הבלוג של אורי הייטנר

ביום שבו התפוצצה פרשת השחיתות החדשה, פרשת קירשנבאום, נשא נשיא המדינה רובי ריבלין דברים חדים וברורים נגד השחיתות השלטונית. דבריו היו אור באפלה, מסר מנהיגותי שלשמו קיים מוסד הנשיאות.

כששמעתי את הדברים, הטרידה את מנוחתי המחשבה על כך, שאך כפסע היה בין בחירתו של ריבלין, לבין מציאות של נשיא שעיקר מעייניו הן לחקירות המשטרה על מעשי שחיתות. כך היה, אילו נבחר לתפקיד מועמדה של מפלגת העבודה בנימין בן אליעזר – פואד. כמעט פה אחד בחרה בו סיעת העבודה, והתגייסה בכל מאודה לקידום בחירתו. אוי לאותה בושה.

נכון, אז עוד לא החלה חקירת המשטרה נגד פואד. אך בל ניתמם. הידיעות והשמועות ריחפו סביבו תדיר, לאורך שנים. אמנם, שמועות אינן עובדות משפטיות. אולם זאת טענה נכונה במישור המשפטי. במישור המשפטי – לא רק שמועות, אלא גם חשדות אינם אישומים וגם אישומים אינם הרשעה. מבחינה משפטית, גם כעת, כאשר מתנהלת נגדו חקירה, פואד הוא בחזקת חף מפשע. אולם כדי להיות נשיא, לא די בחזקת החפות. נשיא המדינה נדרש להיות מופת לטוהר מידות וליושרה, מודל לחיקוי. נשיא צריך להיות אדם הנהנה מאמון הציבור כולו. האם מישהו במפלגת העבודה באמת חשב שפואד עומד בקריטריונים הללו? נו, באמת.

סביר להניח שהתמיכה בפואד, נבעה בעיקר מכך שאף אחד לא רצה להתנגד לרצונו של אלוף הפוקדים בפריימריז, אלוף מפקדי הארגזים, הבוס של קבלני הקולות. אלה היו כישוריו העיקריים לתפקיד הנשיא. זאת הסיבה לכך שמפלגת העבודה הריצה אותו להיות נשיא מדינת ישראל. אוי לאותה בושה.

יש לציין לשבח את ח"כ שלי יחימוביץ', צדיקה אחת בסדום, שהתנגדה בגלוי למועמדותו של פואד, ותמכה בריבלין. שלי הסבירה את הצבעתה, באומרה שאמנם כרויה תהום אידיאולוגית בינה לבין ריבלין, אך היא מאמינה בו כמנהיג ישר ונקי כפיים שעשוי להוות דוגמה לציבור. מכלל הן ניתן להסיק את הלאו. היא התנגדה לפואד על אף שקיימת ביניהם שותפות אידיאולוגית, כי אין היא מאמינה בו, ביושרו ובטוהר כפיו. מה הפלא, שמפלגת העבודה שהריצה את פואד לנשיאות, הדיחה מנהיגה ישרת דרך ונקיית כפיים כשלי יחימוביץ' מהנהגתה, ובחרה תחתיה את יצחק הרצוג, מנהיג בזכות השתיקה.

חרף קשר השתיקה התקשורתי בנושא, אסור להניח להרצוג להתחמק מהכתם בעברו – העובדה שישב שעות ארוכות בחקירות על שחיתות פוליטית, וסכר את פיו. זכות השתיקה ניתנת לעבריינים כדי לאפשר להם לא להרשיע את עצמם במו פיהם. זו זכות אזרח מקובלת, אם כי אני לא ממש חסיד שלה. במישור הפלילי, מי ששתק בחקירה ולכן לא היו די ראיות כדי להעמידו לדין, הוא בחזקת חף מפשע. אולם בחיים האמתיים, ברור שמי ששתק בחקירה, הוא מי שהיה מפליל את עצמו אילו דיבר. ברור שזכות השתיקה היא פריבילגיה לעבריינים. ולכן, מבחינה ציבורית, אדם ששתק בחקירה, הוא בחזקת אשם, אלא אם כן הוכיח את חפותו. בכתבי "מבחינה ציבורית", כוונתי היא, מבחינת היכולת של אדם כזה להיות שליח ציבור, בוודאי כדי להיות מנהיג, לא כל שכן – ראש הממשלה. יש לומר ברורות, יצחק הרצוג, ששתק בחקירות המשטרה ובכך שיבש את היכולת להגיע לחקר האמת בפרשיות השחיתות של עמותות ברק, אינו ראוי להיות איש ציבור, בוודאי לא מנהיג ולא כל שכן – ראש הממשלה.

בגיליון הקודם של "ידיעות הקיבוץ" נזף אורי יזהר בחיים ילין על כך שהצטרף לרשימתו של יאיר לפיד. מאחר וילין מעיד על עצמו כתלמידו של יגאל אלון, כתב אורי יזהר במאמרו "איפה ילין ואיפה אלון": "האם יאיר לפיד הוא יגאל אלון של ימינו?... מקומו הטבעי של חיים ילין הוא במפלגת 'העבודה'... מעניין מה היה יגאל אלון, שדגל ב'אתיקה בפוליטיקה', אומר על ה'פליק-פלאק' הזה של חיים ילין".

ונשאלת השאלה, האם יצחק הרצוג הוא יגאל אלון של ימינו? השאלה הזאת נכונה, כמובן, גם במישור העמדות המדיניות, הרי מפלגת העבודה של היום רחוקה ת"ק על ת"ק פרסה מעקרונות תכנית אלון. אך אני מעדיף להתמקד בשאלת ה"אתיקה בפוליטיקה". מאמרו המפורסם של יגאל אלון, יצא נגד התנהגות הרבה פחות חמורה מזו שהובילה את יצחק הרצוג לחדר החקירות של המשטרה. האם מישהו יכול לדמיין את יגאל אלון שותק בחקירת משטרה על מעשי שחיתות? ודאי שלא. הרי הוא כלל לא היה מגיע לשם. 

* "ידיעות הקיבוץ"