הבלוג של אורי הייטנר

"אנחנו או הם" או "הם או אנחנו" – זו הבחירה המוצעת לציבור במערכת הבחירות הזאת. דווקא הבחירות המיותרות הללו, שמלכתחילה לא הייתה להן הצדקה, הפכו למסע הקצנה, התלהמות, שנאה, פלגנות והסתה משני הצדדים, כפי שלא ידענו מאז בחירות 1981. כאילו אין מחר, מציג כל צד את יריבו כאויב האומה, כסכנה למדינה, כמי שאם ינצח יהיה כאן חורבן. שני הצדדים פוגעים בדמוקרטיה ובחברה הישראלית בהתלהמותם, ויוצרים שבר לאומי שקשה לאחותו. חצי שנה לאחר שהעם כולו (למעט שוליים הזויים בשני הקצוות) התאחד במלחמת "צוק איתן" והישראליות היפה באה לידי ביטוי במלוא הדרה – איזה יֶצֶר הרס עצמי, שכנראה קיים בתוכנו, והמערכת הפוליטית והתקשורתית מלבה אותו, עסוק בהשחתת שיטתית של כל חלקה טובה בישראליות.  

הקרע הזה הוא היום הבעיה מספר 1 של החברה הישראלית; יותר מכל איום חיצוני ואף מן הבעיות הכלכליות. חברה מרוסקת לא תוכל להתמודד עם אתגרים ביטחוניים וכלכליים.

בבחירות הקרובות אבחר במפלגה המציבה אלטרנטיבה לקיטוב ולשנאה. באופן סמלי, שְׁמָהּ של המפלגה הוא אנטיתזה לסיסמאות ה"הם או אנחנו" – "כולנו". אני בוחר במפלגה שאינה מזוהמת משנאה ואינה מזהמת בהסתה. אבחר במפלגה שאינה שייכת לאף אחד משני גושי השנאה, לאף אחד משני המחנות המקצינים והולכים ויוצרים שבר לאומי. אבחר במפלגה שאינה מציגה אף יריב פוליטי כאויב האומה, שאינה עוסקת בפסילות, ושסביר להניח שתהיה שותפה בכירה ומשפיעה בכל ממשלה ותשמש בה גורם מאזן וממתן. ואולי היא אף תהיה הגשר לממשלת אחדות לאומית, שהיא בעיניי התשובה הטובה ביותר לאתגרים בפניהם ניצבת ישראל, והדרך הראויה לאיחוי הקרע.

המפלגה היחידה בה הייתי חבר ופעיל ושותף להנהגתה, הייתה "הדרך השלישית". גם היא הציבה דרך של שביל הזהב מול הדרכים הקיצוניות. "הדרך השלישית" הייתה עוף מוזר, בכך שמצד אחד הייתה מפלגה אידיאולוגית מובהקת, ובכך דמתה יותר למפלגות הקיצוניות משמאל ומימין, ומצד שני הייתה מפלגת מרכז כיוון שהדרך שהציעה הייתה דרך הביניים בין הליכוד והימין לבין מפלגת העבודה והשמאל. למרבה הצער, "הדרך השלישית" לא האריכה ימים. לעומת זאת, לפניה ואחריה היו מפלגות מרכז חסרות טעם וצבע, חפות מדרך, שהציבו במרכז את הכּוֹכָבוּת של הנהגתן – ד"ש, מפלגת המרכז, קדימה, יש עתיד ועוד. כל אותן מפלגות הנחילו אכזבה. אולם הצלחתן האלקטורלית מעידה על הוואקום הקיים בציבוריות הישראלית, ועל כמיהה לדרך שפויה, מתונה ומרכזית, המבינה שהפשטנות בקצוות אינה נותנת מענה הולם למציאות מורכבת. אין בידי ערובה ש"כולנו" לא תתגלה כעוד אחת ממפלגות האווירה הללו, אך החלטתי לתת לה הזדמנות. החלטתי זאת באין אלטרנטיבה אחרת. אך גם בזכות מספר גורמים הנותנים לי סיבה להאמין בה.

"כולנו" משלבת נטיה ניצית בתחומי החוץ והביטחון עם מסר של צדק חברתי וכלכלי, ובכך היא הולמת את הנטיות האידיאולוגיות שלי.

אני מברך על כך שהדגש של "כולנו" הוא על הסוגיה החברתית כלכלית, ועל מחויבות לשינוי חברתי. איני סבור שהסוגיה המדינית חשובה פחות מהסוגיה החברתית, אולם אני מודע לכך שהמחלוקת העזה בתחום המדיני, הקורעת את העם, וההתמקדות בה מעצימה את הקרע, היא מחלוקת סרק, שכן אין לנו פרטנר לשלום המוכן להצעה ישראלית כלשהי. מאחר ואין אופציה להסדר מדיני בעתיד הנראה לעין, יש למצוא דרכים לנהל את הסכסוך בשום שכל, אך עיקר המיקוד צריך להיות בתחום שכולו באחריותנו, והוא התחום החברתי כלכלי.

השקפת עולמו הכלכלית של כחלון אינה השקפת עולמי. השקפתי נוטה לסוציאליזם הרבה יותר מן הגישה של "כולנו". אולם האמת היא שהמחלוקת הזאת היא בעיקר תיאורטית. בפועל, האיום האמתי על החברה והמשק הישראלי, הוא הטייקוניזם, כלומר אותו סוג חזירי של קפיטליזם קיצוני, שאינו מציב במרכז את התחרות החופשית ההוגנת, שקיומה והגינותה מותנים ברגולציה חזקה ובכך שהמדינה תהיה שופט אסרטיבי בתחרות. הקפיטליזם הטייקוניסטי מציב את היעלמות המדינה מן המגרש הכלכלי. משמעות הדבר, שאין תחרות הוגנת, אלא ג'ונגל דרוויניסטי של מלחמת הישרדות נצחית, בה כל דאלים גבר, בעל המאה הוא בעל הדעה, החזק אוכל את החלש ולאף אחד אסור להתערב ולפגוע בחופש שלו לטרוף, ובחופש של החלש להיטרף.

הטייקוניזם אינו מנוגד רק לסוציאליזם, אלא גם לקפיטליזם הנאור. מי שמאמין באמת בכלכלה חופשית, בתחרות הוגנת לטובת האזרח והצרכן, יתנגד לטייקוניזם לא פחות מסוציאל דמוקרט, המאמין במעורבות ממשלתית בכלכלה, ככלי להגשמת חזון של מדינת רווחה. משה כחלון הוא נושא הדגל של המלחמה במונופוליזם ובקרטליזם הטייקוניסטי. הוא הוכיח זאת בגדול ברפורמת הסלולר החשובה שהנהיג, תוך גילוי כושר עמידה ונחישות יוצאי דופן מול האיומים והלחצים הדרקוניים של הטייקונים. כחלון מחויב למאבק בתופעת הטייקוניזם. שמעתי לאחרונה הרצאה שלו, שבה הציג את מחויבותו הגדולה ביותר למלחמה במונופולים הללו. הוא אמר שמונופול פרטי הוא הרבה יותר מסוכן ואכזרי ממונופול לאומי (שגם לו הוא מתנגד) ושהריכוזיות החמורה ביותר והמאיימת ביותר על המשק הישראלי, היא הריכוזיות בידי קומץ משפחות הון. בראש ובראשונה, הציב כיעד וכמחויבות לפעולה במערכת הפוליטית, ובמיוחד אם יהיה שר האוצר, את פירוק קרטל הבנקים המסחריים. זהו יעד ראוי לשבח. אני חייב לציין, שהסכמה שלי עמו אינה בכל התחומים, ואני שולל את אחד הדגלים שהוא מניף – הפרטת רשות מקרקעי ישראל.

כחלון הציב ברשימתו אנשי מעשה מובהקים המחויבים לעשיה חברתית, כמו ד"ר יפעת שאשא ביטון מקריית שמונה ורחל עזריה מירושלים. בולט במיוחד אלי אלאלוף, מי שעמד לאורך שנים בראש קרן רש"י שחוללה עשיה חברתית מהותית ומשמעותית ביותר ולאחרונה עמד בראש ועדת אלאלוף למלחמה בעוני. במצע "כולנו" המפלגה מתחייבת לאמץ את הדו"ח במלואו.

מצע?! כן, "כולנו" פרסמה מצע חברתי כלכלי. קראתי אותו והזדהיתי עם חלק ניכר מן הרעיונות שעלו בו. מדובר באחריות אקטיבית לצמצום הפערים באמצעות אימוץ ומימוש המלצות ו' אלאלוף, בהשקעה גדולה בחינוך ובתקצוב דיפרנציאלי של החינוך, על פי מצב הרשות המקומית ומצב בית הספר, כך שהמדינה תקצה הרבה יותר למוחלשים, ותקטין את הפער החברתי, את העוול החברתי. החינוך הוא התשובה העיקרית לעוני ולפערים, והשקעה דיפרנציאלית גדולה בחינוך, היא צעד חשוב מאין כמותו. המצע מחויב לחיזוק מערכת הבריאות הציבורית, מתוך תקציבים ציבוריים, וניתוק הזיקה הבלתי מוסרית בין בריאות ומצב כלכלי, בין אריכות ימים ועושר. המצע מדבר על מחויבות המדינה, בתקציב המדינה, להבטיח ביטחון תזונתי לכל אזרח ולכל ילד. המצע מדבר על הורדת עלויות הדיור באמצעות הגדלה משמעותית של מלאי הדיור הציבוריות, בין השאר ברכישת דירות ע"י המדינה והוזלת מחירי הדירות שיירכשו, למנוע ריכוזי עוני ולהבטיח תמהיל חברתי מאוזן יותר. אלו באמת דוגמיות אחדות, המצביעות על הכיוונים של "כולנו". המקור התקציבי למימוש היעדים הללו הוא הרפורמות להגדלת התחרותיות במשק, מלחמה נחושה ונחרצת בהון השחור וצעדים נוספים ש"כולנו" מציעה. אני מאמין שאלה הכיוונים הרצויים למדינת ישראל.

כמו במערכות קודמות – כל מערכות הבחירות בעידן שאחרי "הדרך השלישית", גם בחירתי ב"כולנו" אינה בלב שלם ועם לא מעט לבטים. אך כך היה גם, למשל, בתמיכתי במפלגת העבודה בבחירות הקודמות ובמפלגות אחרות במערכות שקדמו לה. מבין כל האפשרויות הניצבות בפניי, ובעיקר כאלטרנטיבה לשבר של "אנחנו או הם" – "כולנו" היא הבחירה שלי.  

* "שווים"