"וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ
עַל-מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא-יָדַע אֶת-יוֹסֵף".
בפסוק זה מתוך פרשת "שמות" נפתחת מסכת ההתעמרות הקשה של
מצרים בבני ישראל – העבדות וגזירות הג'נוסייד הקשות.
לפסוק זה פסוק מטרים – הפסוק הסוגר את פרק מ' ב"בראשית" ואת
פרשת "וישב". "וְלֹא-זָכַר
שַׂר-הַמַּשְׁקִים אֶת-יוֹסֵף, וַיִּשְׁכָּחֵהוּ". לא זו בלבד שהשר לא זכר את יוסף, הוא גם שכח אותו. דומה
שההדגשה הזו נועדה להצביע על שכחה אקטיבית. אילו זכר אותו, היה מביא לשחרורו
מהכלא. הן כך ביקש ממנו יוסף, לאחר שפתר את חלומו בבית הסוהר:" כִּי אִם-זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב
לָךְ וְעָשִׂיתָ-נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל-פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי
מִן-הַבַּיִת הַזֶּה".
לימים, הביא שר המשקים לשחרורו של יוסף מן הכלא. היה זה כאשר כל
יועציו וחרטומיו של פרעה כשלו בפיענוח חלומו. או אז, נזכר השר ביוסף, שהיטיב לפתור
את חלומו ואת חלומו של שר האופים בכלא. הוא סיפר על כך לפרעה, ואכן יוסף היה היחיד
שפתר את חלומו ואף מונה למשנה למלך כדי להתמודד עם המשבר הלאומי עליו בישר החלום.
יוסף הציל את מצרים מאסון לאומי, אך הדבר לא מנע מפרעה לא לדעת אותו
ומן הסתם גם אי ידיעה זו אינה מקרית, זו אי ידיעה אקטיבית. המלך רצה לא לדעת.
תרומתו הגדולה של יוסף למצרים, לא עמדה לעמו.
סיפורו של יוסף הוא סיפור קלאסי של מהגר בניכר. גם כאשר הוא עולה
לגדולה, הוא תמיד נשאר אחר, הוא תמיד זר: "הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ". הוא תמיד יישאר "איש עברי", וככזה – תמיד חלש וחסר
הגנה.
זה סיפורה של הגלות. זה סיפורו של העם היהודי בגלות. זה הסיפור
שהציונות שמה לו קץ ואִפשרה לנו להיות ריבוניים וחופשיים בארצנו.
... ויש הבוחרים להיות זרים בגלות, כי מה הם מולדת, חופש וריבונות
לעומת מילקי בשקל?
* 929
בבלוג זה
בכל הבלוגים
