עזיבת מפלגה אינה בהכרח מעשה אופורטוניסטי. לעתים, דווקא הדבקות באזור
הנוחות של המפלגה, מבטאת העדפת אינטרס אישי על דבקות בדרך ובמצפון.
איש לא האשים את גאולה כהן, שפרשה מתנועת החירות ומהליכוד והקימה את
תנועת "התחיה" בעקבות הסכם קמפ-דיוויד, באופורטוניזם. הכל ידעו שהיא
עשתה זאת מתוך דבקות במצפונה, בערכיה, בהשקפת עולמה, בעקרונותיה; מתוך דבקות
בעקרונות מפלגתה, במצעה, במנדט שקיבלה מן הציבור.
גם פרישתו של יוסי שריד ממפלגת העבודה ב-1984, כשזו הקימה ממשלת אחדות
עם הליכוד, לא הייתה מעשה אופורטוניסטי. שריד הסביר שכראש מטה ההסברה של המערך עבר
ממקום למקום והתחייב שלא תקום ממשלת אחדות עם הליכוד, ומצפונו אינו מאפשר לו להיות
בממשלה כזאת. ניכרים דברי אמת.
כך גם פרישתו של קהלני ממפלגת העבודה והקמת "הדרך השלישית",
בעקבות נכונותה של ממשלת רבין לסגת מהגולן, הייתה דבקות של אדם באמונתו ובערכיו.
גם כאן, איש לא התכחש לכך שמפלגת העבודה התחייבה לפני הבחירות לשמור על הגולן וגם
רבין אישית לא הכחיש שכאשר ביקש מקהלני להצטרף למפלגה ולהתמודד לכנסת, התחייב
בפניו לשמור על הגולן.
בכל המקרים הללו, הפרישה הייתה צעד ערכי, המנוגד לתועלת האישית של
האנשים.
לעומת זאת, היו עריקות מצד לצד תוך בגידה בעקרונות, למען אתנן פוליטי.
פרס חתר ללא לאות בשנות ה-80 וה-90 לפתות ח"כים מן הליכוד לערוק לשורותיו.
ב-82 הצליח להעביר את הח"כים לין ופרץ. בראשית שנות ה-90 - את אברהם שריר
ואח"כ את מודעי וחבריו. לא נשכח את גונן שגב ואלכס גולדפרב שפרשו
מ"צומת" ותמורת משרות שר וסגן שר נתנו ידם למדיניות שיום קודם לחמו נגד
בשצף קצף. ומן הצד השני, אפרים גור, מיוני העבודה ("השמיניה") שפותה וערק
לליכוד, וח"כ זאב אלקין שנבחר לכנסת מטעם "קדימה" אחרי ההתנתקות,
חצה את הקווים לליכוד והפך לסמן הימני שלו. ולא הזכרנו את צחי הנגבי שכבר שלושים
שנה מדבר על "המחנה שלנו" מול "המחנה השני", אך מפעם לפעם
מזגזג ומחליף "מחנה שלנו" אחד ברעהו וחוזר חלילה.
היכן עומדת ציפי לבני? בראיון לתכנית הטלוויזיה "מצב אומה"
היא אמרה: "אני נשארתי נאמנה לעקרונות כל השנים. אני לא זזתי. זאת המערכת
שזזה". האמנם?
****
ביולי 2000 חזר ראש הממשלה אהוד ברק מפסגת קמפ-דיוויד. בדיון המדיני,
הוא עלה להשיב להצעת האי אמון שהגיש ראש האופוזיציה אריאל שרון. אם לדייק יותר,
הוא ניסה להשיב.
הח"כים מהשורות האחוריות של סיעת הליכוד עמדו על רגליהם ושסעו את
דבריו שוב ושוב. אחת הבוטות ביותר הייתה ציפי לבני.
עיניה רושפות אש, ורידיה מאיימים להתפקע, גרונה ניחר, ובאותו זעם
קדוש, אותו חרון צדקני שאנו מכירים מהשתלחויותיה היום נגד נתניהו ו"הימין
הקיצוני", כך התנפלה על ברק. למה? כי הוא הציע לפלשתינאים כמעט את מה שהיא
מציעה להם עכשיו.
...והציניות. והלעג. אותו הלעג שבו היא מדברת היום על "להוריד את
הזבל" (כלומר להחליף את ראש הממשלה), שבו היא מכנה היום בשידור טלוויזיה את ראש
הממשלה "אפס". ראש הממשלה ברק אמר בדיון שמדיניותו חיזקה את היחסים עם
ארה"ב. "צ'לסי הסכימה?" שיסעה אותו לבני בהקנטה, ברומזה לבתו של
נשיא ארה"ב, שעוד הייתה נערה צעירה. "איך נבחרת? עשית שימוש בצבא בשביל הפוליטיקה",
התנפלה עליו בקריאת ביניים.
מי סנטה בראש הממשלה ברק ואמרה את הדברים הבאים: "בחירת קצב
לנשיא המדינה, מבטאת את התחושה הבסיסית שיש לעם בחוץ:
נמאס לו מהממשלה הזאת ונמאס לו מהתהליכים ומהיוהרה
ומהאטימות שמפגינים ראש הממשלה וממשלתו. נמאס לו מההסתכלות החוצה ולא מההסתכלות
פנימה, כאשר חשוב יותר מה קלינטון יגיד וחשוב פחות מה יחשבו ואיך יטופלו הבעיות
האמתיות של החברה במדינת ישראל".
מי אמרה את הדברים הללו? לא, זו לא
מירי רגב. זוהי ציפי לבני. וגם את המשפט הבא: "מסתבר לנו, שאת האינטרסים הביטחוניים
לא שומר ראש הממשלה, אלא הוא אוכף על נשיא ארצות-הברית את כינוסה של הוועידה, ששם יעמידו
אותו בעצם בפינה כדי שהוא יוכל
לוותר". ובדיון אחר, בנובמבר 99',
תקפה את המפד"ל (!) על שהצטרפה לממשלת ברק: "המפד"ל ויתרה על ארץ-ישראל
בשביל תיק השיכון."
מותר לשנות דעה. אבל ניתן לצפות למעט ענווה ממי ששינה את דעותיו. הרי
אם הוא טעה כל חייו, אולי הוא לא כזה גאון גדול? אולי הוא טועה הפעם? אולי כדאי
שקצת יצטנע בפינה, ולא יהפוך למטיפן ולמחזירן בתשובה הראשי, יום אחרי שהמיר את
דתו? ניתן לצפות שינהג קצת דרך ארץ כלפי מי שנוקטים בעמדות שהוא נקט בהן עד אתמול.
אולי אפילו לנסות להיות הגשר בין המחנות
* שני יהודים ביקשו להמיר את דתם ולהתנצר. הם התבקשו לטבול ולחצות
בשחיה את הנהר. כשהגיע הראשון לגדה השניה, הוא ראה את חברו הטוב עומד לטבוע וקורא
לו לעזרה. "בחיים אני לא אעזור ליהודון מסריח", השיב הנוצרי החדש.
אני נזכר בבדיחה הזאת, כל אימת שאני פוגש באנשים שעברו מצד לצד, והפכו
באחת לקיצונים ביותר בדרך החדשה שאימצו, ובעיקר ביחסם לדרכם הישנה.
אבל ציפי לבני פשוט מכחישה שהיא שינתה את דרכה. בנאומה בכנס שדרות
לחברה, היא חזרה על הנראטיב שלה: "הצטרפתי לפוליטיקה אחרי רצח רבין, כי
בעימות הקיצוני בין שמאל לימין הרגשתי שאין ביטוי לאמונה שלי – הנכונות לוותר על
חלקי ארץ ישראל למען השלום".
היא הצטרפה לליכוד כדי לקדם ויתור על שטחים? ובאמת לא היה אז מי שהציג
את דרך הוויתורים? למי היא מוכרת את הסיפור הזה?
ציפי לבני נכנסה לפוליטיקה כדי להיאבק בהסכם אוסלו וכך עשתה בנחישות,
עד שבבוקר בהיר אחד התעוררה על צד שמאל.
****
"אני לא השתניתי", אומרת לבני. "הליכוד הוא
שהשתנה". היא צודקת. אכן, הליכוד השתנה. הליכוד שאליו היא הצטרפה, דגל בארץ
ישראל השלמה ובאף שעל. היום מנהיג הליכוד מדבר על מדינה פלשתינאית, על "שתי
מדינות לשני עמים".
"אני נאמנה לליכוד של אבא שלי", היא מספרת. אביה, איתן
לבני, מי שהיה קצין המבצעים של האצ"ל וח"כ מטעם הליכוד, היה בקצה הניצי
של הליכוד, בימים שהליכוד דגל בשלמות הארץ. כאשר בגין חתם על הסכם קמפ-דיוויד,
איתן לבני היה קרוע בין נאמנותו והערצתו את מפקדו, מנהיגו וחברו הקרוב זה עשרות
שנים, לבין הנאמנות לדרכו. והוא החליט להתנגד להסכם. לבסוף יצחק שמיר שכנע אותו
להימנע, יחד אתו.
ציפי לבני ילדה גדולה. היא אינה חייבת ללכת בדרך אבותיה. היא יכולה
לאהוב ולהעריך אותם, אך לומר שהם טעו והיא שינתה את דרכה. זה לגיטימי. אך למה
לעשות להם המרת דת אחרי מותם?
מעניין לעקוב אחרי דרכה של ציפי לבני, ולנתח אותה. לבני גדלה על רעיון
"שתי גדות לירדן", עליו ויתרה התנועה שבה גדלה כמעט לפני יובל שנים. היא
נכנסה לפוליטיקה כמאמינה אדוקה ברעיון ארץ ישראל המערבית השלמה.
בשלב מאוחר יותר, כשרה בממשלה, שינתה את דעתה ותמכה בחלוקת הארץ, בשל
הבעיה הדמוגרפית. כידוע, הבעיה הדמוגרפית לא צצה בשנת 2004. לא הייתה באותה שנה
הגירה פלשתינאית המונית לשטחי יהודה, שומרון ועזה.
נכונותה לפשרה טריטוריאלית התדרדרה במהרה לתמיכה בנסיגה מלאה (עם
חילופי שטחים) – דרך שעד ימי אהוד ברק רק חד"ש דגלה בה. אולם הנימוק שלה היה
ציוני – הצורך להבטיח מדינה יהודית, עם רוב יהודי מוצק לדורות.
ואכן, כשרת המשפטים היא דחפה את אריק שרון לעמדה חד משמעית מוצהרת,
לפיה אף פלשתינאי אחד לא יכנס לישראל במסגרת "זכות" השיבה. עוד קודם
לכן, היא הייתה בין יוזמי החוק לפיו רק ברוב של 80 ח"כים ניתן להסכים לפשרה
כלשהי בנושא זה. כשרת חוץ, היא הראשונה שהעלתה את הדרישה מהפלשתינאים להכיר בישראל
כמדינת הלאום של העם היהודי.
לכן, אך טבעי שח"כ לבני, בהיותה יו"ר האופוזיציה, הייתה
הראשונה אליה פנה המכון לאסטרטגיה ציונית, יוזם חוק יסוד ישראל כמדינת הלאום של
העם היהודי, כדי לקדם את היוזמה. היא התלהבה מהרעיון והייתה בין מנסחי הנוסח
המקורי של החוק, שהצעת החוק של ח"כ אלקין היא נוסח מרוכך שלו.
איך פתאום לבני נשאה את ההתנגדות לחוק לדגל שלה, ואף גינתה אותו
כ"גזעני", "לאומני" ואנטי דמוקרטי? זו הידרדרות מתמדת על
מדרון חלקלק, של הקצנה שמאלה, שסופה מי ישורנו.
****
לאחר הבחירות הקודמות, הצהירה לבני שלא תשב יום אחד בממשלה שלא תנהל
מו"מ עם הפלשתינאים. היא הייתה הראשונה שסגרה עסקה עם נתניהו, ובכישרונה
הפוליטי הרב (כפי שנוכחנו בהסכם עם הרצוג), קיבלה את תיק המשפטים ואת ניהול
המו"מ עם הפלשתינאים.
היא זאת שניהלה את המו"מ. היא יודעת שנתניהו הציע לפלשתינאים,
במו"מ שניהל עם קרי, הצעות מרחיקות לכת, שיצחק רבין בחלומותיו השחורים לא חלם
להתקרב אליהם. היא לא יכלה לפרק את הממשלה כאשר אבו מאזן פוצץ את המו"מ.
אך היה עליה להצדיק את המשך ישיבתה בממשלה, אף שאין מו"מ עם
הפלשתינאים, בניגוד להתחייבותה. ההסבר שנתנה היה, שהיא יושבת בממשלה כדי לבלום,
כשרת המשפטים, את הצעות החוק ה"לאומניות" וה"גזעניות". וכך
היא, שהייתה שותפה לניסוח חוק הלאום, הובילה את המלחמה נגדו כעבור 5 שנים.
****
ציפי לבני טוענת שהיא המייצגת את הערכים האמתיים של הליכוד. אולם מכל
תורת ז'בוטינסקי היא אימצה משפט אחד בלבד: "אלוהים, לשלטון בחרתנו". והיא
קצת שינתה אותו. את הו"ו בסוף הפסוק היא המירה ביו"ד.
יצחק רבין נהג לומר, שלהבדיל משמעון פרס, ראשות הממשלה היא בעבורו
אופציה, לא אובססיה. אולם אובססיה כמו של לבני להיות ראש ממשלה, טרם נראתה
במחוזותינו.
באיזו עזות מצח מי שאינה עוברת בסקרים את אחוז החסימה, מצמידה אקדח
ריק לראשו של ראש מפלגה בת 16 ח"כים וסוחטת ממנו רוטציה בראשות הממשלה? איך
לא רעד קולה כאשר העלתה את הדרישה האולטימטיבית החצופה הזאת? את אותה תביעה סחטנית
היא הציגה בעבר גם לשלי יחימוביץ', ליאיר לפיד ולנתניהו. וכאשר הפסידה בבחירות
המקדימות על ראשות "קדימה" למופז, לא כיבדה את התוצאות, ומיד פרשה
מהמפלגה, כדי להקים מפלגה מתחרה.
דבר אחד אי אפשר לקחת מציפי לבני. היא אדם שיש לו חלום. והיא דבקה
בחלום שלה.
חלומה הוא להיות ראש הממשלה.
זה עלול להיות חלום הבלהות שלנו.
* "שישי בגולן", "שווים", "האומה", "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
