* אז מה היה לנו השבוע? מחבלים איסלאמיסטים
רצחו 140 איש בבית ספר בפקיסטן ובהם למעלה מ-110 ילדים. מחבלים איסלאמיסטים רצחו
30 איש בתימן, מחציתם ילדות. מחבל איסלאמיסטי חטף אזרחים בסידני והחזיק אותם כבני
ערובה 16 שעות. מחבלים איסלאמיסטים מדאע"ש הוציאו להורג בעיראק 150 נשים
שסירבו להפוך לשפחות מין ורצחו גם את בעליהן. בית הדין הגבוה של האיחוד האירופי
ביטל את סיווגו של ארגון המחבלים האסלאמיסטי "חמאס" כארגון טרור. מועצת
הביטחון מתכנסת לכפות הסדר על המדינה הנלחמת במחבלים האיסלאמיסטים. זו המועצה
האמונה על השלום והביטחון בעולם. עולם מטורף.
* כאשר אירופה נותנת לגיטימציה לחמאס, אין
כל משמעות למלחמתה בדאע"ש. חמאס ודאע"ש חד הן – שתי זרועות של מפלצת
הקנאות הג'יהאדיסטית האסלאמיסטית, המאיימת על האנושות. אירופה מסרסת עצמה לדעת,
בטירוף מערכות אובדני.
* החלטת בית הדין העליון של האיחוד
האירופי אינה סופית. היא נסמכת על הטענה המוזרה, בלשון המעטה, של ... העדר ראיות,
אך יש אפשרות בשלושת החודשים הבאים להציג את הראיות. למרות שזה נראה כמשחק מכור,
אל לנו להתייחס לכך כאל משחק מכור. על ישראל לנהל בשלושת החודשים האלה מערכה
מדינית, משפטית והסברתית ממוקדת, כדי לשנות את ההחלטה.
* הרוח האמריקאית היא רוח של חופש ושל
נכונות לשלם מחיר במאבק על החופש. ההתקפלות הצ'מברליינית של סוני בפני הטרור הצפון
קוריאני מנוגדת לרוח האמריקאית. זוהי רוח אובמה.
* אובמה אמנם ביקר את החלטת סוני והגדיר
אותה כטעות. אך האם זו אינה הדרך בה הוא נוהג כלפי איראן והרֶשָׁע האסלאמיסטי
מראשית כהונתו?
* דרכו הצ'מברליינית של אובמה כלפי איראן
והקנאות האסלמית הג'יהאדיסטית היא פגיעה בשלום העולם וכרסום מעמדה הבינלאומי של
ארה"ב, מנהיגת העולם החופשי.
לעומת זאת, הסרת החרם והעיצומים על קובה,
היא החלטה נכונה של אובמה. המצור האמריקאי על קובה נבע מהיותה של קובה המוצב הקדמי
של בריה"מ בעורף ארה"ב. 25 שנים אחרי נפילת בריה"מ והגוש
הקומוניסטי, לא היה כל היגיון בחרם האנכרוניסטי הזה. טוב עשה אובמה שהסיר אותו.
* מפלגת "כולנו" מצטרפת
ל"ישראל ביתנו", "יש עתיד" ו"התנועה" – מפלגות שבהן
המנהיג מכתיב את זהות הרשימה, ללא כל הליך דמוקרטי. אני ממש לא מעריך את הדרך
הזאת, אם לנקוט לשון המעטה.
מצד שני, יש להודות על האמת, שהבחירות
המקדימות, הן במרכזי המפלגות והן בפריימריז, הן מדמנה של שחיתות, פופוליזם, שלטון
העשירים, קניית קולות ושאר מרעין בישין.
מכל השיטות המוכרות, הטובה ביותר, אף שגם
היא אינה מושלמת, היא השיטה שהייתה נהוגה בעבר – ועדה מסדרת. יש לשכלל אותה,
לוועדה שיש בה נציגות להנהגת המפלגה, לנציגים מן השטח ולאנשי רוח או מנהיגי עבר
המקובלים כסמכות מוסרית במפלגה. פורום של כעשרים איש, שיבחר את הרשימה.
* ב"כולנו" הבעיה אף יותר
חמורה, בשל התקנון על פיו רק כחלון יחליט על הצטרפות לממשלה ופרישה ממנה, כלומר
שליטה דיקטטורית של ממש, אף ללא מראית עין של דמוקרטיה ושיתוף. אני מתנגד בכל לבי
לדרך זו, ורואה בה פגיעה בדמוקרטיה הישראלית.
* אם זו דעתי על התנהלותה הפנימית של
"כולנו", מדוע אצביע בעדה?
אני לא תומך ב"כולנו". אני תומך
במפלגה שלי. המפלגה שלי מייצגת בכל הנושאים את דעותיי, ללא כחל ושרק, התנהלותה
הפנימית היא בדיוק כפי שבעיניי יש לנהל מפלגה ואישיה הם אנשי מעלה נפלאים. המפלגה
שלי היא כמעט מושלמת. למה כמעט? כי יש בה מגרעת אחת – היא אינה קיימת.
בהיעדרה, עליי לבחור בין המפלגות הקיימות,
את זו שמייצגת את עמדותיי יותר מאחרות. ומכל הסיבות שכבר הצגתי, המפלגה הזו היא
"כולנו".
* החלום הרטוב של אנשי "רק לא ביבי",
היא ניצחון של דני דנון בפריימריז.
* שאלו את ד"ר יוסף בורג המנוח,
מנהיג המפד"ל בשנות ה-70, מה חשוב בעיניו יותר בסלוגן של הציונות הדתית
"תורה ועבודה", התורה או העבודה? בורג השיב: "ו"ו
החיבור".
הגורמים החרד"ליים בציונות הדתית,
איבדו מזמן אפילו את היומרה להיות ו"ו החיבור בחברה הישראלית. מכאן הקושי
שלהם למצוא את מקומם ב"בית היהודי", מה שבא לידי ביטוי במעבר של יוני שטבון
למפלגתו החדשה של אלי ישי, ובפרישה הצפויה, כנראה, של "האיחוד הלאומי"
כולו, בראשות אורי אריאל, וחבירה לאלי ישי.
מתאימה להם מפלגה חרדית, הסרה למרות
רבנים. אך מי שמכפיפים עצמם לאדם, שהנהיג במשך עשור וחצי מפלגה שהדגל העיקרי שנשאה
היה דגל ההשתמטות – כיצד יתקראו האיחוד הלאומי? מה לאומי בהשתמטות מצה"ל
ועריקה ממלחמת מצווה, מההגנה על המולדת ומהערך היהודי המרכזי של "כל ישראל
ערבין זה בזה"?
בינתיים אלי ישי והרב מאזוז (שאלי ישי
כפוף לו) מסרבים לאפשר ריצה של נשים ברשימה. אם אורי אריאל יסכים לכך, זו הפניית
עורף לח"כ אורית סטרוק. אורית סטרוק רחוקה מלהיות כוס התה שלי, אם לנקוט לשון
המעטה, אולם פסילתה בגין היותה אישה היא חרפה, ועלבון לכל אדם נאור.
* לאחר מופע האימים של ציפי לבני
ב"מצב האומה", מי שתקף אותה בחריפות הרבה ביותר היה שר התחבורה ישראל
כץ. לתכנית הבאה הוזמן, לא במקרה, ישראל כץ.
עניין אותי מאוד, מה תהיה דרך ההתמודדות
שלו עם התכנית. להשתלח בגסות ביריב הוא אינו יכול להרשות לעצמו, אחרי ביקורתו על
לבני. באיזו טקטיקה הוא יבחר? הטקטיקה של בנט – לזייף התפקעות מעושה מצחוק ככל
שיורדים עליו? אולי בדרך ההומור העצמי?
כץ הפתיע. הגישה שלו הייתה, שאם הוא מקבל
זמן שידור יקר כל כך, בתכנית בעלת רייטינג גבוה בפריים-טיים של הערוץ השני, הוא
ינצל אותו כדי להעביר את מסריו. וכך, הוא הגיע לתכנית הסאטירית "מצב
האומה", כאילו הגיע ל"מוקד". הוא לא בא לדאחקות, הוא לא ניסה להיות
מאגניב, הוא לא ניסה להתחרות בסאטירה עם מארחיו. הוא פשוט דיבר לקהל הצופים
ברצינות. מכל ההופעות במערכת הבחירות הרדודה הזאת, הלעומתית הזאת, זו הייתה ההופעה
הרצינית והעניינית ביותר (אם לא היחידה). והמעניין הוא, שכץ השפיע גם על המארחים
שלו, שהיו הרבה יותר רציניים מכפי שהם בדרך כלל, וחלקם אף התווכחו אתו, אך בצורה עניינית
ומכובדת. זה היה מוזר, שכן בכל זאת זו תכנית סאטירית, אבל נראה לי שהוא קצת הציל
את הכבוד של הפוליטיקאים.
* בחלקה הראשון של התכנית, התארח הפרשן
הפוליטי של הערוץ השני עמית סגל. הוא דווקא בא להתחרות עם המארחים במגרש שלהם,
ועשה זאת בהצלחה רבה. מסתבר שמעבר לעובדה שהוא כתב מצוין, מקצועי ורהוט, יש לו גם
הומור שנון וטוב.
* שמירתו על זכות השתיקה, בחקירה על
עמותות ברק המושחתות, תלווה את הרצוג כצל כל חייו הציבוריים ולא תרפה ממנו. אם
הרצוג רוצה לנקות את שמו, עליו לדרוש את חידוש חקירת המשטרה, ולומר שם את כל הידוע
לו.
הוא לא יעשה זאת והוא יודע למה.
* נער ביריון, פעיל הקו-קלוקס-קלאן
הישראלי (להב"ה), נעצר בחשד שתקף באלימות קשה מורה שלו. לכאורה, אין קשר בין
המעשה להשתייכותו לארגון. אין זה פשע שנאה, אין כאן כל עניין פוליטי, אין כאן
עניין גזעני, המורה אינו ערבי, אין כאן עניין של התבוללות. מה הקשר בין האירועים?
יש קשר. מי שפועל בכנופיית ביריונים, הגם
שזו ביריונות אידיאולוגית, מאמץ דפוסים של "לי מותר", של שימוש באלימות
כפתרון. לא בכדי, הדבר בא לידי ביטוי גם ביום יום.
זה מזכיר לי את המערכון המצוין
מ"היהודים באים" על ארוחת הצהרים במשפחתו של יגאל עמיר.
* איך אפשר להתקבל לעבודה בהסתרת פשעיו של
העבריין המושחת אהוד אולמרט? בכל זאת, $10,000 לחודש, זה לא הולך ברגל.
* מי יודע מה זה 929?
לא, אין זו החלטת מועצת הביטחון, זה לא
מספר של יחידה בצה"ל, גם לא החלטת מועצת רשות מקרקעי ישראל.
929 הוא מספר הפרקים בתנ"ך. זהו שמו
של מיזם, שכותרת המשנה שלו היא "תנ"ך ביחד", שבו החברה הישראלית והעולם
היהודי ילמדו מידי יום, חמישה ימים בשבוע, פרק אחד בתנ"ך. הלימוד יהיה
בקבוצות לימוד רבות מאוד בכל רחבי הארץ, באינטרנט, ברשתות החברתיות, בצה"ל,
בחברה למתנ"סים ועוד ועוד. מיזם ענק, שהיוזם שלו והעומד בראשו הוא הרב
ד"ר בני לאו ומשרד החינוך שותף בהובלתו והפעלתו. גילוי נאות – אני פעיל
במיזם, בכתיבת מאמרים על פרקים בתנ"ך באתר 929 ובלימוד בקבוצה בה אני מלמד
בגולן.
מטרת המיזם היא להנכיח מחדש את ספר
הספרים, תשתית התרבות היהודית והאנושית, בקרב החברה הישראלית והעם היהודי, מתוך
גישה פלורליסטית ופתוחה מאוד, המאפשרת לכל אחד לפרש ולדרוש בדרכו, על פי הבנתו, על
פי השקפת עולמו, את הטקסט המקראי, ללא כל היררכיה, וללא כללים פרשניים של מותר
ואסור. זהו מיזם משותף של דתיים וחילונים, של כל הזרמים ביהדות, של כולם.
היום, נר חמישי של חנוכה, יפתח המיזם
בלימוד פרק א' בספר בראשית. כל מחזור של 929 ימשך שלוש שנים וחצי. המחזור הראשון
יסתיים סמוך ליום העצמאות ה-70 של מדינת ישראל; המדינה שהכרזת העצמאות שלה נפתחת
במילים: "בארץ ישראל קם העם היהודי... והוריש לעולם כולו את ספר הספרים
הנצחי".
* אירוע השקת המיזם נערך בבית הנשיא,
בהשתתפות הנשיא ריבלין. בני לאו אמר באירוע, שהאיום הקיומי האמתי על המדינה הוא
משבר הזהות, ומטרת המיזם היא לתת מענה למשבר הזה. הוא דיבר על המסע הגדול של
המיזם, ואמר ש"השביל שלו רחב דיו כדי שכל אחד ימצא בתוכו את הדרך הייחודית לו,
בלי בעלות ובלי בלעדיות".
הרב שי פירון הוא מהוגי התכנית, לפני חמש
שנים, עוד בטרם חלם על הליכה לפוליטיקה. כשר החינוך הוא אימץ את המיזם כמיזם דגל
של המשרד, בהובלת סגן השר וירצמן, שאף הוא היה חלק מן החבורה שהגתה את הרעיון.
"כאן על האדמה הזאת", אמר פירון, "דיברו על הגֵּר, היתום והאלמנה.
כאן על האדמה הזאת אנו פוגעים בגר, ביתום ובאלמנה. המסע שיפתח ביום א' מחזיר אותנו
לערכים הללו. העם מחכה לתנ"ך, כי כולנו מחפשים משמעות".
* באירוע ניתנו שיעורים בנושא "ויהי
אור", מפי פרופ' יאיר זקוביץ', פרופ' אביגדור שנאן, בלהה בן אליהו ורינו
צרור. אך המשמעותי ביותר והמרגש ביותר, בעבורי, היה קובי אוז.
אוז הופיע בשיריו "תפילת
החילוני" ו"אלוהיי", שני שירים שאני מרבה ללמד, כתבתי עליהם
ושידרתי אותם, ותמיד הם מרגשים אותי. השיר "תפילת החילוני" מזמן לאולם
אחד את החילוני, המסורתי, החרדי והרפורמי, כשכל אחד מתואר באמצעות הסטריאוטיפים
הקשים ביותר שלו בעיניי האחרים, והם מוצאים יחד את מקומם, כשכל אחד מתפלל בדרכו
ובנוסח שלו. בשיר "אלוהיי", שבו מבצע אוז דואט עם הקלטת פיוט תוניסאי
בפי סבו ז"ל ומדבר על מסורת המתינות הספרדית שהתחלפה בקנאות וקיצוניות, הוא
מדבר על "בית הכנסת הגדול הזה שנקרא ארץ ישראל, פה כולם מוזמנים להביט אל
השמים, להתפלל לגשמים, לפחד מטילים".
וחשתי שאין ביטוי מוצלח יותר מהשירים
הללו, לתיאור המיזם, שנועד לחבר את כל חלקי העם, תוך כבוד הדדי לדרכים השונות,
סביב טקסט היסוד שלנו, התנ"ך.
* במסגרת המיזם, יפתח חוג תנ"ך בבית
הנשיא, בהובלת בני לאו.
אין הצדקה גדולה יותר לקיומו של משכן
נשיאי ישראל ושל מוסד הנשיאות, מאשר להיות הגורם המאחד והמלכד את חלקי החברה, סביב
התשתית הערכית המשותפת לנו. לשמחתי, לאחר שלוש קדנציות של נשיאים שהיו עסוקים
בנושאים "חשובים" יותר והשחיתו את מוסד הנשיאות, הנשיא ריבלין מבין היטב
את תפקידו ומשקם את המוסד ואת מעמדו הציבורי.
השתתפתי בחודש האחרון בשני אירועים בבית
הנשיא – השקת מיזם שמיטה חברתית והשקת מיזם 929. בשני האירועים חשתי ברוח החדשה
הנושבת מבית הנשיא, השונה כל כך מזו שנכחה שם במשך 22 השנים האחרונות.
* האירוע נפתח בטקס הדלקת נר שני של
חנוכה. הבחנתי בכך שרובי ריבלין שר יפה ומדויק. וחשבתי, שהפער בין הדיוק של ריבלין
לזיוף של פרס בשירה, הוא אלגוריה לפער בין הדיוק של ריבלין לזיוף של פרס בהבנת
משמעות הנשיאות.
* ברוח חנוכה, אצטט דברים שכתב הרב אברהם יצחק
הכהן קוק, הרב הראשי האשכנזי הראשון של א"י ומגדולי ההוגים היהודיים במאות השנים
האחרונות, בסידור התפילה שלו, "עולת ראי"ה": "'להדליק נר של חנוכה'.
החנוכה, המושפעת מהעתיד היותר נעלה, כאשר מבואר בהוראת חנוכה בהקבלה להוראת חינוך,
היא מצטיירת את כל המאורות שצריכים להאיר באומה, אור התורה, אור הנבואה, אור החכמה,
אור הצדק, אור הגבורה, אור השמחה, אור החסד, אור האהבה וכיו"ב. אך בטרם הוכרה
התכלית העליונה של החיים נראים לנו כל אלה האורות הרבים בפרטיותם כאילו הם דברים נפרדים,
צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י עירוב
פרשיות. ולפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות, יש נוטה ביותר לאחד מן המאורות
האלה, ונדמה לו שמי שנוטה אל שאר המאורות הוא ממעט צביונו של אותו המאור החביב עליו
ושהוא מכיר ביותר ביקרתו... שהרי כל זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם,
ועיקר הברכה היא ברכת השלום, והיא תתקיים בעתיד בהיות ההכרה ברורה לכל, כי כל המאורות
כולם בכל פרטיותם הכל הם נר אחד".
הרב קוק מביע את חששו מפני הסכנות שבריבוי
האורות השונים, שהרי "לפעמים הפירודים מביאים גם כן סכסוכי דעות" ו"כל
זמן שיש פירודי דעות אין הקדושה מתבססת בעולם". ואף על פי כן, אין הוא סבור שהמסקנה
היא מחיקת ההבדלים בין האורות השונים ובין מי שנושאים את האורות השונים בעולמנו. הוא
מכיר בחשיבות של כל אור ואור, בקדושה של כל אור ואור, הוא מכיר בחשיבותה של השונות:
"צריכים הם לפעמים להיות עומדים בפירודם, כדי שלא תמחה צורת כל אחד מהם ע"י
עירוב פרשיות". הוא מתריע מפני מי שנטייתו ל"אור התורה", למשל, גורמת
לו לראות איום ב"מי שנוטה אל שאר המאורות". איך פותרים את הדילמה הזאת? ב"הכרה
ברורה לכל, כי כל המאורות כולם בכל פרטיותם, הכל הם נר אחד".
מי מחויב בימינו לאור התורה? מי לאור הנבואה?
מי לאור הצדק? מי לאור הגבורה? העם היהודי בימינו מורכב מזרמים שונים ודרכים שונות,
וחלקים שונים בתוכו מחויבים בדרכים שונות לאורות שונים. יש לכבד את השונות הזאת ולתת
לה מקום, ובלבד שנבין כולנו שהכל ביטויים שונים של אור גדול אחד, של מחויבות אחת לקיומו
של העם היהודי, לקיומה של היהדות, לקיומה ועתידה של מדינת ישראל. יש מקום לכל האורות
החלקיים, מתוך הבנה ש"כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן".
* מול הטירוף הלעומתי של מערכת בחירות
שעיקריה הם "רק לא" – מציב לנו הרב קוק אתגר חלופי. מיזם 929 הוא ברוח
דברים אלה של הרב קוק, וכל כך רחוק ממערכת הבחירות הנוכחית.
* אחרי 66 שנות עצמאות וריבונות מלאה ואמתית
של מלכות בית חשמונאי, החלה קמילתה של הריבונות כאשר המעצמה הרומית הוזמנה להתערב
בפוליטיקה הפנימית ביהודה. 66 שנים אחרי הקמת מדינת ישראל הריבונות, מאות אנשי רוח
ואישי ציבור, ובראשם הסופרים עמוס עוז, א.ב. יהושע ודוד גרוסמן פונים למדינות
האיחוד האירופי וממריצים אותם לקדם הסדר כפוי. מי שאינו לומד מן ההיסטוריה – נגזר עליו
לחזור עליה. זוהי דלדולה של הרוח הישראלית.
* בבוקר יום הכיפורים תשל"ד, הרעיד
צלצול טלפון בביתנו את שלוות הצום. היה זה טלפון מהצבא, קריאה לאבי להתייצב מיד
למילואים. אף שלא היינו בטוחים שאין זו מתיחה, אחותי ואני לא לקחנו סיכון ומיהרנו
לבית הכנסת לקרוא לאבינו.
כשהגענו הביתה, פגשנו את שכננו הדתי מנחם,
לבוש מדים, נכנס לרכבו ונוסע. הייתי המום. יהודי דתי נוסע ביום הכיפורים?!
פעם זה לא היה מובן מאליו. יהודים נטבחו
בשבתות בידי אויביהם, שידעו שאין הם נלחמים בשבת. מי שתיקן את התקנה, לפיה אין
להתייחס לאיסור המלאכה בשבת באופן פונדמנטליסטי, אלא פיקוח נפש דוחה שבת כי היהדות
היא תורת חיים, היה מתתיהו החשמונאי.
בעקבות אחד ממעשי הטבח בשבת "וידע
מתתיהו ואוהביו ויתאבלו עליהם עד-מאוד. ויאמרו איש אל רעהו: אם נעשה כולנו כאשר
עשו אחינו ולא נלחם בגויים על נפשנו ועל תורתנו, עתה מהרה ימחו אותנו מעל פני
הארץ. וייוועצו ביום ההוא לאמור: כל אדם אשר יבוא אלינו למלחמה ביום השבת, נלחם
בו, ולא נמות כולנו כאשר מתו אחינו במחבואים" (מקבים א' פרק ב).
לא בכדי, הציונות על כל גווניה אימצה את
המקבים כגיבוריה, כאנטיתזה לפאסיביות של הקיום היהודי הגלותי.
* ביד הלשון
אני אוהב סלנג, המעשיר את השפה ומעניק לה
לחלוחית של חיוּת.
יש שיבושי לשון שאני אוהב, בעיקר של
ילדים, כיוון שהם מבטאים היגיון לשוני, העולה לעתים על זה של השפה התקנית. כאלה הם
למשל ביטויים ילדותיים כמו "את מסכימה לי?" ו"נתנתי לו".
אני מקבל את השתלבותן של מילים לועזיות
בעברית, כיוון שזו תוצאה בלתי נמנעת של השיג והשיח התרבותי בין עמים ולשונות. השפה
העברית בכל תולדותיה אמצה אל חיקה השפעות של שפות התקופה.
ועם זאת, אני סולד עד צמרמורת
מהאמריקניזמים הנכנסים לשפה העברית, ואונסים אותה בניגוד לדופק הלשוני הפנימי שלה,
בניגוד להיגיון הפנימי שלה, מתוך התבטלות מתייוונת מפני האנגלית האמריקאית. ואין
כוונתי רק לשרבוב מילים ומשפטים באנגלית בתוך שיחה עברית, אלא לא פחות מכך לשימוש
בביטויים כאלה מתורגמים לעברית, ללא הגיון עברי.
אציג דוגמאות אחדות:
- פירוט של מספר נימוקים לעמדה או למעשה,
בביטוי "פעם אחת", "פעם שניה". הרי אין כאן ספירה של מספר
הפעמים שפעולה מסוימת נעשית. זו העתקה קלוקלת משפה זרה וכפייתה המאולצת על העברית.
- "זה מרגיש לי"... בשרי נעשה
חידודין חידודין מה"זה מרגיש לי" הזה.
- "עושה שכל". נו, מה כבר אפשר
לומר על הפיגוע הלשוני הזה?
- "לקחתי החלטה". אז תחזיר
אותה. למה לא, פשוט, "החלטתי"?
- "שיהיה לך סופשבוע נפלא". מי
צריך את הקשקוש הזה כשיש לנו את ה"שבת שלום" היפה כל כך והעברי כל כך?
* "חדשות בן עזר"