* האם
אנו יכולים לדמיין היום את אחד ממנהיגי מרצ משמיע את המשפט הבא? "באקדמיה שולטת
אליטה קולנית, שאצלה אין עובדות. יש רק 'נראטיבים'".
את הדברים אמר אחד ממייסדי מרצ, מנהיגיה
ושליחיה לכנסת ולממשלה, פרופ' אמנון רובינשטיין. רובינשטיין לא שינה את עמדותיו
מאז. איפה הוא ואיפה מרצ...
* רובינשטיין אמר את הדברים באירוע השקה
(קצת מוזר לדבר על "השקה" לאחר צאת המהדורה הרביעית...) של הספר
"תעשיית השקרים", מאת בן דרור ימיני.
רובינשטיין, שלטענת בן דרור הוא האיש שדחף
אותו שוב ושוב ושוב לכתוב את הספר, אמר שגדולתו של הספר היא היותו מסד של עובדות
ונתונים, שכל דיון היום יהיה חייב להתמודד עמו.
רובינשטיין הגדיר את בן דרור ימיני כמייצג
המחנה המתון בחברה הישראלית.
* אפרופו מתון. מנחה האירוע, ד"ר
יועז הנדל, סיפר שפגש השבוע באירוע מסוים את גדעון לוי. הלה הסביר לו עד כמה הוא
אינו אוהב אנשים כמוהו, ועד כמה הוא מעדיף על פניו את אנשי הימין הקיצוני, כי הם
משמיעים עמדות ברורות.
כל כך לא מפתיע. חוק הרדיקלים השלובים.
* מלבד בן דרור ימיני עצמו, נטלו חלק
באירוע שר החוץ אביגדור ליברמן, פרופ' רובינשטיין, פרופ' דן שיפטן וח"כ נחמן
שי.
נחמן שי תקף את אוזלת היד המתמשכת של
ממשלות ישראל בתחום ההסברה והדיפלומטיה הציבורית; העדר אסטרטגיה, העדר תקציב והעדר
התגייסות לאומית.
המדינה מפקירה את ההסברה, אמר נחמן שי, ואנשים
פרטיים נאלצים לשאת על כתפיהם ולממן מכספם את המאבקים נגד תעשיית השקרים. הוא
הזכיר, לדוגמה, את המילואימניקים שנאבקו נגד עלילת "ג'נין ג'נין" ואת
האזרח שהוביל את המאבק נגד עלילת הדם של "רצח" הילד א-דורה. על המדינה,
אמר שי, להוביל ולממן מאבקים כאלה. "הרמנו ידיים ואיננו מנהלים את המלחמה
הזאת".
* פרופ' דן שיפטן אמר: "מה שמרגיע
אותי, הוא שכדי לתקוף את מדינת ישראל, אין מנוס מהמצאת שקרים. מה שמדאיג אותי, הוא
העובדה שיש ביקוש רב לשקרים הללו". שיפטן תלה את הקולר בליברליזם הקיצוני
בארצות המערב, שמרוב ליברליזם נותן יד לברבריות הקיצונית ביותר של האנושות בימינו.
התופעה הזאת היא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. "התמכרנו לחולשה ולרגשות
אשם מול הברברים".
* מנכ"ל הוצאת הספרים של
"ידיעות אחרונות", שהוציאה לאור את הספר, דב איכנוולד, הגדיר את הספר
כאחד החשובים ביותר שיצאו בכל תולדות ההוצאה. "זהו ספר שילמד בכל הפקולטות
למדעי המדינה".
* ארבעה אירועים שנועדו לאותו יום, יום ד'
17.12. במועצת הביטחון, היוזמה הפלשתינאית להסדר כפוי, הפוגע באינטרסים הקיומיים
של ישראל. בשוויץ, כינוס של המדינות החתומות על אמנת ז'נבה, לקבלת החלטות שנועדו
לפגוע ביכולת ההגנה העצמית של ישראל. בפרלמנט האירופי, הצבעה הקוראת להקמת מדינה
הפלשתינאית. ובעוד גוף אירופי (איני זוכר איזה) דיון על ביטול סיווג חמאס כארגון
טרור.
איני יודע אם התזמון לאותו מועד הוא מקרי.
אני משער שלא. מדובר במתקפה מדינית קשה על ישראל. ובמה אנחנו עסוקים? בבחירות
מיותרות, בזבזניות שהורתם בחטא, של ראש הממשלה ושותפיו הקואליציוניים לשעבר ו"לשהווה",
שהתעקשו לטפס לצמרות האגו ולא לרדת.
* בכל מערכות הבחירות בארבעת העשורים
האחרונים לא זכורה לי מערכת לעומתית ודלת תוכן כזאת, כפי שמצטיירת מערכת "רק
לא" הנוכחית. זהו יומם הגדול של אנשי השחור-לבן, בעלי המנטליות של פלקט ורוחב
האופקים של סיסמה.
* אילו הייתי יועץ הקמפיין של הליכוד,
הייתי מציע להם להקרין מידי יום את מופע האימים הטלוויזיוני של ציפי לבני, שבו היא
מכנה את ראש הממשלה "זבל", "אפס" ו"אימפוטנט"
ומסננת "כוסאמק". לא הייתי מוסיף כל פרשנות.
* ציפי לבני מסבירה שזה היה סתאאאאאם,
צחוקים וזה. לא צריך דמיון מפותח כדי לשער איזו מהומת אלוהים הייתה כאן, בצדק,
אילו נתניהו היה מופיע בסגנון דומה.
* שלושה מאמרים ב"הארץ" בימים
האחרונים, של גדעון לוי, יוסי שריד וצבי בראל, יוצאים בחריפות נגד המרכז, נגד
המתינות, בעד הקיצוניות. נוח להם לגרור את מדינת ישראל למקום הנורא שבו הברירה
תהיה בין הקצוות – או גדעון לוי או בן ציון גיפשטיין. הם הכריזו מלחמת חורמה נגד
השפיות, המתמודדת עם מציאות מורכבת, שאינה פלקט.
* במשך עשור וחצי הנהיג אלי ישי מפלגה
שנשאה ברמה את דגל ההשתמטות מצה"ל ומן ההגנה על המדינה. האם אורי אריאל, בן
קיבוץ טירת צבי, בשר מבשרה של הציונות הדתית, הנושאת על דגלה את ערך השירות
המשמעותי בצה"ל כמצווה, יחבור אליו לרשימה אחת?
* לזכותו של אלי ישי ייאמר, שהוא לא ישב
בכלא, לא היה מועמד לכלא ולא בילה בחדרי החקירות של המשטרה. בסביבה של ש"ס זה
ממש "יצאת צדיק".
* אני מכיר שנים רבות את עדינה בר שלום, בתו
של הרב עובדיה יוסף, מעריך אותה ומוקיר את מפעל חייה, ששילב אלפי חרדים ובעיקר חרדיות
באקדמיה ופתח להם את הפתח להשכלה ותעסוקה ולהשתלבות בחברה הישראלית.
קיוויתי מאוד שעדינה תכנס לחיים הפוליטיים,
הן בזכות יכולותיה והן כמסר של פריצת תקרת הזכוכית לאישה חרדית; לא רק בהיותה חרדית
אלא בשאתה את הייחוס המשפחתי שלה. הצטערתי שדבקה בש"ס, מפלגה שאינה בשלה עדין
לאפשר לנשים לרוץ מטעמה.
עדינה בר שלום הסבירה שבחרה בדרך הקשה, כאשר
דחתה את ההצעות להשתלב ברשימות שהבטיחו לה מקום בטוח בצמרת. לי נראה שהיא דווקא בחרה
בדרך הקלה ולא גילתה את האומץ לפרוץ את נורמות קהילתה.
עם זאת, אני רוצה לראות את הפן החיובי. אני
לא מאמין במהפכות, אלא בתהליכים. עצם העובדה שמפלגה חרדית מכנסת מסיבת עיתונאים עם
היו"ר ועם אישה, שבה היא מתחייבת לקדם העצמת נשים ושילובן בתפקידי ניהול ובהשכלה,
מהווה התקדמות רבתי. עצם העובדה שמפלגה חרדית רואה במסר כזה נכס אלקטורלי, היא דבר
כמעט בלתי נתפס, לא רק במאה שעברה אלא אפילו בעשור שעבר. תמיד ראוי לברך על כיוונים
חיוביים, וגם אם אלה צעדים קטנים ואיטיים, כמקובל בחברה מסורתית ושמרנית, הם עולים
על דרך נכונה.
* עם זאת, אין בהתקדמות הזאת כדי להמעיט מחומרת
העובדה, שש"ס ממשיכה לשאת את דגל ההשתמטות והעמידה עליה עבריין משוחרר כמנהיג.
* ליברמן צודק בכך שאינו מוכן לפסול את
הרצוג או את נתניהו לראשות הממשלה. אפשר לפקפק בכנותו, אפשר לא להאמין לו, והרי את
אי האמון בו הוא רכש ב(חוסר) יושר. אבל אני מתייחס לגישתו במובן העקרוני.
הגישה הזאת נכונה עקרונית מן הבחינה הלאומית.
הקרע השבטי–מחנאי, בין מחנה "השמאל" ומחנה "הימין"; קרע רווי
שנאה ודה-לגיטימציה הדדית, קרע שבו כל שבט נגרר אחרי הקיצונים שבו, הוא איום
אסטרטגי על חוסנה ולכידותה של החברה הישראלית. אופנת ה"רק לא" היא ביטוי
בוטה ומכוער של הקרע הזה. יבורך כל מנהיג, המפגין אחריות לאומית ושובר את הדפוס
הזה. מבחינה זאת, תרומתו של ליברמן לחברה הישראלית לעת הזאת, בצעדו זה, חשובה
ביותר.
הגישה הזאת נכונה עקרונית גם במובן של
הימנעות מפסילה אישית.
זו גם הגישה הנכונה מבחינה מפלגתית. מטרתה
של מפלגה היא להשפיע. השפעה יכולה להיות באופוזיציה, כאלטרנטיבה לשלטון, ויכולה
להיות בממשלה, כמשפיעה מבפנים וכקובעת מדיניות ומבצעת אותה במשרדים שבידה. מפלגה
חכמה אינה חוסמת מראש אופציות להשפעה עתידית, אינה כובלת את ידיה ואינה מסרסת את
עצמה לדעת.
* יש המצפים מליברמן לפסול מראש את הרצוג.
לפסול, על שום מה? על שום דרכו המדינית? הרי ליברמן כבר עשרים שנה ומעלה מצדד
בחלוקת הארץ על בסיס קווי 49' עם חילופי שטחים. ההבדל בינו לבין הרצוג, הוא
שחילופי השטחים שהוא מציע כוללים נסיגה ישראלית משטחים מאוכלסים בצפיפות בערבים
בעוד הרצוג מתנדב להציע שטחים ריקים (כלומר פנויים להתיישבות ישראלית). זה לא מרחק
כל כך גדול, ובטח קטן יותר מזה שבין ליברמן לבין מי שמצדדים בא"י השלמה.
ומלבד זאת, הרי גם נתניהו מוכן לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת ולהקמת מדינה
פלשתינאית. ובסופו של דבר, הסיבה לכך שלא היה עד היום הסכם עם הפלשתינאים וכנראה
גם לא צפוי הסכם כזה בעתיד הנראה לעין, אינה נובעת מכך שישראל אינה מוכנה לוותר,
אלא מהסרבנות של הפלשתינאים להסכם עם ישראל.
על מה עוד מצפים מליברמן לפסול את הרצוג?
בשל מעורבותו הפלילית בפרשת עמותות ברק? נו, בענייני טוהר מידות ויושרה... הרצוג
עוד לא למד את מה שליברמן הספיק לשכוח.
* ועתה, אחרי שהצגתי את עמדתי העקרונית
בזכות עמדתו של ליברמן, להלן התחזית, כפרשן. אם יהיה מנצח ברור בבחירות, ליברמן יחבור
אליו. אם לא יהיה מנצח ברור, ליברמן ילהטט בין הצדדים, יעלה את מחירו במו"מ
הכפול לפני ההמלצה לנשיא, ובסופו של דבר ימליץ על נתניהו. למה? כי לכך מצפים ממנו
בוחריו, והוא לא ירצה לאבד אותם. הם בוחרים בו על בסיס ההבנה, בקריצה, שכך ינהג.
* מעניין לראות את תהליך ההלבנה המהיר
שעושה לליברמן מחנה "רק לא ביבי", שעד לאחרונה ליברמן היה בעבורו מוקצה
מחמת מיאוס. ראו – "ידיעות אחרונות". אולם ליברמן מספיק חכם וציני, כדי
לא להתבשם מזה.
* המוני חברי מרכז הליכוד נהרו לקלפיות
וברוב גדול מאוד אישרו את הצעותיו של נתניהו בנוגע לפריימריז. שלושה חברי בית הדין
של הליכוד, לקחו על עצמם סמכות לבטל את האקט הדמוקרטי, בטענה שחסרו 41 קולות ל-2/3
מכלל בעלי זכות הבחירה.
אחת מהשניים. או שהמשפטפטיזציה הנוקדנית
השתלטה על הליכוד, או שבמהלך ההשתלטות העוינת של הפייגליניזם על הליכוד, הוא כבש
את בית הדין של המפלגה.
* בית הדין פסל את מתן הסמכות לראש הממשלה
לשני שיריונים ברשימת הליכוד, בשם עקרון השוויון בין המתמודדים. זהו הפטישיזם של
מחלת הפריימריטיס, שהפכה את שיטת הבחירות מאמצעי למטרה.
על פי השמועות, פרופ' מנואל טרכטנברג עומד
לרוץ ברשימת מפלגת העבודה במסגרת שיריוני ציפי לבני. אין ספק שזו תרומה כבדת משקל
סגולי לרשימה. מישהו מעלה על דעתו את טרכטנברג מתרוצץ כעת בבחירות המקדימות, מנשק
תינוקות ורוקד בבת מיצווש של מתפקדים, כדי להתמודד עם עסקן סוג ז' במפלגת העבודה
על הייצוג בכנסת? על פי השמועות, מתקיימים מגעים עם יואב גלנט על שיריון ברשימת
הליכוד. אין ספק שתרומתו עשויה להיות גדולה ביותר. מישהו מתכוון להריץ אותו כטירון
מול העסקנים המשופשפים של הליכוד, שמזמן שכחו את מה שהוא לא ילמד גם בעשר השנים
הבאות, אך משקלם הסגולי אפסי?
מניעת אפשרות ממנהיג מפלגה, כל מפלגה,
להשפיע על הרכב הרשימה שלו, היא סירוס יכולתו להנהיג.
* הטענה של נתניהו, שיש לאחד את הבחירות
המקדימות לראשות המפלגה עם הבחירות לרשימה כדי לחסוך 6 מיליון ₪, היא לעג לרש,
כאשר היא נשמעת מפיו של מי שקלע את מדינת ישראל למערכת בחירות בזבזנית ויקרה
שעלותה מיליארדים רבים.
מטרתו של נתניהו אחרת. מאחר ומצביעי
פייגלין ודנון מאורגנים בקבוצות מסודרות ומאורגנות היטב ויבואו בהמוניהם לקלפי,
ראש הממשלה זקוק לאחוז הצבעה גבוה ככל הניתן. לשם כך, הוא זקוק להמונים שיבואו
להצביע למועמדים שלהם לרשימת הכנסת. זאת מטרה צודקת לא רק מבחינתו של נתניהו, אלא
גם כיוון שאחוז הצבעה גבוה טוב לדמוקרטיה. ועל הדרך, זהו גם חיסון של מיליוני ₪.
* בזכות מה הגיע הרצוג למנהיגות? בזכות
השתיקה.
* בהיותו שר האוצר המשיך יאיר לפיד לתפקד,
בפועל, כפרזנטור של קרטל הבנקים. לכן, חבירה משותפת שלו ושל כחלון, הנושא את דגל
שבירת הקרטל, נראית לי מוזרה, אפעס.
* הפעם היחידה שלא התאכזבתי מהמפלגה שבחרתי
בה, הייתה כשבחרתי ב"תפנית" של עוזי דיין. הסיבה לכך היא שהיא לא נכנסה לכנסת.
* במאמר ל"הארץ" תוקף סלמאן
מצאלחה את הרצוג ולבני, שהם גזענים בדיוק כמו הימין, ולכן על הערבים לא לתת להם יד
לגוש חוסם, אלא אם כן הם יהיו השותפים הקואליציוניים. במאמר זה, הוא מזכיר שלוש
פעמים את הלאום היהודי. בשלוש הפעמים האלה, הוא הכניס את המושג "לאום"
למירכאות. כלומר, האיש המלין על גזענות, מכחיש את קיומו של לאום יהודי, מה שמעיד
עליו שהנו גזען אנטישמי.
* בג"ץ הוא כידוע פרה קדושה. אסור
לבקר אותו. אבל כאשר הוא אישר את עונש ההרחקה מהכנסת לתומכת הטרור זועבי, ראוי
לעשות מן הפרה הקדושה סטייקים טובים. במאמר ב"הארץ" מתגולל עודה בשאראת
בבג"ץ בגסות, ומסיים את המאמר במילים "אהלן אפרטהייד".
* הפלשתינאים העובדים וקונים במישור
אדומים מוחים על בידוק ביטחוני מחמיר מדי, מאז פיגוע הדקירה. מחאתם מוצדקת. השאלה
היא, למי הם צריכים להפנות אותה.
* פעולת המשטרה נגד הארגון הגזעני
להב"ה, הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, המצית להבת אש זרה, היא מסר חשוב של דמוקרטיה
מתגוננת.
* לאחר מלחמת סיני, התפרסם
ב"פראוודה" גילוי דעת של אישים יהודים בבריה"מ, המגנה את ישראל על
חבירתה לצרפת ובריטניה במתקפה קולוניאליסטית על מצרים ופגיעה בשלום העולם וכו'.
בתגובה, חברו החשובים בין הסופרים ואנשי הרוח בישראל לגילוי דעת נגדי - מאמר שלם המסביר את עמדתה של ישראל ומצדיק
אותה. בין החתומים אלתרמן, שלונסקי, שלום אש, מסקין, אבא קובנר, משה שמיר, חנה
רובינא, ש.שלום, לאה גולדברג, צביה לובטקין, יוסף מילוא, אברהם סוצקבר ועוד, כולם
ז"ל. כל החותמים, ממוקמים פוליטית ממפא"י שמאלה, כולל מפ"מניקים
מובהקים, שעה שמפ"ם עדיין הייתה מפלגה פרו-סובייטית ושלונסקי היה מפעילי
"ועד השלום" שהיה ארגון פרו-סובייטי מובהק. אולם כל אימת שהשקפתם
הפרו-סובייטית התנגשה עם האינטרסים של ישראל, הם לא התבלבלו.
כאשר אני קורא על אנשי הרוח בישראל היום,
המוציאים גילוי דעת בו הם מפצירים בפרלמנטים אירופיים לקבל החלטות אנטי ישראליות
המקדמות פתרון כפוי, זוהי עדות לדלדולה של הרוח בישראל.
* ראש העיר ר"ג ישראל זינגר, היה
המורה שלי למתמטיקה ופיסיקה בכיתה ט' בביה"ס "בליך". הוא היה מורה
מצוין ולא פחות חשוב – בנאדם. אהבנו אותו מאוד.
לימים, שימש במשך שנים רבות כמנהל
ביה"ס והיה מנהל נערץ על דורות של תלמידים.
בחיים לא הייתי מקשר אותו לשוחד ופלילים.
אני המום ומזועזע ומקווה שיתברר שאלה חשדות שווא.
ראש עיר מושחת זה דבר חמור. ראש עיר מושחת
שהיה איש חינוך – זה דבר איום ונורא.
* ישראל זינגר, כראש האופוזיציה לצבי בר, נשא
את דגל המלחמה בשחיתות ואף זכה לעיטור מתנועת אומ"ץ על מאבקו בשחיתות
המוניציפלית. אם יתברר שהוא עצמו מושחת, זו מכה קשה למלחמה בשחיתות. מצד שני, אין זה
מן הנמנע שמושחתים נגדם נלחם, תפרו לו תיק. ימים יגידו.
* גל אוחובסקי דורש מהרצוג לחייב ח"כ
ממפלגתו "לצאת מן הארון" ולפטר אותו אם יסרב. יש לכך הגדרה בת מילה אחת:
טרור.
גל אוחובסקי היה למשטרת האאוטינג, או אולי
נכון יותר לומר אינקוויזיציית האאוטינג.
יש לומר בבירור – גם לאיש ציבור יש חיים
פרטיים. נטייתו המינית של אדם, גם של איש ציבור, היא עניינו הפרטי. אין בכך כל
עניין לציבור. החלטה האם לדווח לציבור על נטיה מינית, היא עניינו הפרטי של האדם.
יש לדחות בשאט נפש את הטרור של אוחובסקי.
* ביד הלשון
מה פירוש הביטוי "עולה בקנה
אחד"? לרוב אנו משתמשים בו על דרך השלילה: "אינו עולה בקנה אחד
עם", כלומר "אינו מתאים ל...".
מקור הביטוי הוא בפרשת השבוע, פרשת
"מקץ". הפרשה נפתחת בשני חלומותיו של פרעה, על שבע הפרות הדקות ושבע
הפרות הבריאות ולאחר מכן החלום על שבע השיבולים הדקות האוכלות את שבע השיבולים
המלאות והבריאות. וכך נפתח תיאור חלומו השני: "וְהִנֵּה שֶׁבַע שִׁבֳּלִים עֹלוֹת
בְּקָנֶה אֶחָד" (בראשית מ"א, ה).
אם כן, מקורו של הביטוי הוא תיאור בוטני
של אופן צימוח השיבולים בחלום פרעה, ואין כל קשר בינו לבין הביטוי המקובל היום.
וזה, בעיניי, יופיה של השפה העברית.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
