הבלוג של אורי הייטנר

קבלת שבת באורטל 13.2.15

בפרשה הקודמת, פרשת "יתרו", חווינו את המעמד הדרמטי ביותר בתולדות עמנו, מעמד הר סיני. בסוף הפרשה הנוכחית, פרשת "משפטים", עולה משה להר לקבל את התורה, ושוב מופיע תיאור דרמטי של המעמד. ובתווך – יום קטנות, לכאורה. בתווך ניתן לעם תקנון, ניתנת מערכת חוקים, רובים חוקים שבין אדם לחברו, חוקים המסדירים את חיי היום היום, ומאפשרים חיי קהילה תקינים, חיי שכנות טובה וצדק חברתי. לכאורה, סעיפים משמימים בחוקי שגרה, אך הם טומנים בתוכם מהות שלמה של חברה החותרת לאידיאל של חברת מופת; של צדק חברתי.

האם חוקים שחוקקו לפני 3,000 שנים רלוונטיים בימינו? את התשובה לכך נתנו חז"ל לפני אלפַּיִם שנה. חז"ל היו מהפכנים, שהובילו את הרפורמה הגדולה ביותר בתולדות היהדות, ואת כולה הסמיכו על מצוות התורה, כפרשנות המתאימה לזמנם. למשל, בפרשתנו מופיעים הפסוקים הבאים: "וְאִם-אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ. עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל. כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה". אין עברית פשוטה מזו ואמירה ברורה מזו – עקרת למישהו עין, העונש שלך הוא עקירת עינך. לא, אמרו חז"ל, לפני אלפים שנה. ענישה פיזית כזו אינה מתאימה לזמננו. עין תחת עין – ממון. כלומר, אם הוצאת למישהו עין, עליך לפצות אותו בסכום כסף שווה ערך לעין. וכי כסף יכול להחזיר את מאור העיניים? כמובן שלא. אבל דווקא הפיצוי הכספי עשוי להקל על הנפגע ולסייע לו יותר מסיפוק תאוות הנקם.

הרעיון החז"לי, הוא מדרש המצוות לצורך התאמתם למציאות המשתנה, תוך שמירה על המהות הערכית של המצווה. וכך ראוי שנתייחס אנו היום גם להלכה שתקנו חז"ל, כי בכל זאת עברו גם מאז אלפים שנה.

הפרשה נפתחת בחוקי עבד עברי. בימינו חוקי העבד אינם רלוונטיים וטוב שכך. אולם בתקופה שבה נכתבו הדברים, שבה העבד היה רכוש לכל דבר של אדונו, חוקי העבד העברי, שנועדו להגן על העבד וזכויותיו, ואף לשחררו בשנה השביעית בעולם שבו עבד נחשב תת אדם, עבד לעולם הוא וצאצאיו עד סוף הדורות; החוקים הללו היו מהפכה חברתית אדירה. המסר לימינו הוא של מהפכה חברתית מתמדת – להיות פורצי הדרך והמובילים בהגנה על החלש, בצמצום פערים, במלחמה בעוני, בזכויות העובד.

חוקי הפרשה מחייבים אותנו לסייע לחלש בחברה. החלשים ביותר באותה תקופה היו היתום, האלמנה והגר. גרים היינו בארץ מצרים, ועלינו למנוע סבל דומה מן הגרים שבקרבנו. "וְגֵר לֹא-תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". וכדי להדגיש זאת, כעבור פסוקים מעטים שוב: " וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת-נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". מן הדין אנו למדים על הנורמה הקלוקלת נגדה הוא יוצא, כי יצר הרע דוחף אותנו ללחוץ את החלש ואת הזר. וכך גם בנוגע ליתום ולאלמנה: "כָּל-אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן".

גם השבת, אולי המהפכה הגדולה ביותר של התורה, ניתנה, במידה רבה, כדי לקדם את שוויון ערך האדם ולהגן על החלשים בחברה ואפילו על בעלי החיים. "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן-אֲמָתְךָ וְהַגֵּר". על האלוהים נאמר: "וביום השביעי שבת וינפש". והנה, בדיוק אותו "וינפש" של האלוהים בכבודו ובעצמו, מגיע גם לבן האמה, לגר ואפילו לשור ולחמור.

אנו נמצאים כעת בעיצומה של שנת השמיטה, ואף היא קיימת למען החלשים בחברה, ולכן קיומה בימינו ראוי רק כאשר הוא מקיים את התכלית הזאת. "וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע אֶת-אַרְצֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת-תְּבוּאָתָהּ. וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן-תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ". 

סוגיה אחת המופיעה בפרשה אקטואלית במיוחד השבוע, כאשר, אוי לבושה, מי שהיה הרב הראשי לישראל, מי שאמור להיות דמות מופת ומגלם רוח היהדות, הואשם בשוחד של מיליונים. וכך כתוב בפרשה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים".  

נסיים במצווה לה ייחדנו את החידה השבועית: "כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ". לא חכמה לסייע לחברך. המבחן הוא כאשר אתה רואה את שונאך או חמורו בצרה. התורה מחייבת אותנו לסייע לו ולהקל על מצוקתו. ואיך בכלל מופיעה המילה שונאך? הרי התורה אוסרת עלינו לשנוא את אחינו בלבבנו. איסור השנאה הוא אידיאל אליו יש לחתור. החוקים המעשיים נועדו להתמודד עם המציאות האמתית. התורה מכירה בכך שהשנאה קיימת, אך מחייבת אותנו לפעול כאילו אינה קיימת. אם אני עוצר בדרכי, ויחד עם שונאי אני עמל בסיוע לבהמתו, עשויה השנאה בינינו להתפוגג.

לפני כ-45 שנים משפחתי בילתה ימים אחדים בים המלח. בדרכנו חזרה בעליות התלולות לכיוון מצפה רמון, התחמם המנוע בטרנטה שלנו, ונאלצנו לעצור ולהמתין בשמש הקופחת. באותם ימים התנועה באזור הזה הייתה דלילה ביותר. לפתע חלף על פנינו רכב, בלי לעצור לרגע ולהושיט עזרה. לאחר זמן חזרנו לרכב והמשכנו בנסיעתנו. כעבור קילומטרים אחדים ראינו את הרכב שלא עצר לנו תקוע, מכסה המנוע פתוח והנהג חסר אונים. אבי עצר מיד את הרכב כדי לעזור לו, לנגד עינינו המשתאות, ואמי לחשה לו: "אל תזכיר לו שהוא לא עצר לנו".

איני יודע האם ועד כמה באמת היה בידיו של אבי לסייע. אבל עצם העובדה שאני זוכר את האירוע אחרי כל כך הרבה שנים, היא המשמעותית – זה המסר החינוכי שהוריי העבירו לי, ואותו אני מנסה להנחיל גם לילדיי.