הבלוג של אורי הייטנר

אין תפאורה מתאימה לערב חורף יותר מהתפאורה הטבעית, הלבנה, שעיטרה את אורטל בליל שבת. ההשתתפות המרשימה של הקהילה הייתה התשובה להתלבטות האם לדחות את הערב בשל מזג האוויר.

****

האהוב עליי בין שיריו של שמוליק קראוס הוא "רואים רחוק רואים שקוף". לכן, בחרתי לשיר אותו בערב החורף, שיוחד לשירתו, בשבוע שבו מלאו שנתיים למותו.

כמו את מרבית שיריו של קראוס, כתב אותו יענקלה רוטבליט, והלחן כמובן של קראוס.

השיר, השזור לכל אורכו רמזים וביטויים מקראיים, מדבר על חיפושי הדרך של האדם, על סערות נפשו, על משאת הנפש שלו.

הבית הראשון מדבר על תחושת מחנק של האדם החש שצר לו במקומו ושהאוויר עכור ואין לו פרספקטיבה לראות רחוק, את חייו, את סביבתו, את עתידו. הוא מבקש להגביה עוף למקום אחר. למקום שיאפשר לו לראות רחוק, לראות שקוף. הדימוי שלו הוא להר נבו, ההר שממנו משה השקיף על א"י, טרם מותו. מעניין שהכותב אינו חותר להגשמת חלום, אלא להזדמנות לראות רחוק, אולי לראות את היכולת של החלום להתגשם, גם אם בלעדיו. מכל מקום, הסמל שבבחירת הר נבו מעניין ומעורר שאלות.

בפזמון החוזר מציג הכותב את הניגוד הפנימי של האדם – מצד אחד, הוא מבקש שורש, עוגן באדמה, במציאות. בית, משפחה, קהילה, עבודה, נוחות. אבל מצד שני, נפשו סוערת, בוערת בו אש. בן אדם כסנה – האש בוערת בו, אך איננו אוכל. האש עולה מעלה, הוא - כסנה מול השמים, בניגוד לשאיפתו מטה, להכות שורש באדמה. ניגוד, או שמא השלמה?

את השאיפה להכות שורש, מסמל רוטבליט באמצעות פסוק ממזמור א' בתהילים: "וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-פַּלְגֵי-מָיִם:
אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹוְעָלֵהוּ לֹא-יִבּוֹל; וְכֹל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.

הפסוק הזה הוא ברכה, המובטחת לצדיק, לאיש שלא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד, ובמושב לצים לא ישב.

האדם רוצה להכות שורש באדמה, אך "בן אדם כעץ שתול על מים", הוא לא ממש נטוע, הוא לא ממש מכה שורש באדמה. ולכן הוא מבקש שורש.

אך איך יכה שורש, כאשר כוח אחר בתוכו בוער כאש וחותר לשמים? כאן הסמל הוא ההתגלות של האלוהים למשה. האש הבוערת באדם, היא השאיפה אל האלוהי, אל הבלתי מושג.

בבית השני מדבר המשורר על אובדן הדרך. הוא פרש כנפיים ועף, אל הר נבו שלו, אך דרכו אבדה. חייו היו חידה. הוא צמא כמו הלך במדבר – רמז להגר וישמעאל, או לפסוק "הו כל צמא לכו למים". על פי פירוש חז"ל המים הם התורה. לְמַה הוא צמא כמו הלך במדבר? "אל מילת אמת, שכח בה לתת, לשאת פנים אל המחר". הדרך אבדה לו, כי חסרה לו האמת של החיים, שיתכן ואינה אלא מילה אחת שעליו להכיר ולהבין; האמת שתפתור את חידת חייו, ותעניק לו כוחות להמשך דרכו, לשאת פנים אל המחר.

בבית האחרון, שב ומתאר הכותב את האש שבערה בו, הוא סער כסופה. לא הייתה לו ברירה אלא לעזוב את חייו הרגילים, לצאת למסע חיפוש. בסופו של המסע, הוא מצא את התשובה. התשובה נמצאת אצלו בבית – האהבה, האהובה שהמתינה לו בשובו. הוא הבין שהיא נשארת אתו לתמיד, והוא יישאר אתה, עד בוא הדרך אל סופה. האם זהו סוֹפה של הסוּפה?

צר היה כל כך 
הייתי אז מוכרח 
לפרוש כנפיים ולעוף 
אל מקום שבו 
אולי כמו הר נבו 
רואים רחוק רואים שקוף. 

בן אדם כעץ שתול על מים 
שורש מבקש 
בן אדם כסנה מול השמיים 
בו בוערת אש. 

אז דרכי אבדה 
חיי היו חידה 
צמא כמו הלך במדבר 
אל מילת אמת 
שכוח בה לתת 
לשאת פנים אל המחר. 

בן אדם... 

בערה בי אש 
יצאתי לבקש 
ימים סערתי כסופה 
שבתי אל ביתי 
למצוא שאת איתי 
עד בוא הדרך אל סופה. 

בן אדם... 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל