פרק ל"ו ב"בראשית" מוקדש כולו לעשו. הוא מספר את סיפור
חייו, מספר על נשותיו, ילדיו והשושלת הענפה שלו, שהצמיחה עמים, מדינות, ממלכות,
אלופים ומלכים. הוא מספר על יציאתו של עשו את ארץ ישראל, כי אין היא יכולה להכיל
את המקנה הרב של יעקב ושל עשו.
בין המלכים, צאצאי עשו, מלך אחד ששמו מפתיע – שאול, כשמו של ראשון
מלכי ישראל. ומהיכן שאול? מרחובות הנהר.
****
ב-1951 הוציא המשורר אורי צבי גרינברג את ספרו הגדול על השואה – קובץ השירים
שאת רובם פרסם ב"הארץ" החל ב-1945. שעה שהישוב העברי בא"י היה עסוק
במאבק בבריטים, בהקמת המדינה, במלחמת השחרור ובקליטת העליה הגדולה, הוא לא ידע
להתמודד עם גודל האסון שפקד את העם היהודי. הישוב הדחיק את האסון, וחלק מביטויי
ההדחקה היו בושה על ההליכה "כצאן לטבח", כביכול, והתרסה על כך שהעם לא
נלחם על חייו, להבדיל מדרכו של היישוב בארץ.
באותם שנים, עיקר עניינו של אצ"ג היה השואה, או בלשונו - החורבן.
שירתו על השואה, הייתה קינה על העם היהודי שחרב, שנאה כלפי הצורר הגרמני בכלל
וכלפי הנוצרים בכלל ואמונה משיחית בנצח ישראל ובקוממיות היהודית בא"י. הייתה
זו שירה גדולה, מפסגות השירה העברית.
אצ"ג הוחרם בידי הממסד לאחר שהוציא ב-1937 את "ספר הקטרוג
והאמונה" שבו ייסר בעקרבים את הנהגת היישוב וההסתדרות הציונית ואת תנועת
העבודה, בעיקר בשיר הנורא בו קילל את קיבוץ משמר העמק בקללה האיומה "אל טל
ואל טף". בעקבות התגובה הקשה על ספרו, חדל אצ"ג לכתוב במשך כמעט עשור.
טלטלת השואה החזירה אותו לכתיבה, ושירתו הגדולה החזירה אותו
לקונצנזוס. על ספרו הוא קיבל שני פרסי ביאליק ואת פרס ישראל לשירה.
המשורר אבות ישורון הגדיר את אצ"ג בעקבות הספר הזה "גדול
משוררי ישראל" והשווה אותו לירמיהו, נביא הזעם והנחמה – שהתריע מפני החורבן
וניחם את עמו אחרי החורבן.
ספרו הגדול של אצ"ג על השואה נקרא "רחובות הנהר".
כותרת המשנה היא "ספר האיליות והכוח".
בשם רחובות הנהר רומז אצ"ג לנהרות הדם של היהודים שנשפך בשואה על
אדמת אירופה, מצד אחד, ולנהר הירדן המסמל את תקומת העם היהודי בארצו לאחר השואה.
אך אין לי ספק שהוא בחר בשם הזה לשירו ובחר להכתיר דווקא בשמו של השיר הזה את
ספרו, כדי לרמז לעשו. עשו הוא אדום ולאורך הדורות אדום נמשלו לשונאי ישראל, הרומים
והנוצרים. בין צאצאיו של עשו בפרק ל"ו ב"בראשית", מופיע עמלק.
מתוך השיר "רחובות הנהר":
וַאֲנִי יֶלֶד הָיִיתִי וְאָבִי קָם מַשְׁכִּים לְשַחֲרִית
אֶל חַלּוֹן פָּתוּחִ, בְּרָן כּוֹכְבֵי בֹקֶר שַׁחֲרִית
- בְּמַלְבֵּן-חֲלּוֹנֵנוּ דָּוִד מַשִּׂיא שִׁיר אֶל הָאֹפֶק..
וְהָאוֹר נוֹהֵר וְגוֹבֵר וְהוֹלֵךְ עִם קוֹלוֹ בְּשַׁחֲרִית;
וַאֲנִי יֶלֶד מִתְרַפֵּק-בְּזִיו-זֶה וְאוֹמֵר בְּכָל דֹּפֶק:
- אָבִי מַנְעִים שִׁיר מִתְּחִילַּת הָעוֹלָם עַד אַחֲרִית!
הַנִּפְלָא בָּעוֹלָם, שֶׁגּוֹי הֲרָגוֹ .. וְיֵשׁ עוֹד שַחֲרִית
בִּלְעָדָיו בָּעוֹלָם – עַל עָרִים וּכְפָרִים וְגוֹיִים.
וְעַל גְּדוֹת נְחָלִים נְאֱסָפִים עֲדָרִים וְרוֹעִים.
וְאֵין שְׁחָקִים מִתְקָשְּׁרִים עֲנָנִים אֲיֻמִּים וְגוֹעִים:
בְּגִין אֲבִי הַשָּׁתוּק בְּדָמַיו.. וְנָפְשׁוֹ בְּאלֹהִים - -
אֲנִי
אוֹמֵר לְנַפְשִׁי הַעִבְרִית: אִזְרִי כֹּחַ, הַרְבִּי!
אָכֵן כֻּלּוֹ שֶׁלִּי זֶה בִכְיִּי: זֶה נְהָרִי-וְיַמִּי,
בּוֹ שְׂפוּנִים יַקִּירַי, מְאוֹרַי, גַּם אוֹנִי וְחֲרְבִּי.
בֹּו לֹא יְבֻלַּע לִי. אֲפִיקִים עַד יַרְדֵּן לוֹ כָרִיתִי.
* 929