו. מי שהיה מופת של
סגנון מכובד, מנומס, רציני, שונה מהסגנון הדומיננטי, לצערי, בפוליטיקה הישראלי,
הפך לנואם כיכרות מתלהם, הצועק סיסמאות לעומתיות.
מן הסתם, יועציו מסבירים לו, שכדי להגיע לשלטון עליו לשנות תדמית.
שהציבור רוצה לראות רצח בעיניים, כדי להאמין שהאדם יצוק מחומר של מנהיג. לכן, עליו
לשנות את תדמית החנון, ולעטות עליו תדמית של ערס.
לצערי, יתכן שהיועצים צודקים.
אלא שלתחושתי, זה כל כך לא מתלבש על הרצוג; זה נראה פאתטי. הוא נראה
כמו ילד כאפות שהחליט להיות "העכבר ששאג". זה לא עובד.
... בוודאי אחרי שציפי לבני עשתה ממנהיגותו חוכא ואיטלולא.
* שני ציטוטים ייצוגיים ממופע האימים של ציפי לבני בתכנית: "מצב
האומה". א. "בזוגיות של בוז'י ושלי הסכמנו שלא יהיו מריבות בנוסח מי
ישטוף כלים ומי יעשה קפה. שנינו ביחד נוריד את הזבל". ב. "ביבי אמר
שהבחירות הן על מע"מ אפס. יש אפס בסיפור הזה, והוא לא המע"מ" ועוד
ועוד. שאלה – אם נתניהו היה מדבר בסגנון כזה על ציפי לבני, איך היו קוראים לזה?
* בג"ץ זועבי הוא בשורה חשובה ליום זכויות
האדם הבינלאומי. הוא מבהיר שזכויות אינן הפקרות. הוא מציב גבולות וקובע קווים אדומים.
חופש הביטוי הוא ערך חשוב ומרכזי, אך אין הוא בלתי מוגבל. דמוקרטיה אמתית מתגוננת מפני
אויביה מבפנים.
* החשודים בהצתת בית הספר הדו-לשוני ובפשעי שנאה נוספים שייכים לארגון
הגזעני להב"ה. ארגון להב"ה
הוא קו קלוקס קלאן הישראלי. יש לנהל מלחמת חורמה עד כיבוי להבת האש הזרה הזאת.
* זיאד אבו עיד נרצח בידי היחידה להשתלת התקפי
לב בשב"כ.
* השנה מלאו מאה שנים להחלטת הועד הפועל הציוני לפתוח במו"מ עם
מנהיגי התנועה הלאומית הערבית, שהחלה להתגבש בתקופה זו, על הבנה בין העם היהודי
והעם הערבי בשאלת ארץ ישראל ולמען פעולה משותפת לטובת ארץ ישראל. הוועד הפועל הטיל
על נחום סוקולוב, לימים יו"ר ההנהלה הציונית, להוביל את התהליך.
בכך החלו מאה שנות מרדף של התנועה הציונית ואח"כ של מדינת ישראל
אחר השלום. כל מאמצי השלום התנפצו על קיר הסירוב לקבל את זכותו של העם היהודי
למדינת לאום במולדתו, סירוב להגדיר את היהודים כעם ולפיכך כראוי להגדרה עצמית,
סירוב להכיר בזיקה של העם היהודי לא"י וכמובן בזכותו על הארץ. זו הייתה
ועודנה הסיבה היחידה לכך שאין שלום.
כל עוד הערבים לא יכירו בזכותו של העם היהודי למדינת לאום יהודית
בא"י, לא יהיה שלום.
הביטוי המעשי להכרה הזאת, הוא ויתור על טענת "זכות" השיבה.
* כל עוד הפלשתינאים דבקים בטענת "זכות" השיבה, אין כל
סיכוי לשלום. הפלשתינאים לא יוותרו על תביעתם זו, כל עוד קיים אונר"א.
נציבות הפליטים של האו"ם, פועלת בכל העולם לסייע לפליטים להתיישב
במקום אליו עברו, בשנתיים הראשונות לאחר עזיבתם את ארצם. כך לגבי כל העולם, חוץ
מהפלשתינאים. להם יש סוכנות אחרת, רק שלהם. סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלשתין
במזרח הקרוב (מאנגלית: UNRWA, ראשי תיבות: United Nations Relief and Works Agency for Palestine
Refugees in the Near East). הוקמה
בלחץ מדינות ערב אך ורק לפליטים הפלשתינאים אחרי מלחמת השחרור, במטרה להנציח את
הבעיה, כנשק נגד ישראל.
בטווח הנראה לעין אין סיכוי לשלום, אך אסור למדינת ישראל לוותר לעולם
על שאיפתה לשלום ועל חתירתה לשלום.
קיומו של אונר"א הוא אבן נגף בדרך לשלום. כל עוד אונר"א
קיים, אין בדל סיכוי לשלום. לכן, מדיניות השלום של ישראל, צריכה להתמקד בפעולה
מדינית נמרצת לסגירה מוחלטת של אונר"א.
דרישה כזאת נראית חסרת סיכוי, אך משמעות הדבר הוא שאין סיכוי לשלום.
מאחר ואסור לנו לוותר על הסיכוי לשלום, עלינו להעלות את התביעה הזאת, לגבש תמיכה
בינלאומית סביבה ולהתחיל לפעול בנדון, אף שלכאורה זו פעולה כנגד כל הסיכויים.
עלינו לפעול לכך בלי להתייאש, כי אסור להתייאש מן השלום.
* הרציתי בפני משתתפי טיול של מוסד הרב קוק על התחדשות יהודית ישראלית
פלורליסטית. לפני 10-15 שנה, בהרצאות כאלו התגובה הייתה ברוח של "מי
שמך?" ו"זאת לא יהדות". היום הקשב הוא אחר לגמרי והקבלה שונה
לחלוטין. היום עוברת הציונות הדתית תהליך חשוב מאוד של התחדשות פנימית, שפניה
רבות, וההתקרבות להתחדשות היהודית ה"חילונית" היא חלק ממנה. אחרי
ההרצאה, רבים מהמשתתפים רצו לשוחח אתי, ושיתפו אותי בתהליכים הקורים בקהילותיהם,
כמו למשל פמיניזציה מואצת, שהמאפיין אותה אינו שמדובר ב"פשרנות"
ו"חפיפיניקיות", אלא בתהליך הנובע מתוך העמקה והעצמה יהודית.
אני מאמין שתנועת ההתחדשות היהודית הפלורליסטית והציונות הדתית עשויות
להיות בנות ברית בשינוי חברתי בישראל. הדברים כבר קורים ברמות העומק של החברה
הישראלית והתרבות הישראלית, אף שייצוגם התקשורתי והפוליטי נמוך.
* ההרצאה הייתה בבית הכנסת הישן ברחוב הראשונים של ראש פינה. האירוע
היה שחזור מסע המושבות של הרב קוק, שנסע עם קבוצת רבנים להיפגש עם החלוצים
בהתיישבות בצפון. שחזור כזה נערך מידי שנה, ובדרך כלל כולל פגישה אתי.
בתום ההרצאה, בדרכי חזרה לרכב, עמדתי כדרכי ליד כל בית ברחוב הראשונים,
וקראתי בפעם המי יודע כמה את תוכן השלטים המספרים את ההיסטוריה של הבית; על מלון
אלתר שוורץ, על בית פיק"א, על בית יוסף פרידמן ("האפנדי"), על בית
פרופ' מר. מהו אותו דחף לאו בר שליטה העוצר אותי לקרוא את המידע, שאני מכיר היטב,
שוב ושוב ליד כל בית? זה לא המידע. המידע באמת ידוע לי. זאת ההשראה. אני שואב
כוחות כאשר אני קורא את סיפורי החלוצים האלה, את סיפורי הציונות המעשית, של האנשים
שלא חיפשו מילקי בזול, אלא בחרו במודע בחיי סבל, עוני ומחסור כדי לבנות את הארץ
עבור הדורות הבאים.
* דבר אחד חורה לי בכל פעם מחדש, כאשר אני קורא את השלטים על הבתים.
מדוע בשלט על מלון אלתר שוורץ, לא מסופר שהאיש הוא סבו של יגאל אלון, ושבמלון הזה
קבע אלון את מפקדת חטיבת "יפתח" במלחמת השחרור, בקרבות לשחרור צפת
והגליל?
באירוע במלאת 90 שנה לראש פינה, אמר סגן ראש הממשלה ושר החינוך
והתרבות יגאל אלון: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט
בערפל".
* 75 שנים מלאו ל"ידיעות אחרונות". הגיליון הראשון, שיצא
ב-11.12.39, נמכר בשני מִיל. כמה זה?
מיל (ובעברית, אחרי קום המדינה – פרוטה) הוא עשירית הגרוש (אחרי קום
המדינה – אגורה). מאה אגורות הן לירה. עשר לירות היו שקל. אלף שקלים היו לשקל חדש.
אז כמה זה שני מיל?
עכשיו תעשו חשבון.
* ביד הלשון
איך נכון לכתוב, מכבי או מקבי?
מדוע יש, בכלל, ספק בנדון? הסיבה לכך, היא שאין לנו המקור העברי של
ספרי מקבים / מכבים, אלא התרגומים ליוונית (Μακκαβαῖος). הגרסאות העבריות
המצויות בידינו, הן תרגום לעברית מן התרגום ליוונית. התרגום אפשרי בשתי הגרסאות.
מכבי או מקבי הוא הכינוי של יהודה, מנהיג מרד החשמונאים, וכינויו
הורחב לצבאו.
חוקרי הלשון שניסו לשער את המקור העברי מתוך התרגום ליוונית (כולל
השוואה לאופן התרגום של מילים אחרות), נוטים להעריך שהמקור הוא מקבי. השערה מקובלת
היא שהשם נובע מן המילה מַקֶּבֶת. מקבת היא פטיש. על פי גרסה אחת הפטיש היה כלי
נשק (ולא רק כלי עבודה) שהמקבים השתמשו בו במלחמתם. ועל פי גרסה אחרת, המקבת מתארת
את צורתו החיצונית של יהודה המקבי, שהיה מַקָּבָן – כינוי לאדם שראשו מחודד ומשוך
מלפניו ומאחוריו כמעין מקבת, או מסמלת את כוחו ועוצמתו. ונשאלת השאלה, האם שרית
חדד של התקופה שרה ליהודה "א-תה פ-טיש".
מדרש השם למכבי, הוא ראשי תיבות של הפסוק משירת הים " מִי-כָמֹכָה
בָּאֵלִם יְהוָה" (שמות
ט"ו, י"א). המדרש מופיע לראשונה בספר יוסיפון, ועל פיו זאת הייתה סיסמת
הקרב של המורדים. אין למדרש זה על מה להסתמך מבחינה היסטורית.
בעברית המודרנית נקלטה ומקובלת יותר הצורה מכבי, כפי שאנו מאייתים גם
את אגודת הספורט הנושאת שם זה.
ומכאן, שאוהדי "הפועל" יעדיפו את המקבי, ולו בזכות סמל המגל
והמקבת.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
