* הדחתם של הפרופסורים הולצמן והירשפלד מוועדת השיפוט
של פרס ישראל לספרות, הייתה צעד כוחני של סתימת פיות, נקמנות פוליטית וזיהום סמל ממלכתי
בעסקנות עלובה. בצדק חברי הוועדה האחרים התפטרו. מי ירצה להיות שותף בוועדה כזאת, כאילו
יש לו הכשר בד"ץ, שהוא יותר כתם מאשר הכשר? ומי בכלל ירצה לקבל פרס כזה?
* אופנת הדיבורים על ויינשטיין
כ"יועץ המשפחתי" היא השמצה גסה ופגיעה בשלטון החוק. עם זאת, אין ספק
שבהנחייתו, המתבקשת, של ויינשטיין לנתניהו לבטל את התערבותו בפרס ישראל, הוא הציל אותו מעצמו. ובראש ובראשונה הוא הציל את פרס
ישראל, שעלול היה בתוך ימים לקרוס לחלוטין.
* אני מקווה מאוד שהלקח נלמד, ופוליטיקאים בעתיד לא יעזו לתחוב יד גסה
לפרס הממלכתי.
* בהודעת ההסבר של נתניהו לצעדו החמור, הוא כתב על הרכב קיצוני ואנטי
ציוני של הוועדות ועל כך שחבריהם מעניקים את הפרס למי שחושב כמותם. איני יודע מה
היה הרכב הוועדות בשנים שעברו, אולם אני יודע מי היו כלות וחתני פרס ישראל לספרות,
וניתן לומר בעליל שאין שחר לדברים הללו. אלה חתני פרס ישראל לספרות ולשירה החל
בשנת 2000: מאיר ויזלטיר, עמליה כהנא כרמון, יהודית הנדל, אהרון מגד, יצחק אוורבוך
אורפז, ישראל פנקס, אידה פינק, טוביה ריבנר, אריה סיוון ונתן שחם.
אין ספק שכל אחד ואחד מהם מתאים וראוי. איש מהם לא נבחר בשל פוליטיקה,
אלא להיפך – אם מישהו מהם לא היה נבחר, היה זה רק בגלל פוליטיקה. שנית, כמעט כולם
ציונים מובהקים, שכתיבתם ציונית מובהקת. היחיד שניתן להגדירו כאיש
"שמאל" קיצוני הוא מאיר ויזלטיר, אחד מתוך עשרה, ועם זאת גם הוא ראוי
בהחלט לפרס, כיוון שתרומתו לשירה העברית ולכן לתרבות הישראלית לא תסולא בפז,
ומשמעותית הרבה יותר מעמדותיו הפוליטיות (אף שהן בהחלט באות לידי ביטוי בשירתו).
את דעתי על פוסט ציונים ואנטי ציונים אני מרבה לבטא, אך הוויכוח עם
יוצרים פוסט ציונים אינו צריך להעיב על ההערכה הגדולה ליצירתם. מישהו רוצה לפסול
משורר דגול וענק כנתן זך? בעבר התרבות הישראלית החרימה את אלכסנדר פן בשל היותו
קומוניסט, ובדיעבד ברור שהייתה זו חרפה. אז מה אם היה קומוניסט? הרי עובדה זו
זניחה לצד תרומתו האדירה לתרבות הישראלית.
די למקארתיזם!
* גדול הסופרים החיים עמנו היום, למיטב
שיפוטי, הוא חיים באר. גילוי נאות - הייתי תלמיד שלו בלימודי התואר השני, והוא המורה
הטוב ביותר שהיה לי אי פעם.
אין מתאים ממנו לפרס ישראל לספרות. באר
הסיר את מועמדותו. הוא אינו רוצה לקבל פרס ישראל מוועדה מטעם. כך גם סמי מיכאל, סופר דגול, שמזמן ראוי היה לפרס וכמובן דוד גרוסמן,
מטובי הסופרים וסופרי הילדים העבריים. וכמוהם גם סופרים מצוינים כיצחק בן נר ואלי
עמיר.
כדור השלג שהחל בהתערבותו הגסה של נתניהו
בהרכב ועדת הפרס, הופך למצב שבו אנשים המכבדים את עצמם רואים בפרס אות קלון. זאת תוצאה
של התנהגות אנטי ממלכתית, באירוע ממלכתי מרכזי של יום העצמאות של מדינת ישראל.
* יש לציין, שאין זו הפעם הראשונה שבה פוליטיקאים מתערבים בפרס ישראל.
הנה, שני מקרים הזכורים לי (ויתכן שיש עוד שאינם זכורים לי או אינם ידועים לי).
המקרה הראשון היה בשנת 1993. ראש
הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שלא יבוא לטקס הענקת פרס ישראל כי אינו מוכן ללחוץ
את ידו של חתן הפרס ישעיהו ליבוביץ', שהסית לסרבנות וכינה את צה"ל צבא יהודונאצי.
יש להבחין בין המעשה של רבין למעשה של נתניהו.
רבין לא התערב בהרכב ועדת הפרס ולא בדמות מקבלי הפרס. הוא גם לא דרש ולא ביקש לבטל
את הפרס. הוא גינה את ההחלטה והודיע שהוא, אישית, יחרים. הבדל נוסף הוא בין פרס על
מצוינות בתחום מסוים, לבין פרס על מפעל חיים ותרומה ייחודית לחברה הישראלית, שבו השיקול
הציבורי הוא העיקרי. ואחרי הכל, עם כל ההבנה לעמדתו של רבין, וכמובן ההסכמה עם עמדתו
בנושא הסרבנות, הוא שגה כאשר הודיע שיחרים את הטקס. בעקבות הודעתו, ליבוביץ' ויתר על
הפרס. הוא טען שאת ההכרה וההוקרה הוא קיבל בעצם ההחלטה להעניק לו את הפרס וזה מספיק
לו. הוא נהג באצילות.
* המקרה השני היה ב-1997. פרס ישראל
לעיתונות נשלל משמואל שניצר, בעקבות עתירה של ח"כ אדיסו מסאללה ממפלגת העבודה.
שמואל שניצר היה מגדולי הפובליציסטים בתולדות
מדינת ישראל ועורך "מעריב" כשעוד היה עיתון אמתי. הוא ראוי גם ראוי לפרס
ישראל. הוא מעד בשני מאמרים גזעניים נגד העדה האתיופית. הוא ראוי לגנאי על המאמרים
הללו. אפשר להבין את ח"כ מסאללה, בן העדה האתיופית, שמחה על הפרס. אולם איך אפשר
להעמיד שני מאמרים בעייתיים מול מפעל חיים שלם, כאשר מדובר בפרס על מצוינות בתחום מסוים.
ובכלל, בג"ץ לא היה צריך להתערב בסוגיה, אלא לדחות על הסף את העתירה, בטענה
שהנושא אינו שפיט.
אגב, בג"ץ לא פסל הפרס. בדיון אמרו נציגי ועדת
הפרס, שכאשר קיבלו את ההחלטה לא היו מודעים לשני המאמרים. בג"ץ פסק שעליהם לקיים
דיון חוזר הלוקח בחשבון את שני המאמרים. שר החינוך זבולון המר פנה לשניצר וביקש ממנו
לחזור בו מן הכתוב במאמר ולהתנצל. שניצר סירב והוועדה ביטלה את הפרס.
* אין בדוגמאות אלה כדי להמעיט בחומרת מעשהו של נתניהו, אולם הם
מאירים על התמונה הכוללת, המעידה על כך שהפרס אף פעם לא היה מנותק לגמרי
מפוליטיקה.
* בפוסט ש יוסי אחימאיר פרסם בפייסבוק הוא הזכיר את החרמת אורי צבי
גרינברג. אכן, ראוי להזכיר אותה החרמה, כדבר מגונה, שאין לחזור עליו. עם זאת, כדאי
לזכור שאורי צבי גרינברג זכה בפרס ישראל לספרות ב-1957, בשיא שלטון מפא"י,
עשרים שנה לפני עליית הליכוד לשלטון ואחרי שכבר זכה פעמיים בפרס ביאליק. אצ"ג
זכה בפרס 11 שנים לפני גדול השירה העברית נתן אלתרמן, עשר שנים לפני שלונסקי, 13
שנים לפני לאה גולדברג ואבא קובנר ושנתיים לפני ס' יזהר. שנתיים לפניו זכה בפרס
המשורר זלמן שניאור, שגם אותו הציג אחימאיר כמי שהוחרם.
עם זאת, יש לציין שחרף דבריו אלה, אחימאיר מתנגד לצעד של נתניהו. וכך
הוא כתב: "לא אהבתי, בלשון המעטה, אף חשתי מבוכה מפסילת
שני חוקרי הספרות מלהיות שופטים בפרס ישראל לספרות. כך אין פועלים בשום-שכל. אחרי שחבר
שופטים נבחר - הנזק מפסילה כלשהי עולה על התועלת, שאולי יש בה לפוסל".
* למה נפסלו פרופ' הירשפלד ופרופ' הולצמן? שמעתי שתי תשובות על השאלה.
האחת היא שהירשפלד חתם על עצומה התומכת בסרבנות והשניה היא שהוא היה שותף לפסילה
של המשוררת חוה פנחס כהן. אז על מה ולמה הודח פרופ' הולצמן? כי הירשפלד...
* העימות על ההסכם ההופך את איראן למעצמת סף גרעינית בסמכות וברשות
בינלאומית, אינו עימות בין נתניהו לארה"ב, אלא בין ישראל לאובמה.
* כן נאום, לא נאום. אפשר להתווכח האם הנסיעה של נתניהו בעת הזאת
לנאום בפני בתי הנבחרים היא הצעד הטקטי הנכון ביותר או שעדיפה דרך אחרת. אבל האם
האדון והגברת הרצוג ולבני אינם יכולים לעמוד מול פני האומה ולהצטרף לאמירה הברורה
שאין בישראל מחלוקת על ההכרח לסכל את ההסכם ההופך את איראן למעצמת סף גרעינית? האם
הרצוג ולבני יכולים להופיע בפני התקשורת העולמית ולגנות את ההסכם, להיאבק נגדו
להסביר לעולם את סכנתו? האם הרצוג ולבני יכולים להציג בפני אזרחי ישראל את התכנית
שלהם לסיכול ההסכם הזה? האם כאשר יש עימות, בנושא כה חיוני לשלומה של ישראל
ולשלומם של אזרחיה, בין ישראל לבין נשיא ארה"ב, יכולים הרצוג ולבני לומר
בבירור ובגלוי שהם בצד הישראלי?
או שהפוליטיקה מעל הכל, ומותר לפגוע במודע, במזיד, בביטחון מדינת
ישראל רק כדי לקושש עוד כמה קולות בקלפי? כאילו אין מחר?
* במאמר ב"הארץ" מאשימה אווה אילוז את נתניהו במסע הפחדה,
ובכך ששלטונו מבוסס על פחד. על רקע מסע ההפחדה הסדרתי, מפני הקרע עם ארה"ב,
סוף הסיוע הביטחוני, סוף הטלות הווטו במועצת הביטחון, הקרע עם אירופה והעולם, הקרע
עם יהדות ארה"ב והעולם, הצונאמי המדיני, החרם, האפרטהייד, החיילים המשוחררים
שלא יוכלו לנסוע לחו"ל, המדינה המצורעת, הצונאמי המדיני (שהוא המשך של
הצונאמי המדיני ממנו הפחידו אותנו לפני חצי שנה, בהמשך לצונאמי המדיני שמפניו
הפחידו אותנו לפני שנתיים) וכו' וכו' וכו', ראוי היה להציב את המאמר במדור
הסאטירי.
* אביגדור ליברמן הופיע ב"שבתרבות" במופע אופייני של
דמגוגיה פופוליסטית. הוא ידע שיסחוט מחיאות כפיים כשידבר נגד הפוליטיקאים שמדברים,
"כלב נובח אינו נושך", "איף יו וונט טו שוט, שוט, דונט טוק"
וכו' וכו' ובכך לעקוץ את נתניהו, לקראת נאומו בארה"ב. הדיבור הוא כלי העבודה
של הפוליטיקאי, של הדיפלומט, של המדינאי. המילה פרלמנט באה מן הפועל לדבר בצרפתית –
פרלה. ליברמן הוא פוליטיקאי, הוא התעקש דווקא על תפקיד שר החוץ בשתי הממשלות
האחרות, כלומר על המגרש המדיני והדיפלומטי. אז מה זאת הדמגוגיה הזאת והלעג
לנאומים?
נכון, פוליטיקה שאינה מגובה ביכולת צבאית וכלכלית היא מלל סרק. אולם
בכוח צבאי ועשיה כלכלית בלבד, אי אפשר לקיים מדינה ולהתנהל בעולם. ליברמן יודע
זאת, כמובן, אבל הבחירות הן חגיגה לפופוליזם.
* בכתבת השער של המוסף לשבת של "ידיעות
אחרונות" רואיינו ששה שגרירים לשעבר של ישראל בארה"ב, בנושא נאומו של נתניהו
בפני בתי הנבחרים. חמישה מהם הביעו דעה התואמת את תעמולת העיתון ואחד מהם הביע עמדה
הפוכה. בתמונת השער הופיעו חמישה מן המרואיינים בתמונות גדולות לכל אורך העמוד,
ולצדם תמונה ממוזערת וממוסגרת בשולי העמוד, של השגריר הסורר משה ארנס, שלא צעד
בסך.
* ככל ש"המחנה הציוני" מקצין ומחריף את העימות שלו על
הליכוד, כך מרצ, השמאל הקיצוני ובעיקר "הארץ" מזנבים בו, לועגים לו
ותוקפים אותו על "פשרנותו", "רכרוכיותו", "שיתוקו"
ו"עליבותו".
בשבועות האחרונים הצעתי כמה סיבות אפשריות למסע הזה, כמו ניסיון לבלום
את זליגת מצביעי מרצ ל"מחנה הציוני" שכמעט הביאה למחיקתה בסקרים והסלידה
הטבעית מאחת המילים בשם "המחנה הציוני", ולא, אין להם שום קושי עם
"המחנה".
נדמה לי שיש לכך סיבה נוספת. לנוכח ההובלה של נתניהו בסקרים, הם
חוששים שמפלה תביא את מפלגת העבודה לחשבון נפש, ולהבנה שההקצנה וההשמאלה המתמדת
מבטיחים לה עתיד של ישיבת נצח באופוזיציה, ואם היא רוצה להיות אלטרנטיבה לשלטון
עליה לחזור לעמדותיה המסורתיות, המתונות, המרכזיות.
לכן הם בונים אליבי חלופי להפסד – לא תקפתם מספיק, לא חידדתם עמדות,
לא הקצנתם כראוי. כך מסתיים מאמר המערכת של "הארץ" בערב שבת:
"הרצוג ולבני ויתרו אפילו על החתירה לשלום עם הפלשתינאים, ומסכימים עם נתניהו
ובנט שאין פרטנר ושצריך לחיות עם 'הרסיס בישבן'. אם זו עמדתם, אין פלא שנתניהו מכה
אותם בסקרים. הציבור שתומך במדיניות הליכוד מעדיף את המקור על פני החיקוי העלוב
שמציעים לו הרצוג ולבני".
כלומר, אם הרצוג ולבני יספקו לציבור שתומך במדיניות הליכוד חיקוי עלוב
של אחמד טיבי, או אז הוא יתמוך בהם בהמוניו.
* בעוד נתניהו מאשים את נוני מוזס שהוא מוביל מסע תעמולה נגדו, ואפילו
יוסי ורטר ב"הארץ" מסכים ש-ynet מנהל רדיפה חסרת תקדים נגד נתניהו, רוגל אלפר ב"הארץ"
רואה ב"ידיעות אחרונות" בת ברית של נתניהו. "הציבור סוגד לצה"ל. והציבור סוגד לזיכרון השואה.
וכלי התקשורת העיקריים שהוא צורך - כמו ערוץ 2, "ידיעות", רשת ב', גל"צ
ו"ישראל היום" - מתדלקים מדי יום את דת הציונות הפרנואידית והמתקרבנת שנתניהו
הוא כוהנה הגדול".
* והרי התחזית:
א. הקמפיין החדש "רק פראייר יצביע לביבי" יפעל כבומרנג נגד
"המחנה הציוני".
ב. המפלגות לא תלמדנה את הלקח ותמשכנה עם קמפיינים נגטיביים, כי זה מה
שיורו להם היחצ"נים.
* אם גם הקמפיין הזה לא יעבוד, הם ילכו על "ביבי בן זונה".
את זה עוד לא ניסו.
* כמה זמן ייקח להרצוג להצטרף למופז ומצנע ולהתוודות על החיים בצלה של
ציפי לבני?
* מסע מכוער של דה-לגיטימציה לשלטון החוק ומערכת האכיפה, הציג את
היועץ המשפטי לממשלה כ"יועץ המשפחתי של נתניהו" ועוד כהנה וכהנה שקרים
והשמצות.
ועכשיו, אפשר להציג לו דרישות מופרכות ומטורפות, וכאשר הוא ידחה אותן
התגובה תהיה: "טוב, נו, אתם יודעים, הרי הוא היועץ המשפחתי..."
ניסיתי להמציא דוגמה קיצונית. למשל, דרישה לחייב את נתניהו לצבוע את
שערו בירוק עד הבחירות. היועץ המשפטי ידחה זאת ו... נו, טוב, אתם יודעים וגו'.
אבל שום דוגמה, מופרכת וחסרת שחר ככל שתהיה, לא תתקרב לדרישה המגוחכת
והאנטי-דמוקרטית של זהבה גלאון, לאסור על שידור נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים.
* כאשר נתניהו טוען שהנשיא יטיל את הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הגדולה
ולא על בעל הסיכויים הגדולים ביותר להצליח במשימה, הוא מטעה ביודעין את מאזיניו.
הרי אם הליכוד יקבל מנדט אחד פחות מ"המחנה הציוני" הוא יהיה הראשון
להתכחש לדבריו. אבל אין מחר.
יש לו טיעונים טובים למה לתמוך במפלגה הגדולה והמרכזית בגוש, למען
יציבות ומשילות וכו'. אז למה הוא צריך להמציא טיעונים שקריים?
* מרזועבי אינם ראויים לשבת בכנסת. הם מייצגים השקפת עולם של קנאות
לאומנית, גזענית, חשוכה (מרזל של יהודים וזועבי של ערבים). ובכל זאת איני נלהב
מאקט הפסילה. בכלל, איני חושב שוועדת הבחירות, המורכבת מנציגי מפלגות, היא המקום
הראוי לדון בכך. סביר להניח שבית המשפט העליון יבטל את הפסילה.
* לפני כעשר שנים, נעשה ניסיון פיגוע חברתי קשה ביותר – ניסיון להפריט
את החברה למתנ"סים. המתנ"סים של החברה למתנ"סים, הפרושים בכל רחבי
המדינה, באזורי הפריפריה, במגזר הערבי, בין אוכלוסיות מוחלשות וגם ביישובים חזקים
ובמרכז הארץ, פועלים מתוך השקפת עולם חברתית קהילתית, של חיבור קהילתי, שירותים
תרבותיים לכל, חינוך חברתי קהילתי, אכפתיות לחלש, לנכה ולמוגבל, עידוד התנדבות
בקהילה, הירתמות למשימות לאומיות והעצמת מנהיגות קהילתית. המתנ"סים מנוהלים
בידי הנהלות ציבוריות של נציגי ציבור, בשיתוף עם הרשות המקומית, במבנה ייחודי
ודמוקרטי המוכיח את עצמו בהצלחה כמעט יובל שנים.
בבוקר בהיר אחד, החליט האוצר שיש להפריט את החברה למתנ"סים. מה
פירוש "להפריט"? המילה הפרטה לא הוזכרה, אלא "מיכרוז". הכל
בשם התקינות, כביכול. למה המתנ"סים פטורים ממכרז? זה לא תקין. אדרבא, הרשות
המקומית רוצה לבצע פעילות? תוציא מכרז מסודר, שגם המתנ"ס יוכל להתחרות עליו,
והטוב ביותר יזכה בו.
משמעות המהלך, מעבר למכבסת המילים, הייתה שמול המתנ"ס המבטא
תפיסה חברתית כוללת, ויש בו עובדים קבועים, בעלי תפקידים מנוסים ומוכשרים, יבוא
אדם פרטי, המעסיק בשכר מינימום כמה עובדי קבלן, ללא כל תפיסה חברתית, ויציע את
שירותיו לביצוע הפעילות. כמובן שהרשות תהיה מחויבת לבעל ההצעה הזולה יותר. כך, עוד
מכרז ועוד מכרז, בעוד עיר או רשות מקומית, ולא יהיה מתנ"ס, ולא תהיה החברה
למתנ"סים, ולא עוד כאב הראש הזה שנקרא תפיסה חברתית, קהילה, העצמת מנהיגות
קהילתית, אלא הכל מסחרה.
זו הייתה האידיאולוגיה של משרד האוצר בראשותו של נתניהו ואחריו אולמרט
– להפריט כל מה שזז. אולם הפרטת החברה למתנ"סים, אילו הצליחה, הייתה הרת אסון
לחברה הישראלית.
* הייתי אז מנהל מתנ"ס הגולן ופעיל במאבק נגד הפרטת החברה
למתנ"סים. באוזנינו, הפעילים במאבק, מילה אחת הייתה גסה במיוחד, מילה שריכזה
בתוכה את כל האידיאולוגיה הקפיטליסטית החזירית, על פיה יש לסלק מחיינו כל דבר
ציבורי, כי ציבורי אינו יעיל, לצמצם למינימום שבמינימום את מקומה של המדינה בחיינו
ולהוריד את תקציב המדינה ככל הניתן ("כלכלה מרסנת"). המילה הזאת הייתה:
החשכל. החשכ"ל הם ראשי התיבות של החשב הכללי במשרד האוצר. החשכ"ל באותם
ימים היה ירון זליכה. הוא לא היה מוכן לשמוע דבר, הוא היה נחוש כמיסיונר של דת
ההפרטה "למכרז" את החברה למתנ"סים, כלומר להפריטה.
* היום זליכה הוא הדמות העומדת מאחורי התפיסה הכלכלית חברתית של ...
מרצ. ונשאלת השאלה האם האיש עבר מטמורופוזה ושינה את השקפת עולמו מן הקצה אל הקצה,
או שמא מרצ תומכת בתפיסה כלכלית ימנית קיצונית?
* תוצאה חיובית של התפוררות סוריה, נוגעת ליחסים בין הדרוזים והיהודים
בגולן. במשך שנים רבות, הממסד הדרוזי דחה כל שיתוף פעולה והקפיד על התבדלות. באופן
אישי היו קשרים, היו כמובן קשרים עסקיים, העסקה, בילוי במסעדות וכד'. אולם
ניסיונותינו למהלכים של שילוב אזורי, נדחו על הסף. כמנהל מתנ"ס הגולן (תפקיד
בו שירתתי עד לפני חמש שנים), עשיתי ניסיונות רבים לקדם שיתוף פעולה, אך למעט
השתלבות בליגות האזוריות בכדורגל וכדורסל, לא מצאתי פרטנר.
בשנים האחרונות, בעקבות התפוררותה של סוריה והתרחקות סכנת הנסיגה,
הדרוזים פחות חוששים ויותר ויותר נפתחים. המועצה האזורית גולן בשיתוף עם המועצות
הדרוזיות, מובילות מהלכים יפים של שילוב אזורי בתחומי החינוך, ההשכלה, המוסיקה,
המתנ"סים, המחקר, התעשיה, איכות הסביבה ועוד. והכל, ברוח של שוויון, של
שותפות אמתית, ללא כל פטרונות. גם בנושא
הזה, של שילוב אזורי בין יהודים ומיעוטים (במקרה שלנו דרוזים, במקומות אחרים –
ערבים וצ'רקסים) הגולן יהיה חבל מופת ומודל לחיקוי.
* השנים הראשונות להתיישבות בגולן התאפיינו ביחסים של שותפות. ההחלטה
לסגת מסיני גרמה לדרוזים לחשוש מפני נסיגה מהגולן. הם לא סמכו עוד על ישראל, ראו
בה משענת קנה רצוץ, ובחרו באוריינטציה פרו-סורית. עם זאת, בשיחות פרטיות אנשים
הודו שהחיים בדמוקרטיה הישראלית וברמת החיים הכלכלית הגבוהה בישראל, טובים לאין
ערוך מאשר תחת הדיקטטורה הסורית, ולכן הם מעדיפים את השלטון הישראלי. המו"מ
חסר האחריות על נסיגה מהגולן אך החריף את המגמה, והרחיק יותר ויותר את הדרוזים.
היום, הדרוזים מבינים שהסכנה הולכת ונעלמת, והם יוצאים מהארון. ללא הכרזות, ללא
דרישות "נאמנות", פשוט פועלים יחד, בשכנות טובה, באחוות עמים אמתית,
כשותפים באותו חבל ארץ, אוהבים אותו ושמים את הפוליטיקה בצד.
ככל שנתרחק מן הימים הרעים, ימי החשכה של מו"מ על נסיגה ועקירה,
אני מאמין שהקשר יתהדק, הדרוזים יבחרו באזרחות ישראלית ויעמיקו את השתלבותם במדינת
ישראל ובחברה הישראלית.
* כתבה ב"הארץ" שעסקה בתקציבים לארגונים המכינים בנות דתיות
לשירות בצה"ל, לוותה בתמונה מסיום קורס קצינים, שבה עמדו יחד בנות ובנים,
ובין הבנות – בנות במכנסים ובנות בחצאיות, כלומר בנות חילוניות ודתיות.
מי צנועות יותר? בנות עם מכנסיים עד הנעליים, או בנות שרגליהן חשופות
בין הגרביים לברכיים?
* התופעה ההולכת וגוברת, של התנדבות בנות דתיות לשירות בצה"ל,
כולל שירות קרבי, כולל קצונה, כולל טיס, לעתים רבות לאחר שנה או שנתיים של שירות
לאומי התנדבותי, היא תופעה מבורכת מאוד. היום שליש מהבנות הדתיות מתנדבות
לצה"ל על אף הפטור. תופעה זאת, למרות שהרבנות הראשית וגורמים חרד"ליים
מנהלים מלחמת מאסף נחרצת על נפש הבנות כדי למנוע זאת, היא עדות לשינוי המהותי
המתחולל בציבור הדתי, בעיקר בנוגע למעמד האישה. יותר יותר בנות דתיות ערכיות אינן
מוכנות לוותר על זכותן וחובתן להיות שותפות להגנת המולדת.
* באסקימוסית יש עשרות שמות לשלג, המתארים סוגים שונים של שלג. לנו,
בצפון הגולן אין שמות נפרדים לשלג, ואיננו מכירים עשרות סוגי שלג, אך יש בהחלט
הבדל בין שלג לשלג. השלג שירד השבוע שונה לחלוטין מהשלג שירד בינואר. אז היה זה
שלג יבש והפעם שלג רטוב. ההליכה בשלג היבש היא כמו בחול על שפת הים. ההליכה בשלג
רטוב היא כמו בבוץ טובעני. השלג היבש נשאר זמן רב על הקרקע ונמס לאט לאט. השנה,
כיוון שלא ירד לאחר מכן גשם והיה קר מאוד, הוא נשאר יותר משבוע וחצי. השלג הרטוב
נמס במהירות והכל הופך לשלולית אחת גדולה. כזה השלג שירד בימים ה' וו' בשבוע שעבר.
הוא עוד לא נמס לגמרי, אך קצב ההפשרה שלו מהיר, והגשם היורד מאז מאיץ את הפשרתו.
* ביד הלשון
בפרשת השבוע, שקראנו אתמול, פרשת "משפטים", מופיע מטבע
הלשון "חינם אין כָּסֶף". פירושו הוא פשוט – חינם. חינם, ללא צורך
בתשלום, בכסף.
פרשת "משפטים" נפתחת בחוקי העבד העברי והאמה העבריה. החוק
מציע שלוש חלופות כיצד על האדון לנהוג באמתו, ואם אף אחת מן החלופות אינה מתאימה
לו, עליו לשחרר אותה לחופשי חינם אין כסף, כלומר, אין צורך לפדות אותה. ובלשון
הפסוק (שמות, כ"א, י"א): " וְאִם-שְׁלָשׁ-אֵלֶּה
לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף".
ולמה אנו אומרים כָּסֶף בקמץ ולא כֶּסֶף בסגול? על כך בפינה הבאה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
