הבלוג של אורי הייטנר

* כאשר שופט בית המשפט העליון, לא כל שכן – נשיא בית המשפט העליון, בוחר את פסק הדין שיקרא בטקס הפרידה ממנו, הוא מגדיר את המורשת שהוא רוצה להנחיל לבית המשפט ולציבור הישראלי. הנשיא היוצא גרוניס מבקש מאתנו לראות בפסק הדין בפרשת דיראני את חלון הראווה של מפעל חייו המשפטי.

פסק הדין הזה הפך על פניו פסק דין קודם, שאישר לרב המחבלים הלבנוני מוסטפה דיראני, חוטפו של רון ארד, ששוחרר בעסקת טננבוים, להגיש תביעה אזרחית בישראל לאחר שחרורו. פסק הדין שולל מדיראני את הזכות הזאת, בהיותו אויב של ישראל בעת מלחמה.

פסק הדין החדש חורג בחשיבותו הרבה מעבר לפרשת דיראני. יש בו אמירות עקרוניות חשובות ביותר. ראשית, יש בו אמירה שטענת זכויות האדם והאזרח אינה מילת קסם המאיינת כל שיקול דעת אחר, ובית המשפט אינו חייב לעבור לדום מול כל טענה כזאת. שנית, יש בו אמירה שישראל היא מדינה במלחמה, יש לה אויב, כן כן, יש מושג כזה שנקרא "אויב", וגם בית המשפט העליון שוקל שיקולים לאומיים, וגם בית המשפט העליון שוקל שיקולים של מדינה במלחמה וגם בעיני בית המשפט העליון יש דבר כזה "אויב" ולא רק פרט שמגיעות לו מלוא הזכויות.

פסק הדין הזה מבטא את השינוי שחולל גרוניס בשנים האחרונות בבית המשפט העליון. פסק דין כזה לא היה מתקבל בעידן של ברק ובייניש.

חשוב מאוד שיהיה ביטוי בבית המשפט העליון לקו של ברק ובייניש. הבעיה היא, שבתקופתם בית המשפט היה מונוליטי, מה שבא לידי ביטוי בסיכול בחירתה של כלת פרס ישראל, המשפטנית הדגולה פרופ' רות גביזון לשופטת, כיוון שלא צעדה בסך על פי האג'נדה של ברק (או בלשונו של ברק: "יש לה אג'נדה", בדומה ל"הוא עצמאי" של הרב עובדיה).

היום בית המשפט הרבה יותר פלורליסטי, גם אם לטעמי עדיין אקטיביסטי מדי.

ואולי המסר החשוב ביותר בפסק הדין שגרוניס קרא, הוא שבין שופטי הרוב שפסקו כך, נמצאת גם הנשיאה החדשה, השופטת מרים נאור.

* ברוב של 8 נגד 1 דחה בית המשפט העליון את העתירה נגד העלאת אחוז החסימה. אני מתנגד להעלאת אחוז החסימה, אך תומך בהחלטת בית המשפט, כיוון שזאת החלטה לגיטימית של הכנסת. לא, בעצם איני תומך בהחלטת בית המשפט, כי בית המשפט אינו אמור לאשר את החלטות הכנסת. בנושא פוליטי מובהק, שאין בו שום פגיעה בזכויות האזרח, אסור לבית המשפט לדון. על בית המשפט היה לדחות את העתירה על סף, ובטח לא להביאה להרכב של 9 שופטים, כאילו יש כאן איזו דילמה משפטית כבדה.

* בחן את עצמך. האם אתה ציוני?

שאלה:

יהודי צרפת הם בעבורך: א. בני העם הצרפתי ממוצא יהודי. ב. בני העם היהודי, אזרחים ישראליים בפוטנציה, המתגוררים בגלות צרפת.

* מאז טבח היהודים בהיפר כשר בפאריס, כחלק ממתקפת הטרור האסלאמיסטית על צרפת, עומד "הארץ" על רגליו האחוריות במסע צלב נגד הסכנה של עליה גדולה לארץ, שעלולה להיות תחיה ציונית, רחמנא לצלן. וכך, מדי יום, מאמרי המערכת ומאמרי דבוקת שוקן, מיוחדים למתקפה מרושעת נגד הקריאה ליהודי צרפת לעלות ארצה. חלק מן המהלך הוא החרפת הדמוניזציה והדה-לגיטימציה נגד ישראל, כדי להזכיר ליהודי צרפת איזו טעות טרגית הם יעשו אם "יהגרו" למדינה הנתעבת והמשוקצת הזאת.

ספי רכלבסקי, המסית והמדיח הסדרתי, אמר שהמאבק נגד דאעש הוא מאבק נגד "קיצוניות דתית, וגזענות משיחית הומופובית של קיצונים איסלאמיסטים" וזה בדיוק אותו המאבק שיש לנהל נגד "קיצוניות דתית, וגזענות משיחית הומופובית של קיצונים יהודים". ומיהם אותם קיצונים? כמובן, נתניהו, הליכוד, "הבית היהודי" (או בלשונו משולחת הרסן והמסיתה "האחים היהודים") ה"ימין" ויאיר לפיד המשת"פ שאפילו מסרב להודיע שלא יישב אתם בקואליציה (מהיום שבו לפיד צירף לרשימתו דתיים והציב במקום השני את שי פירון, ברשימה לכנסת הקודמת, המסית והמדיח הסדרתי רכלבסקי מנהל נגדו רדיפה מקארסיטית נוראה).

וצבי בראל מאשים ברדיפת היהודים באירופה את ישראל. למה? כי גישתה אינה גישה של "מדינת כל אזרחיה" אלא של "טוהר האומה" (!), ולכן היא מדכאת את הלא יהודים בתוכה, וקוראת ליהודים לעזוב את אירופה, כי אינם חלק מטוהר האומה של עמי אירופה וכו' וכו'. תאוריה אנטי ציונית, המשלבת התנגדות למדינה יהודית ("טוהר האומה") ומצדדת בהישארות היהודים במדינותיהם כי אין משמעות לאומית ליהדותם ועליהם להיטמע שם.

הנה, הלוגיקה האנטי-ציונית, על רגל אחת, במילותיו של בראל: "הפירוש הבלתי נמנע של השקפת עוועים זאת קובע, כי כשם שערבים אינם יכולים להיות נאמנים למדינה שאיננה 'שלהם', יהיה זה מוגזם לדרוש מיהודים להיות נאמנים למדינה שאיננה מדינתם, והרי בלי נאמנות אין אזרחות. המסקנה המתבקשת היא שטבעי הוא שיהודים יהיו נרדפים בכל מדינות העולם, כשם שערבים ומוסלמים נרדפים במדינות לא להם. זו איננה רק תיאוריה לאומית שנשענת על הגדרה מרושעת, שלא לומר גזענית, של אזרחות. התפישה המעוותת הזאת, שמרסקת את המהות האוניברסלית של מושג האזרחות, כוללת בתוכה סלחנות והבנה למופעי אנטישמיות. אם יאמצו אותה מנהיגים בעולם, הם יוכלו לטעון שרק אם יסתלקו היהודים מאדמתם יבוא הקץ לאנטישמיות, וכל עוד הם פזורים בעולם, אין מנוס ממנה".

אחד הביטויים הנואלים של האנטישמיות החדשה, היא הצגת ישראל כנאצית. בראל אינו מותיר הרבה מקום לדמיון. "טוהר האומה הוא אחיו של טוהר הגזע". וכאן הוא מתאר בפירוט את מדיניות "טוהר האומה", כביכול, של ישראל.

סיום המאמר הוא קריאה נרגשת ליהודי צרפת לא לעלות לישראל: "יהודי צרפת שחרדים עכשיו לשלומם וממהרים אל משרדי הנסיעות כדי למצוא מקלט בישראל, ראוי שיבדקו גם אם תג המחיר למקלט במדינה היהודית אינו כולל דרישה להתנער מן היסודות הדמוקרטיים שעליהם חונכו בצרפת".

* ב-1883 פרסם ד"ר יהודה לייב פינסקר את מסתו "אוטואמנציפציה", שבה ניתח את כישלון האמנציפציה - השתלבותם האזרחית של היהודים במדינות אירופה הדמוקרטיות, תוך הצנעת ייחודם היהודי (ברוח שירו של יל"ג "היה אדם בצאתך ויהודי באוהליך"), וניסח את הצורך בשחרור עצמי לאומי של העם היהודי, כעם חופשי ועצמאי כפתרון היחיד לאנטישמיות. פינסקר היה ממנהיגי תנועת "חיבת ציון". השילוב בין כוח המשיכה של המולדת וכוח הדחיה של הגולה; בין החיבה לציון, כלומר המסר הפוזיטיבי של ייעוד לאומי ותחיה לאומית של העם היהודי כעם ריבוני במולדתו, לבין ההכרה הריאלית של מהות החיים כגולים נרדפים בניכר, היא הציונות.

ההגות האנטי ציונית המרושעת מאשימה את הרצל ואת הציונות בשיתוף פעולה עם האנטישמיות, שכן אלה ואלה חתרו לאירופה נקיה מיהודים. בראל מאמץ את הגישה הנתעבת הזאת במאמרו האנטי ציוני, המשקף את המסר הכללי של העיתון בו הוא כותב.

אין כל סתירה, בין מאבק על זכותם של היהודים בכל מקום ומקום לביטחון ולשוויון ואחריותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי להיאבק על כך, לבין הקריאה ליהודים לחזור הביתה, למולדתם, למדינתם הלאומית.

* על ישראל לקרוא ליהודי הגולה לעלות ארצה, כי זו ארצם. קיבוץ גלויות הוא ייעודה של מדינת ישראל, הוא מהותה ותכלית קיומה.

המסר המרכזי ליהודי הגולה אינו האנטישמיות בגולה, אלא עצם העובדה שהיא גולה, ושארץ ישראל היא מולדתם ומדינת ישראל היא מדינתם. אולם אי אפשר להתעלם מכך שהמערב שטוף בגל עכור של אנטישמיות, שלעתים מגדירה עצמה כ"אנטי-ציונות" או "אנטי-ישראליות" כי זה נשמע פחות מאיים, משום מה. הגל האנטישמי הזה, שעיקרו הסתה ודה-לגיטימציה נגד המדינה היהודית, הוא ברית של הקידוש הטמא – הימין הרדיקאלי הנאו-נאצי, השמאל הרדיקאלי והאסלאם הקנאי.

הברית הזאת אינה מאיימת רק על ישראל, אלא על העולם החופשי כולו. על ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית, בניגוד להשמצות של מתעביה בחו"ל וב"הארץ", ליזום מאבק של העולם החופשי נגד הסכנה הזאת.

* הציונות שילבה מאז ומתמיד מסר לאומי, של תחיית העם היהודי במולדתו, עם מסר אוניברסלי, ששחרור העם היהודי יהפוך את העולם כולו למקום טוב יותר. המסר הזה עובר כחוט השני במורשת ישראל, מאז אברהם אבינו, שבורך בידי האל: "ונברכו בך כל משפחות האדמה". לא בכדי, הביטאון של ההסתדרות הציונית שייסד הרצל נקרא "די וולט" – העולם. וכך כתב הרצל בספרו "מדינת היהודים": "עלינו לחיות סוף סוף כבני חורין על אדמתנו–אנו ובמולדתנו שלנו, למות בשלום. העולם משתחרר בשחרורנו, מתעשר בעושרנו ומתגדל מגדולתנו. וכל מה שננסה לחולל שם, ולו רק למען רווחתנו אנו, יפעל בעוצמה אדירה ויסב אושר לאנושות כולה".

כאז, כן היום, המלחמה נגד ישראל היא מלחמה נגד האנושות. המאבק של ישראל נגד אויביה, הוא מאבק נגד אויבי האנושות. והמסר האוניברסלי של ישראל לעולם החופשי, הוא לשלב ידיים יחד במערכה נגד האויב הזה.

* כשאני קורא על הצלחתה הגדולה של מרב מיכאלי הפוסט ציונית בפריימריז במפלגת העבודה, אני מעלה לנגד עיניי את דמותם של בן גוריון, ברל, טבנקין, אשכול, גולדה, יגאל אלון, יצחק רבין וחיים הרצוג, דורות של מנהיגות תנועת העבודה הציונית. כך חולפת לה תהילת עולם.

* האם חברי מפלגת העבודה שבחרו בהמוניהם את מרב מיכאלי, עִמתו אותה עם מאמריה נגד "התקווה" והקריאה להחלפתו בהמנון שלא יהיה בו ביטוי לעם היהודי? האם הם עמתו אתה עם מאמריה המגדירים את מלחמת השחרור כ"נכבה" ואת מדינת ישראל כמדינה שקמה בעוול? האם הם עמתו אותה אם קריאתה לעריקת חיילי צה"ל מהגנה על מדינת ישראל (או בשפה מכובסת "סרבנות")? האם עמתו אותה עם קריאתה לאימהות לא לשלוח את ילדיהן לצה"ל? איני חושב שחברי מפלגת העבודה זנחו את הציונות, אלא התמסרו להולכת שולל של אנטי ציונים המנסים לבצע השתלטות עוינת על מפלגתם. מרב מיכאלי נושאת ארומה של כוכבת טלוויזיה והמצביעים התבשמו מאבק הכוכבים שלה, בלי להתעמק בהשקפת עולמה.

* בחירתו של פרופ' יוסי יונה למקום ריאלי ברשימת מפלגת העבודה, מכניסה דרך המפלגה המתיימרת לרשת את התנועה של הציונות המגשימה, התנועה שבנתה את הארץ והקימה את המדינה, את נציג רוחות הפוסט-ציונות באקדמיה.

* התוצאה החיובית בפריימריז של מפלגת העבודה, היא ניצחונה של שלי יחימוביץ', על אף המהלך המאורגן לחיסולה הפוליטי. בתוך הנוף הצחיח של מפלגת העבודה, ההולכת ומתרחקת מדרכה הרעיונית של תנועת העבודה, שלי יחימוביץ' היא שושנה בין החוחים. היא ראויה לניצחון, אך ספק אם מפלגת העבודה ראויה לה.

* שלי יחימוביץ', פרופ' טרכטנברג ואיציק שמולי הם המנהיגים המבטיחים של מפלגת העבודה / התנועה. ואיך אני מציג בכפיפה אחת את טרכטנברג, המזוהה מעל הכל עם המלצות ועדת טרכטנברג ואת שלי יחימוביץ' המזוהה כל כך עם המאבק נגדן.

עם כל הערכתי לשלי, היא שגתה בגדול בהתנגדותה למסקנות הוועדה, אותה טעות של מנהיגי המחאה. היא נקטה בגישה פוליטית של אופוזיציה לשם אופוזיציה ושל "הכל לא כלום", במקום גישה פרגמטית של הפוליטיקה כאמנות האפשרי. ההבדל העיקרי בין מהפכן לרפורמטור, הוא בעיקר במבחן התוצאה. אם נבחן לאורך ההיסטוריה את ההצלחות החברתיות הכבירות, נגלה שהן תוצאה של מאמץ פוליטי ותחיקתי קשה ומדורג, ובשום אופן לא של כפיה הר כגיגית של חזון חברתי מושלם. היחס הנכון להמלצות הוועדה הוא ראיית השינוי שהן מחוללות לעומת המצב הקיים, ולא השוואתן לחזון של חברה אידיאלית. אילו האופוזיציה ותנועת המחאה, במקום להתנגד למסקנות היו נאבקות על יישומן, יתכן מאוד שחלק גדול הרבה יותר מהן היה מיושם, לטובת החברה הישראלית.

* דחיקתו של איתן כבל, שהתהדר כנאבק על המקום הראשון, אל המקום העשירי, היא מכה קשה ומוצדקת למשרתם של שני אדונים – עמיר פרץ ונוני מוזס. הניסיון שלו לעשות סיכול ממוקד לשלי יחימוביץ' חזר אליו כבומרנג. עיקר פועלו בכנסת היוצאת היה החוק האנטי-דמוקרטי נגד "ישראל היום", שהקנה לו רוח גבית אדירה ב-ynet ו"ידיעות אחרונות", שלא ממש עזרה לו. טוב היה אילו כלל לא נכנס לרשימה, אך עצם המכה שחטף היא תוצאה חיובית.

* בזכות היבחרו של איתן ברושי לרשימת העבודה, יהיה בסיעת העבודה בכנסת הבאה ח"כ אחד המתנגד לנסיגה מבקעת הירדן ונאמן לדרכה המדינית של תנועת העבודה - לתכנית אלון ולמורשת רבין. אדם שחי, מאמין ומדבר על התיישבות וביטחון.

* הציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי. איני מצפה מערביי ישראל להיות ציונים. אני מצפה מהם להשלים עם עובדת היותם אזרחים שווי זכויות במדינה היהודית, ולהיות אזרחים שומרי חוק המשתלבים במערכותיה.

לכן, איני מתרגש כלל מהצהרתו של זוהיר בהלול, שנבחר ברשימת "העבודה", שאינו ציוני. עצם בחירתו לרוץ לכנסת במפלגה ציונית, וברשימה הנושאת את השם "המחנה הציוני", היא מסר חשוב של רצון להשתלב.

כמו כל ח"כ, בהלול יבחן על פי עמדותיו ומעשיו בכנסת. האם הוא יהיה תואם אחמד טיבי בתוך מפלגת העבודה או ח"כ ערבי המחויב למדינתו ונאבק להטבת מצבם של בני עמו? זאת השאלה.

* מה שמאפיין את מפלגת העבודה הוא טוהר מידות ונקיון כפיים (חוץ מהמועמדים שלה לראשות הממשלה ולנשיאות המדינה).

* קשר השתיקה התקשורתי סביב פרשת זכות השתיקה שעליה שמר יצחק הרצוג בפרשיית השחיתות של עמותות ברק, מעידה על שיניו הרקובות של כלב השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

* מי ששמר על זכות השתיקה, הפסיד את הזכות להחזיר את חובו לחברה.

* מתוך מאמרו של חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי ב"הארץ": "מהלכים אלה של מרצ [מודעה של המפלגה הקוראת לפרלמנט האירופי להכיר באורח חד-צדדי במדינה פלשתינאית. א.ה.] הם פרובלמטיים הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית. האם יוזמי הפניה שאלו את עצמם, אם ידוע על מקרה אחד שבו מפלגה פרלמנטרית במשטר דמוקרטי, שלא הצליחה לשכנע את קהל הבוחרים לתמוך בעמדותיה, פנתה לפרלמנטים זרים לסיוע? ... לא נעים להודות, אך הפניה של מרצ לפרלמנט האירופי מזכירה במידה מסוימת את יוזמת מנהיג 'ברית שלום' יהודה לייב מגנס, שלנוכח התנגדות הערבים לתכנית החלוקה והידרדרות המצב בארץ, פנה בתחילת 1948 למשרד החוץ של ארה"ב בהצעה להתערבות אמריקאית – כולל התערבות מזוינת – כדי לכפות על הצדדים הנִצים משהו הדומה למשטר נאמנות בינלאומית. פנייה פתטית זו, שנעשתה בעת שהישוב היהודי נאבק על חייו ועל הסיכוי ההיסטורי להקים את מדינת היהודים, סתמה – ובצדק – את הגולל על 'ברית שלום'".

מה גרם למרצ לנקוט צעד כל כך רדיקלי, שלבטח לא הייתה מעלה אותו על דעתה אפילו לפני 5 שנים? ההקצנה הדרמטית של מפלגת העבודה, שטשטשה את ההבדל בין המפלגות, גרמה למרצ להקצין עוד יותר, לצורכי בידול. ואיפה הקו האדום? אין.

* ניצחונה של איילת שקד ה"חילונית" בבחירות המקדימות של "הבית היהודי", לא בהצנחה או שריון אלא בפריימריז של עשרות אלפי מתפקדים, רובם המוחלט דתיים, היא צעד חשוב להסרת החיץ בין "דתיים" ו"חילונים". הגיע הזמן להשליך את הדיכוטומיה הזאת לפח האשפה של ההיסטוריה ואני מייחל ליום שבו מפלגות לא תגדרנה עוד את עצמן כ"דתיות" או "חילוניות".

* איילת שקד נבחרה בזכות הצטיינותה כפרלמנטרית נחושה ומוכשרת. איני תומך בעמדותיה הקיצוניות בחלק ניכר מן הנושאים, אך אין ספק שהיא ח"כית מעולה, המייצגת היטב את בוחריה והם גמלו לה בקלפי.

* ב-1955 העמידה מפא"י את שרת העבודה גולדה מאיר בראש רשימתה בבחירות לעיריית תל-אביב יפו (אז עוד לא היו בחירות ישירות לראשות הרשויות). מפא"י ניצחה, אולם גולדה לא הייתה לראש העיר, כיוון שלא הצליחה להרכיב קואליציה. הסיבה לכך, היא שהשותפה ובעלת הברית של מפא"י באותם ימים במערכת הארצית והמוניציפלית, המפד"ל, סירבה להצטרף לקואליציה בראשות אישה!

היום, בפריימריז של "הבית היהודי", יורשתה של המפד"ל ההיסטורית, אישה נבחרה למקום הראשון. ולא סתם אישה, אלא אישה הלובשת, שומו שמים, מכנסיים ואינה חובשת, אוי לנו שכך ראו עינינו, כיסוי ראש. היום מוצבות ארבע נשים במקומות ריאליים ברשימת "הבית היהודי".

זוהי עדות לשינוי במעמד האישה בישראל, אך בראש ובראשונה למהפכה האדירה העוברת על הציונות הדתית בשנים האחרונות.

* אחת מארבע הנשים ברשימת "הבית היהודי" היא הרבנית יהודית שילת. על בחירתה אני שמח במיוחד. שילת היא הרוח החיה בפורום "תקנה", ששבר את קשר השתיקה בנושא פגיעות מיניות מצד רבנים, הביא להתמודדות קהילתית עם התופעה, ושיאה היה בטיפול האמיץ בפרשת מוטי אלון.

בשל מעורבותה בפרשה נעשה ניסיון סיכול ממוקד למועמדותה בידי אוהדי אלון. מצד שני, רבני "תקנה", המייצגים את כל הקשת הדתית לאומית, מן הקצה החרד"לי עד הקצה הליברלי, יצאו להגנתה. בחירתה היא מסר ציבורי חשוב ואמירה ברורה של הציבור הדתי לאומי, המגבה את פורום "תקנה".

* תחקיר של קלמן ליבסקינד חשף את שיטות האינסטלציה הרקובה של העברת תקציבים באמצעות צינורות, בידי ניסן סלומיאנסקי. מדובר באותן שיטות הנחקרות היום בחקירת "ישראל ביתנו". סלומיאנסקי, אדם מוכשר ללא ספק, אינו ראוי לשמור על הקופה הציבורית. בחירתו למקום השלישי בפריימריז של ה"בית היהודי" מצערת.

* הדבר הגרוע ביותר שקרה ל"בית היהודי", היה החלטת "האיחוד הלאומי" לא לפרוש ממנו. סביר להניח שאתם ובלעדיהם מספר המנדטים של "הבית היהודי" יהיה זהה, אולם אתם - 3 ח"כים המייצגים את הקו המקובל על מצביעי "הבית היהודי" ידחקו החוצה, ובמקומם יישבו שלושה ח"כים המבטאים קו הרבה יותר קיצוני מבחינה דתית ומדינית. הח"כים של "האיחוד הלאומי" יכנסו לכנסת כטרמפיסטים על הפופולאריות של בנט, על הסנטימנט הקיים בציונות הדתית לרעיון של אחדות המחנה (שבעטיו בנט לא פעל בגלוי לפרישת "האיחוד הלאומי", אלא רק קיווה שהם יעשו את המלאכה בעבורו), ועל הצבעת המיינסטרים של הציונות הדתית, במקום להציע את מרכולתם לבחירת הציבור בבחירות.

* בעייתית במיוחד בחירתו של בצלאל סמוטריץ' למקום התשיעי, הריאלי על פי כל הסקרים, ברשימת "הבית היהודי". מדובר באדם צעיר ורב פעלים חיוביים, בעיקר בהקמת תנועת "רגבים", הפועלת נגד השתלטות בלתי חוקית של ערבים על קרקעות המדינה, ומנהלת מאבקים משפטיים בנדון. אולם הוא נושא כתם בעברו – ערב עקירת יישובי גוש קטיף הוא נעצר בחשד שניסה לבצע פיגוע בכביש ראשי, כמחאה נגד העקירה. אמנם לא הוגש נגד חבריו ונגדו כתב אישום, כך שמן הבחינה המשפטית גרידא הוא זכאי לחזקת החפות. אולם מנבחרי ציבור אני מצפה להרבה יותר מחזקת החפות. מבחינה ציבורית, עליו להסביר לציבור לשם מה החזיקו הוא וחבריו 700 ליטר דלק ושמן ומה הם תכננו לעשות בהם. הוא טרם עשה זאת.

* עקירת גוש קטיף הייתה מבחן גדול לדמוקרטיה הישראלית. היה זה אירוע שעלול היה להתדרדר למלחמת אחים, ורק מאמץ עליון של גורמים שונים, ובראשם מנהיגי מועצת יש"ע ותושבי גוש קטיף עצמם, שבאחריות לאומית עילאית הובילו להתנגדות שאין בה שבירת כלים ממלכתיים, המתוחמת במסגרת הכללים הדמוקרטיים והינה מחויבת לאחדות ישראל, מנע זאת. האחריות הזאת שלהם, ושל קציני צה"ל בראשות אלוף גרשון הכהן, הצילה את מדינת ישראל מהידרדרות לאסון לאומי.

אולם בשוליים היו מי שפעלו אחרת, שניסו להצית אש זרה שסופה מי ישורנו. וחבל שהשוליים הללו מקבלים לגיטימציה כח"כים.

* אם נכונה הידיעה שאילן שוחט, ראש העיר צפת, יתמודד לכנסת מטעם "ישראל ביתנו", מדובר באדם ראוי ביותר – מנהיג חברתי צעיר משכמו ומעלה, שהוביל מהפך משמעותי בעיר, שהנהגתה הקודמת ברחה במלחמת לבנון השניה והפקירה את האוכלוסיה החלשה, הנטושה. שוחט הציב בראש מעייניו את החינוך וההשכלה, וחולל שינוי מהותי ומשמעותי. הוא מנהיג עיר מורכבת מאוד מבחינה דמוגרפית, ועושה זאת בחכמה וברגישות.

אין לי ספק ששוחט ראוי להנהגה ברמה הלאומית. עם זאת, הייתי מעדיף לראותו אותו עוד שנים אחדות כראש העיר, משלים את המלאכה.

* אילן קרוי על שמה של אילנה, דודתו, שנרצחה בטבח במעלות חצי שנה לפני לידתו. בכל אשר ילך הוא נושא עמו צילום של מכתב שכתבה דודתו להוריה שעה שהייתה חטופה בידי המחבלים, שבו הביעה אמונה גדולה – דתית וציונית, ושלמות עם התעקשותה לצאת לטיול על אף פחדם של הוריה. מכתב מרגש, צוואה רוחנית, המהווה את המוטו של חייו.

* האם הסאגה המכוערת של הבחירות המקדימות בליכוד תשכנע מישהו במהותה של מחלת הפריימריטיס?

* ארגון דאעש הפיץ השבוע תמונות של ילד בן 8 חמוש באקדח יורה בראשו של שבוי ורוצח אותו. ארגון בוקו-חראם שיגר השבוע ילדה בת עשר לפיגוע התאבדות בשוק בניגריה, שגבה חיי עשרות בני אדם. ארגון חמאס הקיף את מחבליו בשכבת מגן של ילדים ואזרחים, שעה שביצע את פשעיו נגד האנושות – הירי המכוון של טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית. האויב של האנושות הוא הטרור הג'יהאדיסטי הקנאי, ששלושת הארגונים שהזכרתי הם שלוש זרועות שלו. נגד האויב הזה על העולם הנאור לנהל מלחמת חורמה.

במקום זאת, בית הדין הבינלאומי בהאג החליט לפתוח בבדיקה מקדימה לקראת חקירת ההגנה העצמית של ישראל. איזו חגיגה של צביעות!

* החוק הבינלאומי, נכתב במציאות של מלחמה בין צבאות של מדינות מסודרות, המקבלות אותו ונוטלות אחריות על מילויו או הפרתו. החוק הבינלאומי חייב להתאים את עצמו למציאות החדשה, שבה רוב המלחמות הן א-סימטריות, בין צבאות של מדינות מסודרות, אחראיות ושומרות חוק, לבין ארגוני טרור שאין להם אלוהים, אין להם גבולות ואינם כפופים לכל חוק אנושי, דוגמת דאעש, חמאס ובוקו-חראם. המצב שבו החוק כובל את ידי המדינות המתגוננות נגד טרור שהחוק אינו חל עליו, חייב להשתנות. צה"ל הוא הצבא המחויב לחוקי המלחמה יותר מכל צבא אחר בעולם, והדבר בא לידי ביטוי במיעוט ההרוגים בקרב המגן האנושי של האויב, ביחס לכל מלחמה אחרת של צבא של מדינה דמוקרטית (כמובן שלא נשווה את צה"ל לצבא של דיקטטורה, או חס וחלילה של מדינה ערבית). ובסוף, הארגון הצבוע הזה פועל דווקא נגדה.

יש לברך על הגינוי האמריקאי להחלטת בית הדין בהאג. שוב הוכח שארה"ב, תחת כל ממשל, וגם כאשר ישנן מחלוקות בין המדינות, היא ידידת אמת של ישראל. על ארה"ב וישראל ליזום את שינויו של החוק הבינלאומי והתאמתו למציאות החדשה.

* אני רואה חשיבות חינוכית רבה יותר בטיולים השנתיים מאשר בכל יום לימודים סטנדרטי. לכן, שמחתי על המקום שמועצת התלמידים והנוער הארצית העמידה את הסוגיה, על החלטתה הנחושה לצאת למאבק, על הצלחתה להנהיג מיליון תלמידים ללכת בעקבותיה, ועל הצלחתה להביא את שני הצדדים לפתרון, לאחר יום אחד בלבד של שביתה. כל הכבוד!

* "שאלתו" של נעמן כהן, עם מי מזדהה היום יותר "השומר הצעיר", עם הגיבור הלאומי אורי אילן או עם הבוגד והמרגל אודי אדיב, שניהם בני קיבוץ גן שמואל, מכוערת ורוויית שנאת חינם. האם חברי "השומר הצעיר" ובני הקיבוצים של "השומר הצעיר" לא היו בשורות הראשונות של הלוחמים במלחמת "צוק איתן"? באתר האינטרנט של קיבוץ גן שמואל, תופס אורי אילן מקום מרכזי, כחלק מן האתוס של הקיבוץ וכמופת חינוכי. ואילו אודי אדיב הבוגד כלל אינו מוזכר.

* לאחרונה, אני מבלה הרבה בארכיון העיתונות בבית אריאלה, במסגרת מחקר אקדמי. וכך נחשפתי לתופעה שלא הייתה מוכרת לי – גמלאים, המבלים מדי יום שעות אחדות בבית אריאלה וקוראים באדיקות את כל העיתונים היומיים, ומחליפים ביניהם: "יש לך גלובס? גמרת את גלריה?" נפשי יוצאת אליהם.

* ביד הלשון

בפינתי "ביד הלשון" בגיליון 1007, ציטטתי את אבשלום קור, שהסביר לי את שם משפחתי, הייטנר. בציטוט הופיעה בטעות המילה "איפה" במובן "אפוא", ואיילה זמרוני תהתה, בצדק, על השגיאה הזאת והוסיפה: "אם באבשלום קור נפלה שלהבת, מה יגידו עמך ישראל".

את תשובתו של אבשלום קור על שאלתי הוא שלח לי בפקס, לפני למעלה משנתיים. לא שמרתי את המקור, אלא העתקתי את התשובה ושמרתי במחשבי. חזקה על אבשלום קור, ש... השגיאה היא פליטת מקלדת שלי.

אכפר על שגיאתי, בהצגת ההבדל בין שתי המילים, שצלילן זהה.

איפה = היכן.

אפוא = אם כן.

" וּבַמֶּה יִוָּדַע אֵפוֹא, כִּי-מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ?" (שמות לג טז).

אחזור על הציטוט של אבשלום קור, הפעם באופן תקין: "... שמו היה מאיר הייטנר. ומובנו, אפוא: מאיר המאיר". ואני מקווה שהפעם אורי המאיר האיר את עיני הקוראים.

* "חדשות בן עזר"