* שני פוסטים שפרסם כתב
הטלוויזיה המוכשר עמית סגל יום אחרי יום בדף הפייסבוק שלו, בשני נושאים שונים
לגמרי, עוסקים בעיניי באותו עניין ונושאים מסר אחד.
פוסט אחד עסק בסרטון ההסתה של ועד מתיישבי השומרון, ובו טען סגל שמכל
הסרטונים שהוציא "המחנה הציוני", זה היחיד האפקטיבי, היחיד שאכן משרת
אותו.
הפוסט השני היה קטע מתוך דברי ההספד שנשא בהלווייתו של אורי אורבך.
בהספדו, סיפר עמית סגל על ההשפעה של אורבך עליו ועל בני דורו, כתלמיד המדבר על
מורהו לחיים, על מי שפרץ לדורו ולו את הדרך לתקשורת הישראלית וחנך אותם בהשתלבותם
המוצלחת בתוכה.
אסכם בלשוני את המורשת האורבכית (אוף, איך אורי היה מצטמרר מהצירוף
"מורשת" לשמו) של "הטובים לתקשורת": די להתבכיינות, די
להתקרבנות, די להסתגרות. הפסיקו ליילל 'שתו לי אכלו לי, סותמים את פי, חוסמים
אותי, לא מקשיבים לי'. פשוט, הפשילו שרוולים והתחילו לעבוד. אזרו אומץ, קפצו למים,
השתלבו בחיי התקשורת, התרבות והאמנות. הביאו אליה את הכישרון שלכם, את המסר שלכם,
את הדעות שלכם, את הייחוד שלכם. איש לא יחסום אתכם. אתם רוצים להשפיע? רק כשחקנים
על המגרש. לא כצופים המיידים חפצים למגרש.
הפוסט של עמית סגל על סרטון הנאצה, לא התייחס אליו במישור הערכי,
המוסרי, אלא במישור הטקטי. המסר שלו היה פשוט – הקיצוניות הזאת, השנאה הזאת, ההסתה
הזאת, משיגה תוצאות הפוכות ומשרתת את היריב.
האנטיתזה של תשדיר ועד מתיישבי השומרון אינו מאמרי ההסתה של ספי
רכלבסקי ב"הארץ". זו בדיוק אותה תזה. האנטי תזה של שניהם זו "המילה
האחרונה".
מי שעקב ב-17 שנות שידור התכנית הנפלאה הזאת אחרי השינוי האטי אך
העקבי בדעותיהם הפוליטיות של אברי גלעד ועירית לינור, יבין שהדרך להשפיע על מישהו,
אינה לגדף אותו ולהכות אותו, אלא לשוחח אתו שיחה גלויה, מלב אל לב, משכל לשכל, בכבוד,
בהגינות, בפתיחות ובהקשבה. האנטיתזה של ועד מתלהמי השומרון הם אורי אורבך, ג'קי
לוי וקובי אריאלי.
* פעם אחת בחיי הצבעתי למפלגה דתית. זה היה בבחירות 2009. הצבעתי
ל"הבית היהודי" בראשות הרב פרופ' דניאל הרשקוביץ (שהתמודדה בנפרד
מ"האיחוד הלאומי"). היו להצבעתי סיבות שונות. חלקן נגטיביות (לא הייתה
לי אלטרנטיבה טובה יותר) וחלקן פוזיטיביות. אולם אחת הסיבות המרכזיות, הייתה תמיכה
אישית במספר 3 ברשימה, אורי אורבך.
* פשע שנאה. במטה הבחירות של "המחנה הציוני" נדונה הצפת
המדינה בשלטי חוצות נבזיים, ובהם בנט והרוצח יגאל עמיר מוצגים כשותפים. זו אחת
ממודעות ההסתה השפלות והבזויות ביותר בתולדות מדינת ישראל. המנוולים חסרי המצפון
שהציעו את הזוועה הזאת, מציגים מאות אלפי ישראלים כשותפים לרצח ראש הממשלה,
וממקדים זאת באדם אחד, נפתלי בנט. האנשים האלה גרועים יותר ממפיצי סרט ההסתה של
ועד מתיישבי השומרון.
אמנם הוחלט לא להציב את הכתובת על הקיר, אבל עצם קיומו של דיון כזה,
הוא כמו דיון "תיאורטי" על דין רודף. ובאורח פלא, "יד נעלמה"
טרחה להדליף את הסקיצה ולהפיץ אותה באינטרנט. בסופו של דבר הפצה ויראלית ברשת הרבה
יותר חסכנית מקמפיין חוצות.
זה לא חופש הביטוי. זו הסתה נוראית והתרת דמו של נפתלי בנט.
* חשוב לציין, שפשעי שנאה מהסוג הזה הם חלק בלתי נפרד ממערכת הבחירות
הנוראית הזאת. גם "הבית היהודי" חתום על פשעי שנאה, כמו הסרטון שהציג את
מועמד "המחנה הציוני" יוסי יונה כחמאסניק ועוד. משהו נורא קורה כאן, ועל
הרוב הדומם, להפסיק לשתוק ולאפשר לפנאטים לכבוש את המרחב הציבורי.
* מודעת ההסתה הזאת, היא המשך למסע הביריוני המאורגן של פיצוץ אסיפות
הבחירות של "הבית היהודי". מדובר בהתנקשות בדמוקרטיה הישראלית. על
המשטרה לחקור מי הגורמים העומדים מאחורי המעשים.
חבל שראשי "הבית היהודי" מזדרזים להאשים את "המחנה
הציוני", ללא כל הוכחה. אני מאמין שידם לא במעל, ומדובר בגורמי
"שמאל" קיצוני, אנרכיסטי.
* החלטת בג"ץ לאשר את מועמדותם של מרזועבי
לכנסת עוררה בי רגשות מעורבים.
מצד אחד, לא טוב שהקנאים הלאומנים הגזענים הללו שמחים. עד מתי רשעים
יעלוזו?
אני גם ממש לא שבע רצון מהנוכחות הצפויה בכנסת של הרוע הגזעני המזוקק
הזה.
מצד שני, אנחנו יכולים להתגאות בחופש הביטוי ובפתיחות של הדמוקרטיה
הישראלית, המסוגלת להכיל אפילו את הזוועה הזאת.
* מסר חשוב של בית המשפט, הוא ההתייחסות האחידה למרזועבי, ולאתגר שהם
מציבים בפני הדמוקרטיה הישראלית. הן שמונת שופטי הרוב והן השופט רובינשטיין בעמדת
היחיד שלו, לא עשו הפרדה מלאכותית בין הדבקים. אילו נהגו אחרת, זו הייתה החלטה בלתי
סבירה וחסרת היגיון.
* הריטואל של פסילת מועמדים בידי ועדת הבחירות המרכזי ופסילת הפסילה
בידי בית המשפט העליון מיצה את עצמו. יש להפקיע את הסמכות הזאת מוועדת הבחירות
המרכזית. אין זה מן הראוי שגוף פוליטי המורכב מנציגי המפלגות ידון ויחליט על זכות
ההתמודדות של מפלגות אחרות או מועמדים מטעמן. לשם כך יש בית משפט עליון בישראל.
יתכן שיש לחדד את החוק, אך רק גוף שיפוטי כבית המשפט העליון ראוי
לסמכות הקיצונית של פסילת רשימות ומועמדים, על פי חוק.
* בתקופת המאבק על הגולן, נהגנו להזכיר לעצמנו תדיר, שהמטרה שלנו היא
לאכול את הענבים, לא לריב עם השומר. וכך, בכל צומת של התלבטות, האם לנקוט בדרך
מאבק זו או אחרת, הקפדנו לזכור שהמטרה אינה עצם המאבק, אלא התוצאה. המטרה אינה
לבטא את הזעם שלנו, אלא לשכנע את דעת הקהל. כך, השכלנו לבחור באסטרטגיה שהוכיחה את
עצמה, הביאה לניצחוננו במאבק והצילה את מדינת ישראל מאסון לאומי.
אני מזכיר זאת על רקע שאלת נאומו של נתניהו בפני בתי הנבחרים. האם
נתניהו שואל את עצמו את השאלה הזאת? המטרה – סיכול הסכם מינכן 2 שאובמה, צ'מברליין
של המאה ה-21, רוקם עם איראן, שתהפוך אותה למעצמת סף גרעינית. האם הנאום משרת את
המטרה הזאת? זו השאלה היחידה, האחת והיחידה, שצריכה להנחות אותו. הרי הנאום אינו
מטרה, אלא אמצעי.
התגובה ההיסטרית של אובמה, מעידה על כך שהנאום הזה מלחיץ אותו, שהוא
חש שהנאום עלול לאיים על היכולת להעביר את ההסכם במערכת הפוליטית האמריקאית
ובציבור האמריקאי. מכאן, שמלכתחילה היה זה רעיון נכון. עימות עם ארה"ב אינו
דבר טוב, אולם לעתים הוא הכרחי, כאשר מדובר, כמו בסיכול ההסכם הנורא הזה, באינטרס
לאומי מובהק של ישראל. אולם במצב שנוצר, בעקבות התגובה של אובמה שנבנתה במידה רבה
מהמסע הנואל של האופוזיציה בישראל נגד נתניהו בנושא הזה, האפקט של הנאום עלול
להיות שלילי, ולהזיק יותר מאשר להועיל.
כבר לפני שבועות אחדים כתבתי שראוי שנתניהו ימצא סולם לרדת מן העץ.
ככל שהזמן חולף, יהיה קשה יותר למצוא את הסולם הזה. אולי אפילו מאוחר מדי.
* נהג נתפס נוהג בצורה מסוכנת. לתדהמת השוטרים, הם מצאו ספר גמרא מונח
על ההגה. הוא נהג ולמד בעת ובעונה אחת וסיכן את חיי הנוסעים בכביש. הנהג נעצר.
האם ניתן לומר שהוא נעצר בעוון לימוד תורה?
הוא נעצר בשל נהיגה עבריינית ומסוכנת.
זו המקבילה לטענה הדמגוגית לפיה יש למחוק את הסעיף הפלילי בחוק הגיוס,
כדי לא להכניס לכלא יהודים בעוון לימוד תורה. הם לא יכנסו לכלא כיוון שלמדו תורה,
אלא כיוון שהשתמטו וערקו מצה"ל.
* יש טיעונים רציניים נגד הסעיף הפלילי, כמו הצורך לפתור את בעיית
ההשתמטות בהדרגה, בהידברות; שבדרך כוחנית משיגים תוצאה הפוכה. יש בזה משהו. שווה
לדון על כך. אבל הטיעון הדמגוגי על שליחה לכלא באשמת לימוד תורה, הוא בלתי נסבל.
* מצער מאוד שראש הממשלה משתמש באמירה הדמגוגית הזאת, בתרצו את
התחייבותו לחרדים למחוק את הסעיף הפלילי. היה מכובד הרבה יותר, אילו אמר את האמת:
אני זקוק להם לקואליציה ולהמלצתם בפני הנשיא, ואין לי ברירה אלא להיכנע לתנאי
שלהם.
* למה נתניהו ממקד את הביקורת בציפי לבני? מאותה הסיבה ש"המחנה
הציוני" מחביא אותה. הסקרים הבהירו שהיא החוליה האלקטורלית החלשה של
"המחנה הציוני".
* לאחר 82 שנים פוענחה תעלומת רצח ארלוזורוב.
החשוד המרכזי – מני נפתלי.
* והרי הודעה שהתקבלה זה עתה. הוחלט להוציא
את נשיא בית המשפט העליון לשעבר שמעון אגרנט מקברו, כדי שיקים מחדש את ועדת אגרנט,
שתטיל את האחריות למחדל יום הכיפורים על מני נפתלי.
* דומני שאין טעם להסביר עד כמה נואלת
תגובתו ההיסטרית של נתניהו על דו"ח המבקר – בריחה מאחריות והטלתה במני נפתלי.
למה מיותרת? כיוון שרק חסידים שוטים מוחלטים של נתניהו אינם מבינים זאת בעצמם, ואת
החסידים השוטים שום דברי היגיון לא ישכנעו.
* במאמרו השבועי ב"ידיעות
אחרונות" הציג יועז הנדל הודעה חלופית, שראוי היה שנתניהו יישא בעקבות
דו"ח המבקר, ובה הוא נוטל אחריות אישית מלאה על כל הליקויים והתקלות, מתחייב
ליישם אותן ומציע לחזור לדון בסוגיות הלאומיות המרכזיות במערכת הבחירות. אילו נשא
נתניהו נאום כזה, לא זו בלבד שהדבר היה ראוי מבחינת ההיגיינה הציבורית, הוא גם היה
הרבה יותר טוב בעבורו, מבחינת מיצובו כמנהיג ואף מן הבחינה האלקטורלית.
יועז הנדל היה יועץ ראש הממשלה, ומהר
מאוד נפלט משם. לא במקרה, כנראה.
* כאזרח משלם מסים, כולי נפעם ונרגש מזהירות היתר שבה נוהגת משפחת
נתניהו בכספי. ובכן, אני מאשר לכם, משפחה יקרה, הוצאה של שקלים אחדים לתיקון הידית
בדלת, לטיוח וצביעה של הפינה המתקלפת ולשפריץ של "זזקל" בצירי הדלת
החורקת.
* "פרס ישראל צריך לייצג את כל חלקי העם". וואלה. אז יש לי
רעיון. נקפיא את פרסי ישראל עד אחרי הבחירות, ואז
נחלק אותם בהתאם לתוצאות הבחירות, על פי מפתח מפלגתי. למשל, 10% לנציגי הרשימה הערבית
המאוחדת, 8-9% לנציגי "יש עתיד" וכו'. שמעתי שלכחלון יש מועמד מצוין לפרס
ישראל בכימיה ושלמרצ יש מועמדת מעולה לפרס ישראל בארכיאולוגיה ימית. ונשאלת השאלה
- לאור העלאת אחוז החסימה ל-3.25% - אם מפלגה מסוימת תקבל 3.2% בבחירות - האם יהיה
לה ייצוג בין מקבלי הפרסים למרות שלא עברה את אחוז החסימה? דילמה.
* אורי משגב השתלח במילים בוטות ברמטכ"ל היוצא בני גנץ
וברמטכ"ל הנכנס אייזנקוט, על שביום החילופים הם עלו לכותל המערבי. דוגמיות
מהרפש שהטיל בהם: "מיליציה פונדמנטליסטית... הכפפת האינטרסים של המדינה לאלוהי
צבאות... סכנה... סגידה לאבני הקודש" וכו' וכו' ממיטב ארסנל הבליסטראות שלו.
הכותל אינו רק סמל דתי. הכותל הוא סמל לאומי, ותמיד הוא היה כזה. הוא
היה סמל בעבור הציונות הדתית והחילונית, הימנית והשמאלית. מאז ומתמיד, למעט 19
השנים שבהם היה הכותל בשבי הירדנים, שם נערכו ההשבעות של חיילי צה"ל ושם נערך
טקס הפתיחה של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לא בכדי, נשות הכותל מיקדו שם את
מאבקם נגד הדרת הנשים מהסמל הלאומי החשוב כל כך.
דווקא בשל היותו סמל לאומי, הביקור בו עורר את זעמו של משגב, הסולד
מכל דבר לאומי.
על אנשים מסוגו של אורי משגב כתב יוסי גמזו בשירו "הכותל": "יש
אנשים עם לב של אבן". והוסיף: "יש אבנים עם לב אדם".
* האם פרסום תמונה של בני גנץ במדי
אס.אס. היא הסתה? התשובה על שאלה זו ברורה. אבל מאמר של גדעון לוי
ב"הארץ" נגד גנץ, למחרת סיום תפקידו, הוא הסתה חמורה לאין ערוך. המנוול
לא חסך במילות שנאה והסתה נגד הרמטכ"ל, הציג אותו כפושע מלחמה האחראי למעשי
רצח המוניים ולרצח המוני של ילדים וקרא להעמיד אותו לדין בהאג.
חופש הביטוי אינו חופש ההסתה. לאחרונה
נחצו כאן הרבה קווים אדומים. הדמוקרטיה חייבת להתגונן בפני התופעות החמורות הללו.
אין המדובר באיזה טוקבקיסט מופרע ולא
בסרטון ויראלי של איזו קבוצה הזויה. מדובר בעיתון מרכזי בישראל, שהוא העיתון
הישראלי הנפוץ ביותר בחו"ל. די! יש לשים קץ להשתוללות הזאת ולהתרת הדם הזאת.
* בשנים הראשונות של "ישראל היום", כתבו בו כבעלי טור דעה
רבים ממחנה ה"שמאל" ובהם שלי יחימוביץ', זהבה גלאון, יהושע סובול, עוזי
ברעם, מוריה שלומות ועוד. למרבה הצער, רובם הפסיקו, כנראה בשל קושי לעמוד בלחץ
החברתי של המיליה שלהם. עוזי ברעם כתב במשך שנים בעיתון, ומהיום שבו פרש והחל
לפרסם ב"הארץ", יש לו אובססיה לתקוף את "ישראל היום", מה
שמצטייר כמו ניסיון נואש לטהר את נפשו החוטאת בפני האינקוויזיציה.
בניגוד אליהם, יוסי ביילין ממשיך לכתוב בדבקות ב"ישראל
היום", מאמר גדול על פני עמוד שלם בגיליון ערב שבת ועוד מאמר בשבוע במדור
הדעות.
למה הוא עושה זאת? הרי הוא יכול לקבל כל במה שירצה. אני רואה שלושה
הסברים אפשריים להחלטתו. א. זה העיתון רב התפוצה ביותר, וכמי שחשוב לו להשפיע על
דעת הקהל, זו במה מתאימה בעבורו. ב. דווקא כיוון שהעיתון נוטה "ימינה",
וסביר להניח שכך גם רבים מקוראיו, חשוב לו לפנות דווקא לקהל הזה ולנסות להשפיע על
עמדותיו ולהציג לו עמדה שונה מהקו המוביל של העיתון, כפי שעושים משה ארנס וישראל
הראל ב"הארץ".
ג. לדעתי יש לכך סיבה נוספת. הוא רוצה להעביר מסר נגד המלחמה המלוכלכת
ב"ישראל היום", שהגיעה לשפל חסר תקדים ב"חוק ישראל היום", האנטי-דמוקרטי
הזכור לשמצה (ושהוא היה חתום על גילוי דעת של אנשי רוח הגונים מן
ה"שמאל", שיצאו נגדו). הוא רוצה להעביר מסר לחבריו ואולי גם לעצמו, שאין
הוא חלק מן העדר הדורסני, אלא הוא אינדיווידואליסט הנאמן לעצמו ולמצפונו ומוכן
ללכת נגד הזרם. הוא ראוי על כך לשבח.
* יוסי ביילין היה ונשאר איש מרצ, הוא תומך במרצ וכמדומני הוא גם בין
סוגרי רשימתה לכנסת. המסר שלו יוני קיצוני, כפי שהיה מאז ומתמיד. עם זאת, הדגשים
שלו שונים משל זהבה גלאון; פחות הלהג על אקיבוש ודקלום סיסמאות אופנתיות של "זכויות
האדם" ויותר מסר מדיני יוני של שלום, חלוקת הארץ והבטחת הרוב היהודי במדינת
ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. המסר המדיני שלו מדגיש את העניין הציוני, ואת
אמונתו שדרכו המדינית משרתת את הערכים הציוניים. המאמרים שלו שונים לחלוטין ממאמריו
של יוסי שריד ב"הארץ", הנוטפים ניכור, מרירות, נרגנות, שנאה, בוז
ויהירות.
מרבית מאמריו מציגים את המסר המדיני היוני ומתפלמסים בתקיפות עם דרכו
של נתניהו ודרכה של הממשלה. אולם לעתים הוא מתפלמס עם השמאל הרדיקאלי, הפוסט
והאנטי ציוני, היוצא נגד המדינה היהודית. לאחרונה הוא פרסם שני מאמרים כאלה, האחד
נגד אברום בורג שיצא נגד הציונות והמדינה היהודית בהצטרפו לחד"ש והשני, השבוע,
נגד גדעון לוי שפרסם עוד מאמר אנטי ציוני.
* דרכו המדינית של יוסי ביילין רחוקה מאוד מדרכי. אין כמעט עניין עליו
אנו מסכימים. אך הלוואי שהייתי מוצא במחנה שלו עוד אנשים הראויים כמוהו להערכה.
* הייחוד של הסופה האחרונה, הוא הפריסה הרחבה
של השלג, במקומות שלא ראו שלג מאז 1992, הזכורה לטוב. אולם בקיבוץ אורטל, ביתי, זאת
סופה ממוצעת, הרבה פחות מהמערכת הראשונה, של ינואר. הייחוד באורטל, הוא שזו מערכת השלישית
השנה. שלוש מערכות שלג בחורף אחד - זו תופעה נדירה.
* ביד הלשון
בראיון לרינה מצליח בערוץ 2, אמר יצחק הרצוג: "אני מתכוון לנצח
את הבחירות ואני אנצח את הבחירות".
הבנתי. יש התמודדות בינו לבין הבחירות, והוא ינצח את הבחירות. עובדה,
זה מה שהוא אמר.
זה לא רק הרצוג. הביטוי העילג הזה מקובל בשיח הפוליטי והתקשורתי. הוא
מקובל גם בשיח הספורטיבי - "אנחנו ננצח את המשחק" והביטחוני -"אנו
ננצח את המלחמה".
וכמובן, נכון לדבר על ניצחון על היריב בבחירות ובמשחק ועל האויב
במלחמה.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
