הבלוג של אורי הייטנר

"וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל-אָבִיו לֵאמֹר אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ. תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ". דברים אלה אמר ראובן לאביו, יעקב, כאשר ניסה לשכנע אותו לאשר לו ולאחיו לחזור למצרים ולקחת אתם את בנימין, בן זקוניו, כמצוות מושל מצרים.

ההצעה הזאת מתועבת ומטומטמת. אם בנוסף ליוסף בנו האהוב, יאבד גם בנו האהוב בנימין, מה שינחם אותו יהיה רצח שני נכדיו? ואיזה אבא מציע כערבון את חיי שני בניו? משהו עקום בצורת החשיבה של בכור בני ישראל, עקום מבחינה מוסרית ושכלית כאחד.

לא בכדי, יעקב כלל אינו מתייחס לתוכן העסקה, ופשוט משיב בשלילה: "לֹא-יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם  כִּי-אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר, וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ, וְהוֹרַדְתֶּם אֶת-שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה".

ראובן אינו משכנע את אביו. משמעות הדבר היא המשך הרעב, המסכן את עצם קיום המשפחה. בפרק הבא, נראה שבן אחר יצליח לשכנע את יעקב. לא הבן הבכור.

הצעת ראובן ליעקב היא המפגש השני שלנו עם ראובן. המפגש הראשון היה בעת פגישתם של האחים עם יוסף. כאשר העסק מתחיל להסתבך, משוחחים ביניהם האחים, ומשליכים את הצרות הפוקדות אותם על הפשע הנורא שעשו לפני שנים רבות, מכירת יוסף.

האחים מקיימים חשבון נפש ולוקחים אחריות: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת". ראובן, לעומת זאת, הבן הבכור, מי שצריך היה לעמוד בפרץ, לקחת אחריות ולמנוע את מכירת יוסף, בורח מאחריות. בשעה הקשה הזאת, הוא מוציא את עצמו מן הכלל, בורח מאחריות ומטיל אותה על שאר אחיו. הוא יוצר מצג של "אתם ואני" ומשתמש בביטוי הכסת"חי: "אמרתי לכם". אלה דברי ראובן לאחיו: "הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם לֵאמֹר אַל-תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וְגַם-דָּמוֹ הִנֵּה נִדְרָשׁ". איך מגיבים האחים? מתעלמים. הם מתייחסים לאחיהם הבכור כאל אוויר.

כל סיפורי האבות מתאפיינים במאבקי ירושה ומנהיגות, ותמיד הנבחר אינו הבכור. יש כאן מסר חשוב, של בחירת המנהיג וממשיך הדרך על פי כישורים והתאמה, ולא על פי הכרונולוגיה המקרית, העיוורת. הרי לא בהכרח הבכור הוא העיפרון המחודד בקופסה. כאשר אנו קוראים על התנהגותו של ראובן, אנו מבינים מדוע.

* 929