מה משותף לתכניותיהם המדיניות של גלאון, לבני, הרצוג, לפיד, נתניהו,
ליברמן, בנט ואורי אריאל? באמת, קשה למצוא משותף. תהום אידיאולוגית עצומה, בלתי
ניתנת לגישור פעורה בין גלאון ואריאל. ובכל זאת, יש ביניהן משותף. לאף אחת
מהתכניות הללו אין פרטנר פלשתינאי.
"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן" שרו בערגה
דורות של מפגינים בכיכרות. כל כך פשוט. כל כך חלק. משוואה מתמטית ברורה, חדה
וחלקה. עד... עד שהיא נפגשה עם המציאות. וכשהיא נפגשה עם המציאות, התוצאות היו קצת
שונות. השטחים מהם נסוגה ישראל בעקבות הסכם אוסלו, היו בסיס לטרור ותוקפנות שהמיטו
עלינו שנים עקובות מדם ולמעלה מאלף נרצחים. השטחים מהם ישראל נסוגה בהתנתקות – עד המילימטר
האחרון ותוך עקירת כל היישובים, היו בסיס לירי טילים בלתי פוסק על אזרחי ישראל.
כאן זה היה בהסכם, כאן זה היה באופן חד צדדי, אך התוצאה הייתה זהה. ואם ניתן לטעון
שהלקח הוא שניתן להגיע לפתרון רק בהסדר כולל, באו ברק, אולמרט ונתניהו, ניסו את
הדרך הזאת, ונתקלו בסירוב.
בפסגת קמפ-דיוויד נטש ברק את דרכה של מפלגת העבודה ואת מורשת רבין. את
כל ה"לאווים" של רבין הוא הפך ל"הנים", בנושא שלמותה של
ירושלים, בקעת הירדן, התנגדות לנסיגה לקווי 4.6.67 וכד'. הוא הציע את ההצעה לערפאת
ונדחה בדם ואש ותימרות עשן. קלינטון אימץ את הצעתו של ברק, "שיפר" אותה
לטובת הפלשתינאים והפך אותה ל"מתווה קלינטון". ישראל קיבלה את המתווה
והפלשתינאים דחו אותו. אולמרט הלך כברת דרך נוספת, ולמעשה הציע לפלשתינאים נסיגה
מלאה לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) ואפילו נכונות חלקית
ל"זכות" השיבה ונדחה. ביוזמת קרי, הסכים נתניהו לוויתורים מרחיקי לכת, קרובים
הרבה יותר למורשת אולמרט מאשר למורשת רבין. אבו מאזן דחה את היוזמה, פוצץ את
המו"מ ובחר בניסיון לפתרון כפוי על ישראל.
ואחרי כל סירוב פלשתינאי, ישראל הואשמה כמובן. וגם עתה, מתנהל קמפיין
בחירות המאשים את נתניהו בסרבנות ובאחריות להעדר שלום. אולם ברגעים נדירים של
גילוי לב, גם מאשימיו של נתניהו מודים שהאשמה היא בפלשתינאים.
בשני ראיונות שהתפרסמו בימים האחרונים ב"ניו יורק טיימס",
נאמרה מפי יודעי דבר האמת. ציפי לבני, בעיצומו של קמפיין נגטיבי המאשים את נתניהו
בכישלון המו"מ, מעדה בדבר אמת, ואמרה בפירוש שאבו מאזן פוצץ את המו"מ.
דניס רוס, המעורב בתהליך המדיני בינינו לבין הפלשתינאים למעלה מעשרים
שנה, תחת כל הממשלים, אמר בראיון לעיתון דברים ברורים עוד יותר. "מאז 2000, היו שלושה סבבי מו"מ רציניים, שהניבו
הצעות לישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני: הפרמטרים של ביל קלינטון ב-2000; הצעת רה"מ
לשעבר אהוד אולמרט ב-2008; ומאמציו של שר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, לשים קץ לסכסוך
ב-2014", כותב רוס. "בכל פעם, הצעה עם התייחסויות לכל נושאי הליבה הוגשה
למנהיגים הפלשתינאים ובכל פעם הם השיבו בשלילה או לא השיבו בכלל. הם הגיעו למסקנה,
שהעלות של אמירת 'כן', או אפילו של הצעת נגד שמחייבת ויתורים פלשתינאיים,
היא פשוט גבוהה מדי". הוא תקף בחריפות את
הגיבוי של אירופה לתוקפנות המדינית והמשפטית של אבו מאזן, שנועדה להימנע
ממו"מ אמתי, הכרוך בוויתורים גם מצדו.
זאת האמת. וחבל שבשל שיקולים פוליטיים ואלקטורליים זרים, גורמים
בתוכנו טופלים על עצמנו אשמות שווא.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
