* מפעם לפעם אני מעיין בכרכים ישנים של "דברי הכנסת" –
הפרוטוקולים של דיוני המליאה, ובולטת בעיניי הרמה הגבוהה של הדיונים והמתדיינים
בשנות החמישים והשישים, לעומת רמת הדיונים היום. אמנם הכנסות בימינו משכילות יותר,
במדדי השכלה פורמלית, אולם הרצינות, המלומדות, האחריות למילה הנאמרת, רמת הנאום
והפולמוס, גבוהות לאין ערוך בכנסות הראשונות.
הח"כים בכנסות הראשונות נבחרו בידי ועדות מסדרות (בחלק מן
המפלגות הן נקראו ועדות מינויים). היום הם נבחרים בפריימריז. וגם אם איני יכול
להוכיח שעובדת בחירתם בידי ועדות היא הסיבה לסינון האיכותי יותר, ודאי שהפריימריז
לא השביחו את איכות הנבחרים.
שיטת הבחירות המקדימות, הן במרכזי המפלגות והן בידי כלל חברי המפלגה,
חיזקה את מימד הפרסונליזציה בפוליטיקה, את האגואיזם, את הפרסום העצמי, את
הפופוליזם. הדבר ניכר בדיוני הכנסת, בחוקים פופוליסטיים ועוד.
איני תומך בשיטה הנהוגה ב"יש עתיד", "התנועה"
ו"כולנו", ולמעשה גם ב"ישראל ביתנו" אף שיש בה מראית עין של
ועדת בחירה, כיוון שהיא משליטה דיקטטורה של המנהיג ומעודדת תופעה של מלחכי פינכתו
של האיש שעל פיו יישק דבר. אך איני משלים עם כך שהברירה היא רק בין שתי החלופות הגרועות
הללו.
בעבר תמכתי בפריימריז וראיתי בהן ביטוי לדמוקרטיה ישירה ומעורבות
הציבור בבחירת הח"כים. אך למעשה, נוצרה עריצות של קבוצות קצה מאורגנות
שהשתלטו על המפלגות. נוצרה מציאות של שלטון ההון, כי רק בעלי יכולת, או שליחי
טייקונים, מסוגלים להתמודד בפריימריז. אלה רק אחדים מן המרעין בישין, פרי הבאושים
של מחלת הפריימריטיס.
אני בעד חזרה לשיטת הוועדה המסדרת, אם כי במתכונת שונה מכפי שהייתה
בעבר (ולא רק בכך שהחדרים בימינו לא יהיו עוד אפופי עשן, ברוך השם). אני בעד מוסד
של 20-30 איש, שיהיה בו ייצוג להנהגת המפלגה, לנציגי מגזרים, לנציגים מן השטח
ולאישים בעלי שיעור קומה המקובלים על הציבור, כמו מנהיגי עבר (דוגמת ארנס ודוד לוי
בליכוד, שלמה הלל ואהרון ידלין במפלגת העבודה), אנשי רוח ואקדמיה וכד'. הוועדה
תבחר הרכב איכותי, ותבטיח ייצוגיות הוגנת, מתן ביטוי לתחומי התמחות שונים ויכולת
לעבודה משותפת והרמונית.
* זאת דעתי על הפריימריז. וכעת, לקראת הפריימריז הקרבים, להלן
המלצותיי לחבריי המתפקדים (המשך יבוא).
* לחברי הליכודניקים אני ממליץ על ישראל כץ. ישראל כץ הוא שר תחבורה מצוין. גם המרים ביריביו
הפוליטיים לא יוכלו לחלוק על הקביעה שהוא בולדוזר, איש ביצוע ועשיה.
אולם בולדוזר יכול גם להרוס. תמיכתי בכץ
נובעת לא רק מכך שהוא איש עשיה, אלא מכך שהוא עושה את הדברים הנכונים.
כתושב הפריפריה הצפונית, אני נהנה מתנופת
העשיה שלו לשיפור תשתיות התחבורה בצפון, המקצרות מאוד את המרחק מן המרכז לצפון, כמו
מחלף המוביל, צומת עמיעד ומחלף גולני, ומקצב העשיה המהיר. וכך גם העשיה לחיזוק התשתיות
בפריפריה הדרומית, כמו מסילת הרכבת לאילת, המשך סלילת כביש שש ועוד.
מאחר ומשאבי המדינה מוגבלים, תפקיד הדרג
המדיני הוא לקבוע את סדר העדיפויות. קביעת סדר עדיפויות, היא העדפת א' על פני ב'. כץ
העדיף את פיתוח הפריפריה על פני פיתוח המרכז. סדר עדיפות זה מנוגד להגיון השוק המבוסס
על היצע וביקוש. עיקר הביקוש הוא במרכז הארץ. סדר עדיפות זה מנוגד גם להגיון האלקטורלי,
כיוון שהוא מעדיף את מעט הבוחרים על פני מרבית הבוחרים. סדר העדיפות הזה מבוסס על היגיון
ציוני וחברתי. ממנהיגות ציונית, מצופה להעדיף את ההיגיון הציוני על פני הגיון השוק
הכלכלי והאלקטורלי.
על כך יש להוסיף את הירידה הדרמטית במספר
ההרוגים בתאונות דרכים. עם שתרבותו מבוססת על קדושת חיי אדם, חייב להוקיר את מי שמדיניותו
קיימה חיים של בני אדם רבים. לא רק כץ אחראי לכך. מגמת הירידה החלה עוד טרם כניסתו
לתפקידו, וגופים נוספים כמו משטרת התנועה שותפים מלאים להישג. אולם אילו התוצאות היו
הפוכות, הביקורת הייתה מוטחת בשר התחבורה ובצדק. ולכן, גם את הפרגון על התוצאות הטובות,
יש להפנות אליו.
לפני שנים אחדות תקפתי, במאמר, את השר כץ
על שלטי הענק ליד אתרי הבניה בכבישי הצפון, המאדירים ומפארים את שמו. טענתי שהדבר מזכיר
מדינת עולם שלישי, ואין לנהוג לאורך ארבע שנים, על חשבון המדינה, כבמערכת בחירות. אולם
היום אנו מצויים במערכת בחירות, לישראל כץ יש קבלות והוא ראוי לבחירה.
* לחבריי במפלגת העבודה אני ממליץ על
איתן ברושי. איתן, חבר קיבוץ גבת, מזכיר התנועה הקיבוצית ולשעבר ראש המועצה
האזורית עמק יזרעאל, מנכ"ל משרד המדע, התרבות והספורט ויועץ שר הביטחון
להתיישבות, הוא איש ביצוע מעולה, בולדוזר. הוא אדם ערכי, המחויב לערכי היסוד של
תנועת העבודה הציונית; ערכי התיישבות, ביטחון, צדק חברתי, הקיבוץ והסְפָר. הוא היה
ראש מועצה אזורית מעולה, שקידם מאוד את אזורו בתחומים רבים ובראשם הקהילה, החינוך
והתרבות. בתפקידיו הלאומיים ובראש ובראשונה כמנכ"ל משרד המדע, התרבות
והספורט, לא היסס לשנות סדרי עדיפויות ולהעדיף את הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית,
על חשבון המרכז, תוך עימות אמיץ עם הממסד התרבותי התל-אביבי.
איתן הוא ידיד הגולן ובקעת הירדן, מאמין בצורך בשמירת בקעת הירדן בידי ישראל ואינו
מהסס לבטא עמדתו זו. בעבר הלא רחוק זה היה הקונסנזוס של תנועת העבודה, אולם היום
אין אפילו צדיק אחד במפלגת העבודה המחויב לדרך זו, ולכן חשוב כל כך שלפחות
ח"כ אחד במפלגת העבודה ייצג את דרכה האידיאולוגית ההיסטורית.
* לחבריי בבית היהודי אני ממליץ על פרופ' אשר כהן. החלטת
"תקומה" להישאר בבית היהודי, משאירה תחת קורת גג אחת את המגוון הרחב של
הקולות בציונות הדתית, מהקצה השמרני של החרד"לות ועד הקצה של הדתיים לאומיים
הליברלים. רוב הח"כים נמצאים בתווך, לאורך הרצף. חסר בין הח"כים מנהיג
הנושא ברמה את הדגל הדתי-ליברלי, של חיבור אמתי לחברה הישראלית על כל גווניה, של
תורה ועבודה, של יהדות ודמוקרטיה, של פתיחות לגוונים השונים של היהדות והישראליות,
של יהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, של ברית בין הציונות הדתית לתנועת
ההתחדשות היהודית הפלורליסטית. אני מאמין שבנט, בלבו, נמצא במקום הזה, אך עיקר
מרצו ומעייניו מצויים בנושאים אחרים, וכראש המפלגה הוא מחפש את המכנה המשותף בין
הזרמים והלחצים. חסר בבית היהודי אדם, שהמחויבות העיקרית שלו היא לסוגיות הללו.
במידה מסוימת, אורי אורבך מייצג את הדרך הזאת, אולם הוא זקוק לחיזוק
משמעותי. מי שיכול למלא את הוואקום הזה הוא פרופ' אשר כהן. אדם חכם מאוד, רהוט,
מנוסה, בקיא, שולט בחומר, איש מדע המדינה, שלבטח יהיה מחוקק מעולה ויוביל מאבקים
חיוניים ביותר לחברה הישראלית.
* נפתלי בנט צריך להיות מרוצה מקמפיין ההסתה נגדו ("בנט זה אח של
טיבי") שמוביל איתמר בן גביר ורשימתו "עוצמה לישראל". הקמפיין הזה
מצביע על התהום המוסרית הפעורה בין הציונות הדתית והחיה הכהניסטית.
* קמפיין ההסתה מתמקד בפועלו המבורך של בנט כשר הכלכלה למען קידומם
הכלכלי והתעסוקתי של ערביי ישראל ובהצהרותיו לפיהן הרוב המוחלט של ערביי ישראל הם
אזרחים נאמנים ויציאתו נגד הגזענות, נגד ראש העיר שרצה למנוע העסקת ערבים וכד'.
אני נזכר באורי אליצור ז"ל, שכל אימת שפעילי הימין הרדיקלי כינו
אותו "אוהב ערבים" הוא השיב בכנות, שהוא מקבל את הכינוי כמחמאה.
"אני באמת אוהב ערבים", אמר אליצור בפשטות.
* הצטרפותם של מייקל אורן ואלי אלאלוף ל"כולנו", מחזקת את
תמיכתי ברשימה זו. כמי שמשלב השקפת עולם ציונית, ניצית פרגמטית בתחום החוץ
והביטחון עם השקפת עולם חברתית-כלכלית הדוגלת בערבות הדדית וצדק חברתי, הצטרפות
השנים לרשימה מחזקת את תחושתי, שזו המפלגה המייצגת טוב יותר מאחרות את עמדותיי.
חתן פרס ישראל אלי אלאלוף הקדיש את כל חייו, מאז עלייתי ממרוקו, למען
החברה הישראלית, ולפעולה למען צדק חברתי וערבות הדדית. הוא מייצג את השילוב שבין
צדקה לצדק, כלומר בין תביעה מן המדינה לפעול לצמצום פערים באמצעות מדינת רווחה
לבין תביעה מן הפרט, מן הקהילה ומן המגזר העסקי לפעול באופן וולונטרי למען אותן
מטרות. זה השילוב בין פעולתו הפילנטרופית הברוכה במסגרת קרן רש"י אותה ניהל
שנים רבות, לבין המלצות ועדת אלאלוף למלחמה לאומית בעוני.
גישתו של כחלון מתמקדת במלחמה בטייקוניזם, ולשבירת המונופולים
והקרטלים החזקים והחיבור המשחית בין הון ושלטון; כך הוא נהג בתחום התקשורת וכעת
הוא נושא את דגל שבירת קרטל הבנקים. אולם הגישה האנטי טייקוניסטית, המעודדת תחרות
חופשית, יכולה להתממש גם ללא מדיניות רווחה, רק באמצעות חיזוק הרגולציה להבטחת
התחרות. השילוב של כחלון ואלאלוף, הוא שילוב של מאבק במונופולים החזיריים עם
מדיניות רווחה אקטיבית ונטילת אחריות לאומית על החברה.
הצבתו של מייקל אורן, ההיסטוריון הדגול והשגריר לשעבר בארה"ב,
כאישיות המדינית הבכירה, מסמנת את הקו הניצי של המפלגה. אורן הוא אחד המומחים
המובילים בישראל בתחום הדיפלומטיה הציבורית, מול מתקפת תעשיית השקר ומלחמת
הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.
אני מצפה בסקרנות לשאר השמות של המצטרפים ל"כולנו", ומקווה
מאוד שאף הם יחקו את הכיוונים הללו.
* רשם המפלגות הודיע על רישום מפלגה חדשה: "תנופה לחופש
הפרט", בראשות בועז ארד. בועז ארד הוא אידיאולוג של גישה קפיטליסטית מוחלטת,
קיצונית, בנוסח "מסיבת התה" בארה"ב, כלומר צמצום המדינה למינימום
שבמינימום שבמינימום מתוך קידוש השוק החופשי. ארד מגדיר את עצמו כתלמידה של איין
רנד, נביאת האגואיזם הקדוש והוא עורך כתב העת של תלמידי רנד, "אנוכי",
ששמו מעיד על תפיסתו – קידוש האגואיזם.
אף שאני שולל מכל וכל את האידיאולוגיה הזאת, אני מכבד אותה ומברך על
הקמתה של מפלגה הנותנת לה ביטוי, בוודאי כאשר מייסדיה הם בעלי אידיאולוגיה עמוקה
ומוצקה.
עם זאת, לא יכולתי שלא לגחך, למקרא מטרה 3 במטרות המפלגה – עידוד
הסולידריות החברתית. אין סתירה מובהקת יותר מזו שבין טיפוח האנוכיות לבין
סולידריות חברתית.
* כל הכותרות שאביגדור ליברמן מקבל בזכות השינוי מרחיק הלכת בעמדותיו
המדיניות, מתעלמות מהעובדה ש... בעצם, אין כל שינוי בעמדותיו המדיניות. מראשית
דרכו בפוליטיקה הוא מטיף ליוזמה מדינית של חלוקת הארץ לשתי מדינות לשני עמים, על
פי העיקרון של "חילופי שטחים ואוכלוסיות", כלומר נסיגה לקווי 49' עם
חילופי שטחים. ההבדל בינו לבין העבודה ומרצ, הוא שבניגוד לעמדתן, בחילופי השטחים -
השטחים שישראל תמסור למדינה הפלשתינאית לא יהיו שטחים ריקים, אלא שטחים מאוכלסים
בערבים, כלומר ואדי ערה. את הסיסמה "שלמות העם קודמת לשלמות הארץ", הוא
אמר לראשונה במסיבת עיתונאים עם התפטרותו מתפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה
בדצמבר 1998, שהייתה יריית הפתיחה לדרכו הפוליטית העצמאית.
מה הסיבה לכל המלל על "ליברמן החדש"? הפנטזיה, שהפעם הוא
יחבור למחנה "רק לא ביבי".
* מה המשותף בין עמדתו המדינית של ליברמן לעמדתו המדינית של נתניהו?
שניהם דוגלים בחלוקת הארץ על פי העיקרון של "שתי מדינות לשני עמים".
* מה המשותף בין עמדותיהם המדיניות של הרצוג, נתניהו, בנט, לבני,
ליברמן, זהבה גלאון ואורי אריאל? לכולן אין פרטנר פלשתינאי.
* גם כאשר השר לביטחון פנים הוא מ"ישראל
ביתנו" המפלגה הזאת ממשיכה להתבכיין על רדיפה פוליטית של המשטרה.
* אם פאינה קירשנבאום תשתוק בחקירת המשטרה,
היא תהיה ראויה לכהן כשרה לביטחון פנים בממשלת הרצוג.
* מאיר שטרית, שהודיע על פרישתו מן החיים הפוליטיים, הוא ותיק
הח"כים. שטרית מכהן בכנסת מאז הכנסת העשירית, שנבחרה ב-1981, כלומר הוא כיהן
בכנסת 34 שנים, אחת הקריירות הארוכות ביותר של ח"כ לאורך כל שנות הכנסת.
הכהונה לא הייתה רצופה – הוא לא שירת בכנסת ה-12, בשל כהונתו בתפקיד גזבר הסוכנות
היהודית. הקריירה הפוליטית שלו החלה מוקדם יותר, ב-1973, עם בחירתו לראשות המועצה
המקומית יבנה (לימים, עוד בתקופתו, העיר יבנה).
עם פרישתו של שטרית, ותיק חברי הכנסת יהיה עוזי לנדאו (בהנחה שהוא
ימשיך ויבחר גם לכנסת הבאה), המכהן מאז הכנסת ה-11, שנבחרה ב-1984, עם הפסקה של קדנציה
אחת בכנסת ה-17.
בנימין פואד בן אליעזר, שפרש לאחרונה, כיהן בכנסת ברציפות מאז הכנסת
ה-11, שנבחרה ב-1984.
רובי ריבלין, שפרש מהכנסת עם בחירתו לנשיאות, כיהן בה מאז הכנסת ה-12
(1988), עם הפסקה של קדנציה אחת, בכנסת ה-13, שבה לא נבחר בפריימריז בליכוד.
גם בנימין נתניהו נבחר לראשונה לכנסת ה-12, וכיהן בה ברציפות, למעט
הכנסת ה-15 אליה נבחר, אך פרש לפסק זמן עם הפסדו לברק בבחירות האישיות לראשות
הממשלה.
* אנדריי ז'דנוב היה האחראי על המדע והתרבות במפלגה הקומוניסטית
בבריה"מ בימי האפלה של סטלין. ז'דנוב רדף את התרבות והאמנות שלא התיישרה
בדיוק על פי הקו של המפלגה.
ז'דנוב מת, אך הז'דנוביזם חי ובועט בנו. באקסדרת הספריה המרכזית של
אוניברסיטת תל אביב, מוצגת תערוכת ציורים ותצלומים של אמנים חובבים, מתנחלים בהר
חברון. קבוצה של פרופסורים "חשובים" באוניברסיטה, מבית מדרשו של אנדריי
ז'דנוב, יצאה בתגובה זועמת נגד עצם קיום התערוכה. פרופסור ישי רוזן-ז'דנוב-צבי:
"ענייננו הוא בכך שהתערוכה כולה מיועדת, באופן גלוי ומפורש, להוות מכבסה של
הכיבוש, ולמכרו לחילוניות התל אביבית כפסטורליה טהורה". פרופסור מנחם
ז'דנוב-לוברבוים: "הפניה של אמני הר חברון לציבור התל אביבי אינה נעשית ממקום
נייטרלי... אי אפשר לבוא בתמימות לתערוכה מעין זו, מבחינת ההשתמעויות הפוליטיות
שלה".
אלה הם אבירי חופש הביטוי, חופש היצירה, חופש האמנות, חירות היוצר,
הנאורות... כל עוד הם מבטאים את הקו הז'דנוביסטי. וככל פשיסט מצוי, הם מציירים
תמונה פרנואידית של איזו קונספירציה להשתלט על הטריטוריה "שלהם", שהרי
כידוע תל-אביב שייכת לאמא שלהם.
* ביום שישי בצהרים, הרצה בן דרור ימיני במועדון קיבוץ מחנים על ספרו
"תעשיית השקרים". אני הוזמנתי לשאת דברי פתיחה. בהגיעי לקיבוץ, רגע לפני
רדתי מהמכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם ח"כ נחמן שי, שהציע הצעת חוק להקמת ערוץ
טלוויזיה ישראלי בינלאומי, באנגלית ובערבית, בסגנון "אל-ג'זירה", שיביא
לעולם את דברה של ישראל מול מסע הדה-לגיטימציה ותעשיית השקרים האנטי ישראליים.
כששמעתי את הראיון, החלטתי לפתוח בו את דבריי. להציג את המופת של מפעלו החשוב של
בן דרור ימיני, כטיפה בים מול צונאמי הדמוניזציה והשקרים, ולנוכח חוסר המעש
והחולשה של ישראל.
יצאתי מהרכב ופסעתי למועדון הקיבוץ. במבואה הוצגה תערוכת ציורים.
כיוון שמיהרתי, לא היה לי זמן לצפות בתמונות, אך בזווית העין הספקתי לראות תמונה
אחת, עליה כרזה: "תנו לצה"ל לנצח". אלא שעל האות ה"א
בצה"ל מסומן איקס גדול. הרי צה"ל אינו צבא הגנה, כידוע. כשראיתי את
התמונה, החלטתי לפתוח בה את דבריי.
ספרו של בן דרור עוסק ברובו הגדול בהתמודדות עם שקרי התעשיה נגד ישראל
בעולם, אך הוא מתייחס גם לגרורותיה בארץ. הספר נפתח בשקר שטילטל את בן דרור והביא
אותו להקדיש את כל העשור האחרון להתמודדות עם תעשיית השקרים, והוא לא היה של גורם
ערבי, מוסלמי או ניאו-נאצי באירופה, אלא של הפוסט-היסטוריון האנטי ישראלי השקרן
אילן פפה. הספר מוכיח עד כמה גדולה השפעתם של ישראלים המגוייסים לתעשיית השקרים
האנטי ישראליים, דוגמת גדעון לוי, על התעשיה עצמה. ולמה ללכת רחוק, אם אפשר לסור
למבואת המועדון, ולראות את הדברים בשידור חי?
* לאחר ההרצאה היה לי זמן להתבונן בעבודות התערוכה; כולן ברוח אותה
כרזה, ועם האסוציאציות המוכרות המקשרות בין ישראל לבין הנאצים והרודנים במאה ה-20.
התערוכה היא של האמנים נאווה הראל שושני ודובי הראל. נאווה היא האוצרת של בית יגאל
אלון, אוי לבושה.
יגאל אלון, בטקס חלוקת פרסי ישראל, יום העצמאות תשל"ד (1974):
"רבים מנכסי הרוח והאמונה, שנתגלו במלחמת יום הכיפורים, הם כבר בבחינת ניצול
הקרן, ולא רק ניצול הפרי שהניבה. יש מקום לחשש, כי קרן זו תידלדל ותלך, אלא אם כן
נמתח שוב את השרירים, שרירי גוף ונפש, ונחזור אל המקורות ואל המקוריות שאפיינה
אותנו בעבר – מקוריותו של עם עתיק וקשה-עורף, שהוא גא בעברו ובוטח תמיד בעתידו;
הפתוח לקראת כל היפה והנאור שבעולם הרחב, אך קשוב, קודם כל, לזרמי המעמקים שבתולדותיו
וגורלו. וגורלו גם כיום, 26 שנים לכינון ריבונותו, כמו בכל ההיסטוריה שלו, שעדיין
אין משלימים עם קיומו. ואף-על-פי-כן יש הבדל אחד גדול ומכריע: שכאן, על אדמתנו,
הגורל הוא בידינו. וזה הרבה מאד, ולא רק בעיני שרידי אושוויץ ופליטי עמנו מארצות
דיכוי והשפלה, אלא אפילו בעיני יליד הארץ, כמוני, הזוכר את דלות כוחו של כפרו
הבודד במאורעות 36-39. אלא שאז, ולפני כן ובימים שבאו אחר כך, תמיד ראינו עצמנו
שליחיו וחלוציו של עם יחיד, נרדף ומיוחד, אולי באמת 'עם לבדד ישכון'. בנקודה זו,
בראיית עצמנו, של מי שאנחנו ולשם מה אנחנו כאן, השתבש דבר מה אחר קום המדינה.
הוספנו לדבר, ואולי גם לפעול, ברוח האידיאלים הבסיסיים של המהפכה העברית, אבל
בה-בשעה גם התחלנו להתנהג כאנשים שכבר באו אל המנוחה ואל הנחלה – איש איש לביתו
ולנעלי הבית שלו. רק המלחמות הזכירו לנו, שהמערכה על קיומנו עודה נמשכת".
חמש שנים קודם לכן, בנאומו בעצרת יום השואה ביד ושם, אמר אלון:
"כל חיינו בארץ הם עדות נחרצת לכך, שלא שכחנו דבר, אך למדנו הרבה. למדנו שאנו
יכולים לבטוח אך ורק בעצמנו; שעלינו להיות חזקים וצודקים, כדי שלעולם לא יוסיפו
עוד לרחם עלינו. ... כל המבקש להבין באמת את סוד עמידתנו בארץ הזאת, את כוח עמידתנו
ואילו את מה שגם ידידינו מכנים בשם 'עקשנות ישראלית' ... יבין... תמצית הווייתנו
ותמצית הלקח שלימדה אותנו השואה: העם הזה גמר אומר בלבו כי שוב לא יוסיף להצטדק בפני
איש על שהוא קיים".
... והנה, האוצרת של הבית הקרוי על שמו, מיידה אבנים בצדקת הדרך,
וכשלוחת מסע הדמוניזציה נגד ישראל, היא מוחקת את הה"א מראשי התיבות
צה"ל.
* אחד הקמפיינים המכוערים ביותר בחברה הישראלית בשנים האחרונות, הוא
הקמפיין נגד ה"הדתה" בצה"ל. קמפיין זה מזכיר לי כל מיני קמפיינים
בהיסטוריה על "ההשתלטות היהודית" על העולם, על הכלכלה, על המדינה, על
הבנקים וכו'. כל אדם נאור, דמוקרט וליברלי חייב לצאת נגד הקמפיין הזה, נגד
"הפרוטוקולים של זקני דוסנילד".
* מחוללי הקמפיין המרושע הזה, קפצו על פרשת גדוד "צבר"
כמוצאי שלל רב. לא, הם לא קפצו על כך שמג"ד חילוני הודח בשל עבירות מין
ונערכת נגדו חקירה פלילית בעניין, אלא על חשדות, שעל פי ההדלפות כנראה התיק
בעניינן עומד להיסגר, נגד המח"ט שלכאורה נתן ידו לטיוח הפרשה. הסיבה לכך היא,
שהמח"ט, הוא דתי, לא עלינו.
במאמר ארסי במיוחד, יצא נגד החטיבה ומפקדה רן אדליסט
ב"מעריב". ומאחר והמח"ט, אל"מ עופר וינטר, הוא בוגר מכינת
עלי, המכינה הקדם צבאית הדתית, הייתה זו הזדמנות לאדליסט להכות במכינות הקד"צ
הדתיות, ולבדל אותן מהחילוניות. והנה, נקרתה לידיו הזדמנות – הסמג"ד ב',
שהביא לפיצוץ הפרשה והתנכלו לו בשל כך, הוא בוגר המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין.
הנה, נציג הטובים מול נציג הרעים. אדליסט ציטט את ראש המכינה ע"ש רבין, דני
זמיר, שאמר דברים ברורים בנושא הצורך במוסר לחימה גבוה וטען שהדיון במוסר הלחימה
מחזק את צה"ל. ועל הציטוט הזה הוסיף אדליסט: "אני מעריך כי במכינה של
וינטר לא היה מתקיים דיון מעין זה".
כיוון שאני מקורב לעולם המכינות הקדם צבאיות, אני יכול לקבוע בוודאות
שבמכינה של וינטר מתקיימים דיונים כאלה בדיוק כמו במכינה ע"ש רבין.
דני זמיר, מה דעתך על הכתבה של אדליסט? "איזו עליבות ורדידות.
ניסיון כושל לסכסך בין מכינת רבין למכינת עלי. בעולם המכינות הסולידריות איתנה
וחזקה. הבן שלי, שהוא בוגר מכינת רבין, משרת בגבעתי כבר שש שנים וכיום תחת וינטר
ואין שום מתח או פער. פשוט המצאה".
* אויבים יידו אבנים לעבר ג'יפ של מג"ב ליד יצהר.
על פי דיווחים ראשונים, האויבים הם בנים לאימהות יהודיות.
* בהערכת אמ"ן אודות הנעשה בסוריה (אולי נכון יותר להגדיר זאת
כסוריה לשעבר), נכתב שחיזבאללה הקים רשת טרור בגולן (הסורי), שבראשה עומד סמיר
קונטאר. סמיר קונטאר הוא רוצחה של משפ' הרן בנהריה (1979), ששוחרר בעסקת החילופין
תמורת גופותיהם של חללי צה"ל רגב וגולדווסר.
זו עוד הוכחה לתוצאה של עסקות החליפין למיניהן – עוד טרור, עוד הרג,
עוד שפיכות דמים, עוד קיפוח חיי אדם. והדבר חמור שבעתיים בעסקות של מחבלים חיים
תמורות גופות של חללי צה"ל. אלו עסקות בלתי הומניות, כיוון שאין בהן אפילו
הדילמה המוסרית של האחריות לחייו של החייל שבידי האויב.
* ברכות חמות לחברי היקר, המתמטיקאי הדגול
פרופ' אלכס לובוצקי, לשעבר ח"כ מטעם "הדרך השלישית" זצוקללה"ה
עם בחירתו לאקדמיה הלאומית למדעים.
* מה המשותף ל"נ...נח...נחמ...נחמן מאומן"
ול"א...אר...ארא...אראל...אראלה ממפעל הפיס"? שניהם מייצגים את ההיפך של
"למי תודה? למי ברכה? לעבודה ולמלאכה!"
* ביד הלשון
יו"ר המועצה לשלום הילד יצחק קדמן התראיין לרדיו, וסיפר על
ה"דוֹךְ" של המועצה, שהגיש לנשיא המדינה.
מה זה דוֹךְ?
אולי ראשי תיבות? למשל... דין וכ...
מן הסתם, הוא התכוון לראשי התיבות דין וחשבון. אולם היה עליו לומר
דּוּ"חַ.
בדיוק כפי שאנו אומרים תפוּחַ, פתוּחַ, רוּחַ ושִׂיחַ, ולא תפוֹךְ,
פתוֹךְ, רוֹךְ ושִׂיךְ, כך עלינו לומר דוּ"חַ ולא דוֹךְ.
ואם כבר מתעקשים לשבש, כבר עדיף "מִישְׁלוֹחָה".
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
